עוד זה מדבר וזה בא ואמה של חנה סובלת במחלה מאוד, שראשה חם ונשימתה כבדה ואין היא יכולה לקום ולעמוד וללכת, שהָדִי תַּתְדֵר והָדָה תַּיִידר, שזאת כואבת וזה מכאיב, וחייה מרורים, ובוכה כל הזמן, שירחם עליה אללה וייקח אותה אליו. ולא הרבה אומר הטַבִּיבְּ אמסלם לפני שהולך, זה הרופא שבא מהכפר הסמוך, רק שהזַרְחָה מַפְתוּחָה וּמַלָאטָה. ומה תעשה חנה שהפצע פתוח ומלוכלך? איך יכולה חנה לסגור אותו? איך תנקה אותו? שרק בחודש אלול תהיה בת שתים עשרה ולא יודעת חנה לעשות דברים כאלה.

ויושבת חנה על המחצלת, בגבה אל הקיר, בחושך, חופנת את ראשה של אמה בחיקה. וכמה שקרובות, עיניהן חסומות, ובקושי רואות זו את זו. אפל הלילה והירח דק ודוקרני כענף הזערור והילה לו, חלשה, ונופלת אצל העצים רחוק מן הבית.

א

כתפיה של האם מתכנסות תחת חצאיתה הרחבה של הבת מפאת הקור שבא עם עיד אלחנוכה, ושוב היא בוכה, אני לא יודעת להירדם, חנה, יא בינתי, אני לא יודעת להירדם, ובאישוניה הלחים ממלמל הפחד, שאינה רוצה למות עדיין. ששמונה ועשרים שנים יש לה, ומה הספיקה? כלום לא הספיקה. ומה תעשה חנה? מי ייקח אותה? בת בלי בית, בודדה וגלמודה, ימיה קשים כשאול.

חנה מחליקה על הפוֹלַר, זו המטפחת שהאם כופה על ראשה ואין היא מוכנה להסירה, ואפילו לא כדי שתשטפה חנה בכביסה ותסיר ריח של חומץ וזיעה ומחלה ממנה, ששומרת עליה המטפחת, אומרת האם ושוב בוכה, ובוכה איתה חנה, שַ שַ שַ, ובשפתיה בא שיר הערש ששמעה מפי אמה. בלחש שרה חנה, שאולי נרדמה האם פתאום?

כמה רגעים של שקט חולפים ואנחותיה של האם שבות לפצוע את לבה של חנה, ושוב היא מערסלת אל אמה בקולה, ומנגבת בפיסת בד את מצחה הלוהט שהזיעה ניגרת בו כמים, ואת השפתיים, שכמו אדמה בבצורת, סדקים בהן הרבה.

ואף כי כבד ומר הלילה הזה משאר הלילות, לא מפנה חנה לעצב מקום בלבה, שלאדם יש דמיון וחלום וזיכרון, שאֵל אֵנְסַן עֵנְדוֹ חְיָאל וחְלַם ואֵדַכַּר, ככה סבתא שלה הייתה אומרת. ומחר בא השמש וזרח השמש ומתוק אורו בעיניים, ושחר של חורף ישחק על האופק ויצבע ההרים איך שמתחשק: פעם ככה ופעם ככה, פעם בכחול ופעם בירוק, ועננים ילבשו צורות שלא תשבע העין לראות, וכששמחה בתוך צעדיה, תצא גם תצא חנה אל השדה.

ב

דווקא הדממה שהגיעה בפתאום וסילקה את האנחות והגניחות והמילים היגעות שבאו אל אוזניה, יומם ולילה, משעה שזרח השמש עד שהלך השמש ובאה הלבנה, משך כל השבוע האחרון, דווקא הדממה הזאת מנערת את חנה משנתה, והיא גוחנת אל יצועי האם הרובצת לידה, וסומכת אליה פנים.

צחנת הרטיות השרויות בחומץ על מנת שיצטנן הגוף מכה בנחיריה, וחנה מכסה את אפה בכף ידה, בחטף, ומתרחקת. אי אפשר לשאת את הריח. ערב קודם הניחה ענפי הדסים ומיני עלי בשמים, להניסו, ולא הצליחה, ועתה הוא אף כבד ומפושט וחזק משהיה. וחנה אומרת אל לבה, שמא זה ריחו של המנקור, מלאך המוות, יימח שמו? אולי כבר הגיע? בהלה קצרה אוחזת בגופה. אללה יוסתור. אולי כבר בא ועלה המזרוב, הממזר, מכבשני הגהנום, וזה הריח שדבק בבגדיו?

חנה מרפרפת בעיניה באפלת החדר. אולי הוא כבר כאן? בחדר? אולי מתחבא מעבר לקיר? לא. לא. עונה חנה אל עצמה. לשם מה יתחבא? הָדָא לא מפחד מאיש.

מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, היא משננת אל לבה ואוספת את ידה של האם החולה ושוב רוכנת אליה, והריח, מעשה פלאים, חולף מדרכה ונס מן החלון, וכמו הגדי שנולד אמש, וטעה לחשוב כי עטיני החלב מצויים בפניה של העז, ודקות ארוכות גישש בהן, עושה חנה כמותו. היא מצמידה את מצחה למצחה המהביל של האם ומתלטפת בה. שוב ושוב. מבקשת בה אות חיים.

נשימה אחת ועוד אחת ואחר זעה האם קמעה, וחנה נרגעת ומתרוממת, ומחליקה אצבע ילדותית, בת שתים עשרה, על הגבות הלחות, על העפעפיים המודלקים, כִּיף תַתְחַסִי? איך את מרגישה?

נמשי כפרה עליק, חְנִינַה. מייבבת אליה האם, נמשי כפרה עליק. החיים שלי את. ושוב עולה הצחנה הקשה מפיה, כאילו עירתה את החומץ אל גרונה, וחנה חושבת: אי מזה הקסמים ואי מזה מעשי הניסים? לפי שאם לא משדלים אותם במחשבות כל הזמן הולכים ובאים לפי רצונם. בוחנים כמה חזקה אמונתו של אדם.

ארבע אצבעות כף ידה הימנית של חנה, ועוד האגודל שעלה באש לפני כשלוש שנים, בשעה שניסתה להבעיר את הפְרֶנַה, תנור לאפיית לחם, נדחקות אל מתחת לכר המונח למראשות האם, ואוספות את הקמע, פיסת העור הכרוכה בחוט אדום ולב של ציפור בו, דומם שהוא חי, שנתנה לה האישה שפגשה בהילולת הצדיק רבי שלמה אלול, ומחוללות איתו מעל פניה של האם ומעל בטנה,  חמש פעמים, במסלול הספרה שמונה, כפי שציוותה.

איך זה הבחינה בה, האישה ההיא, בתוך ים הנשים הבוכיות, המקוננות אצל הקבר? איך ידעה עליהן הכול עוד בטרם החליפה עם חנה מילה?

ג

וחנה, היא מדברת על לבה. רק שפתיה נעות וקולה לא נשמע. בליל ברכות ומזמורים ומילים טובות שחמל עליה זיכרונה לתת לה, שברי פסוקים מחג ומועד ומיום השבת שהיא אומרת בכוונה גדולה אצל קבר הצדיק ובסופם משנתו של המלך הגדול: לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם׃ עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ׃ עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת׃ עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.

ומאין באה לפתע האישה? חנה לא יודעת. היא מכירה בפניה שבאה מרחוק, מן ההרים בחסות המדבר, לפי שפניה כהות כפיסת בצק שנשרפה ושמלתה חלקה מצבעים ורקומה בקטנות ומהודקת אל גופה הכחוש כתכריכיו של המת. ומתקרבת זו אל חנה ומושכת בה, בואי לכאן, אומרת לה בקול חזק, ונוטלת את חנה בזרועה, וגם זרועותיה כוחן חזק. וחנה לא אומרת דבר. האישה אף היא בטלה ממילים ורק הולכת מהר. וחנה, שלא כדרכה, לא נכנסת איתה במריבה או בדברי כעס, ונענות ידיה אליה ומפסיעות הרגליים אחריה, לפי שיודעת האישה לאן היא הולכת. ועומדת חנה מולה כשזו נעצרת אצל עץ שגזעו קרוע וענפיו שמוטים ארצה כפני ההולכים אחר המת, ועדיין בדממה הן עומדות ורק סוקרת האישה את חנה ממעל ומתחת, פעם ופעמיים, שאולי מחשבת אם אליה נתכוונה. ואז שוב שולחת אל חנה את ידה, ואת אצבעותיה, דקות וכהות ועקומות כזרדים לבעירה, וממששת אותה. בלחייה. ובכתפיה. לוחצת וצובטת בבשר אמותיה. מבלי ליתן הסבר. ולפתע רוטנת, וחנה רואה כי היא כועסת. מאוד היא כועסת האישה.

מה? חנה שואלת והאישה מתחילה חובטת ומכה באוויר העומד ביניהן. מרימה את ידיה ותולשת ועוקרת במה שנסתר מן העין, ובמה שנעלם מן הראייה והשמיעה והחושים חמישה יחדיו, ועוברים הרגעים כאש בשדה קוצים, וגם ככה נדמה לחנה כי בוער ומודלק הזמן מסביבן ומבינה כי עדת רוחות רעות באו עליהן להכשילן. אבל האומץ פועם בבשרה וברוחה אין פחד. האישה נותנת בחנה את עינה כהרף, וממשיכה להכות את הרעות. כמה זמן עומדת האישה ככה ומרביצה? חנה אינה יודעת הרבה לספור. רק נותנת דעתה שלוקה הזמן ונוקף, ואף כי השמש עדיין לוהט את האדמה, עוד קמעה תשלוט בהן החשיכה, ולפי שעם לילה עולה כוחן של הרעות, מצטרפת חנה אל האישה.

גם היא מכה ומרביצה ותולשת. ממשיכה ולא נחה. עד אשר תש כוחן של הרעות ומתחננות על נפשן להסתלק, ועוד מחזיקה אותן האישה, שבינתה רבה, ויודעת כי מי שחלש וקל בלבו נעשים בו שפטים, אז סוהרת אותן האישה באגרופיה וצועקת עליהן ומלמדת אותן שיעור ולקח שלא תעזנה לנקום את מעשיהן בה ובחנה, ומגרשת מעל פניה.

וכששקט גופן מן המאבק, מושיטה האישה לחנה, עודה מתנשמת, שקיק ובו הרבה אבנים וקמעות. ונוטלת חנה מהשקיק קמע אחד, את זה הכבד מכולם, והאישה מצפינה באוזניה: חמשָה מָרַת פַנְהָאר. חמש פעמים ביום לסובב לך את זה, אה? ומטיחה את כף ידה הפשוקה אל מול פניה של חנה וחוזרת, חמשָה, אַה?

גם לאִמה של חנה קמעות הרבה, מפוזרים ברחבי הבית, אבל זה שנפל בחלקה כרוך בפיסת עור וחוט אדום, ומבינה חנה כי חזק כוחו מהם, חזק מכולם גם יחד. ומהדקת אותו חנה אל אצבעותיה עד זוב, שלא יבקש לסגת ממנה ולמעוד אל הארץ. ומה בו? שואלת חנה. והאישה עונה: לב של ציפור, יא בינתי. ומה על הציפור? נבהלת חנה, שמוות כרוך עתה באצבעותיה.

אל דאגה, עוצמת האישה עיניה וניכר בה שרוחה מרירה ואין בה נחת, ששומר עלייך הציפור הזה. וברגעים הבאים, עוד חנה הוגה בציפור ובלבה שנלקח ממנה, ואיך תחיה הציפור בלא לבה? מוסיפה האישה: אפשר לך גם עשר, או חמש עשרה פעמים לסובב, אה? מסתכלת בה האישה, עמוק אל אישוניה, אבל לא אפשר לך שבע או שלוש עשרה, אה? כאילו יודעת שמתמיד בוחנת חנה את גבולות המותר והאסור, כאילו יודעת שמאז הייתה בת ארבע מחליטה חנה לבדה אם בגבוהים היא, אם בנמוכים, אם במוות אם בחיים.

וחנה מהנהנת, מבינה היא. ומבקשת לתת לאישה כגמולה ולשלם לה, אולי בחַזְרָא עַ'לְיָה, בחלוק הנחל שמצאה באפיקי המים? שהרבה מטבעות וערך יש לקמע הזה. אבל האישה מניפה אליה ענפי אצבעותיה בביטול. לא צריך לך, היא אומרת, ועיניה קטנות וצפופות זו אל זו כאילו לא נדרש מקום לו לאף באמצע, ושוב ממששות בחנה. מבינה מה צריך לך לעשות? ומוסיפה, רק עם יד ימין, אה? ומלכסנת מבט אל האגודל שצורתו כחרוב יבש, וחנה שוב מהנהנת ומבקשת ללכת. מה יש לך, לאמא שלך? שואלת האישה בשעה שדוחקת את שקיק הקמעות אל אחד מקפלי שמלתה שנשתחררו.

מאין יודעת האישה על אמה? שהרי נשארה בכפר עם כל הזקנות שלא יכולות לבוא בדרכים. מסתכלת חנה מאחורי הגוף, ומלפניו ומכל הצדדים והעברים בודקת. אולי מתקרבת לכאן? ואין אמה כאן בכלל. והאישה מחכה לתשובה: אלוּזע דל בַּאטֵן, חנה עונה לבסוף, כאבים חזקים בבטן.

וחום יש לה? חוקרת האישה ושוב חנה מתפלאת. הכול היא יודעת? ומאיפה? כן. משיבה חנה ונדה בראשה לעברה, אומרת לה, שוּקרַאן כְּתיר, תודה רבה, ושוב מבקשת ללכת, אבל האישה סוהרת את ידה ופונה אליה, ספק שאלה ספק קביעה בקולה, קדחת יש לה? חנה מושכת בכתפיה כאילו התשובה ממנה והלאה. אחרי שיצא מביתם הרופא אמסלם, בעיד אל חנוכה שעבר, יצא כל קצפה של האם עליו ובעברתה צעקה, האד טַבִּיבְּ מחרחש מעא ראשו. זה הרופא לא יודע מה הוא מדבר. ועוד הרבה קיללה אותו כמות שמעולם לא ראתה חנה ככה את אמה. וברדת הערב, כששכבו שתיהן לישון, זו לצד זו, וכבר נרגעה קמעה, לחשה לה באוזנה, לב בני האדם מלא רַע, חנינה יא בינתי, והרבה הם מדברים בלשונם, ולך אסור לך לדבר על העניינים האלה, ואסור לך שיֵדעו האנשים בכפר מה שאמר הרופא, בכל לשון אסור לך לתת להם לדבר. טוב לו לאדם שומר בעיותיו אל לבו, שהאנשים רק מגבירים אותם הרבה וחזק.

והאישה עוד מוסיפה ושואלת: וסבתא שלך?

שְֹכּוּן? חנה מבררת עתה עם האישה ומיד מצטערת. מי? פורטונה? גם על סבתא פורטונה הורתה לה אמה שלא לדבר. שאם תדבר, הלך לה המזל. וחנה יודעת, הרבה מזל גם ככה אין. וחנה יודעת, אף אחד לא ייקח אותה לאישה, שקדחת הים התיכון הולכת מדור לדור ומקצרת ימים ומשאירה ילדים יתומים, ואפילו טובה חנה ויודעת לעשות הכול ואינה עצלנית כמו הבנות של הדודה, שדעתן בספרים ובשיעורים וצרפתית, ואפילו פרנה אין הן יודעות להוציא, שפוחדות על ציפורניהן, לא יהיה לה לחנה עתיד.

לא יודעת. היא ממלמלת ולבה מרחיק אותה מפניה של האישה. והאישה, היא שוב מצופפת עיניים לחנה, הייתה חולה, גם ככה, אה?

חנה לא עונה.

והאבא שלך? ממשיכה האישה ואין בלבה להניח לחנה, שרואה היא שחנה עצורה בשאלות.
אללה ירחמו. עונה חנה. והאישה שואלת, אַיִימְתָא הָדָא זְרָא? מתי זה קרה?

קַבְּל וַקְט כְּתִיר. לפני הרבה זמן, עונה חנה. וממה מת? וחנה לא עונה. שְֹכּוּן כַּמָאן? מי עוד? זו שואלת וחנה עונה: לא יודעת. והאישה מניחה יד קוצנית על מטפחת ראשה של חנה: הבברבי יעמל לק אל מחילה, א-לוהים יסלח לך. א-לוהים יסלח לך.

ד

קיץ פרוש על הרי האטלס. בחוץ, בחושך, מרקיע הירח. כוכבים יבשים ננעצים בבשר העצים ואבנים זעירות מתערבבות ברוח הבא מדרום ומצפון ומן המדבר הגדול. וחנה שרועה על יצועה, מאזינה לרוח השב אל סביבותיו והולך אֶל הַנְּחַלִים וְאֶל הַיָּם, וְלבה אֵינוֹ מָלֵא. אֵל מָקוֹם שֶׁהַיָּמִים הוֹלְכִים, שָׁם הֵם עוצרים מלֶכֶת, חושבת חנה בעֶצֶב ואינה נרדמת, וזיכרון ימים ראשונים אצל אביה במרעה, הרבה מקודם, בטרם חלה גם הוא וקדח ומת עליה, באים אל מחשבותיה. וזוכרת חנה: שבע שנים מלאו לה עת חזר אביה מן המרעה ובחיקו גור גדיים. לפני יום הכיפורים הביא אותו, ומסר לה אותו ונתן את הבטחתו כי לא ישחטו בו ולא יעשו בו כפרות. רק לשעשוע ולמשחק, אמר לה, ולבה גדל בה מאוד ושמח הרבה. כמה אהבה חנה את הגדי, שכולו שחור, ושני כתמים צחים ברגליו הקדמיות, ואוזניים לו, רכות ונופלות מטה ושוליהן מגולגלים פנימה כספר התורה הקדושה, וכמה צחקה אמה כשחנה הייתה מתאמצת להחליקם, שיהיו ישרים, כדרך הגדיים הלבנים של העדר.

ופעם אמר לה אביה, אֶה, חְנִינָה, כלום רוצה את שאחליף אותו באחר, באחד לבן? ולא הבינה חנה את שחוקו, ופרצה בבכי מר, שנעלבה בשביל הגדי הקטן, שטהור הוא, ותמים ואינו סחורה מקולקלת. ואביה, במחילה, קם לנגב את דמעותיה והרגיעה, אל תדאגי, חְנִינָה עַיוּנִי, מְכֵמֵמָה וּמְדַבְּרָה עַנְד אַללה, א-לוהים כבר מטפל בזה, כל אחד מקבל בדיוק כפי המגיע לו, וגם הגדי שלך, חנינה, יבוא אל האלוהים רק כשיחליט אללה לקחת אותו. וחנה נדה בראשה שהבינה כי לא נתכוון אביה לצערה וקמה לנגב דמעותיו של הגדי, לפי שהיה הגדי השחור כמו בני האדם, יודע לבכות והיות שמח ועצוב ומקשיב לכל אשר תדבר אליו. אם צחקה, היו עיניו מחייכות אליה בתעלולים. אם הייתה קופצת, היה מדלג ומכרכר אחריה. אם הייתה כועסת היה פועה בנזיפה אל מי שאמר לה דבר מה, ואם הייתה חנה בוכה, היה הגדי מייבב גם הוא, והיו שניהם הולכים יחדיו להתנחם אצל הנחל.

ועוד מהרהרת חנה באִמה הטובה, שכבר שניים ירחים היא בגבוהים, ולא הספיקה לפגוש את האנשים הציונים ולא יודעת על אלעיד אלג'דיד, חג העצמאות החדש אצל היהודים, ולא תעלה לירושלים, ולא תראה בעין כמה טובה ונדיבה אדמת הקודש, ואור זהב על החומות לא תדע, ולא תמשש בידיה את אבני הבתים, ומה לה מלילה לחנה, עצב דק מכסה את פניה, ואיך לרשע אשר עושה בחטאים ומאריך לו, ומקצר ימים הרבה לצדיקים אשר ידם לא עשתה בשקר.

ה     

ובפתאום, רועשים השמים ומקדיר הירח ואוספים הכוכבים את אורם, ועל החדר עט דוכיפת גדול, בוער כולו. אש בכנפיו ובזנבו, אש ברגליו הקצרות, אש במקורו הדק והמחודד, ציצת הנוצות הארוכות שעל ראשו – להבות, והוא עף אנה ואנה, סחור סחור, במעגלים ובזינוקים. מפעם לפעם פוגעות כנפיו הפשוקות בכתלים ובפתחי האוויר ובתקרה, ואור גדול מסנוור בחדר.

חנה נעמדת וצועקת אליו: חָרָאם! מָה תַעְמַלְס הָדָא! אל תעשה את זה! חָרָאם! חָרָאם! והדוכיפת, צרחות רמות בוקעות ממדורת גופו: הוּד – הוּד – מָה תַעְמַלְס הָדָא! חָרָאם! חָרָאם! ושוב חנה צועקת, את כל אשר על לבה היא צועקת, אַעְלאָס? למה? למה? הָדָא יִקָאפִי! זה מספיק! כְּבִּיר כְּבִּיר אל אוּזַא! גדול גדול הכאב! וזה מחרה אחריה: הוּד – הוּד –  כְּבִּיר כְּבִּיר אל אוּזַא! כמו הנשים המקוננות על המתים. זו מבכה, ואלה מבכות אחריה. ווקְלַבְּ לחַבִּיב יירסַא, חנה קוראת ומכה על חזה. מתפורר מתפורר הלב, עונה לה הדוכיפת בקולות הרבה. כמו הייתה בחדר להקה שלמה של עופות.

וחנה מתבוננת במעופו הלוהב ואומרת אל לבה שילך ממנו הפחד, שרק לאלה החיים שמורה הבהלה. המתים – נחים בשלום על משכבם. דבר אינו יכול להפר את שלוותם. וחנה, פעם פה, ופעם שם. לעתים בגבוהים, עם אביה וסבתה ואמה, אצל המבדיל בין חושך לאור ובין מים למים, ולעתים כאן, בנמוכים, אצל חיית השדה, במחילות הרמשים אשר מתחת לאדמה, אצל המים הנופלים בבורות שלמרגלות ההר. ומנין תדע פחד ומורא? שחנה, היא לבדה יכולה להחליט שהיא אצל הגבוהים, ואין רבים אנשים כמוה, שיכולים להחליט. אבל חנה, היא יכולה.

סחור סחור עף הדוכיפת הבוער. מעלה ומטה. אנה ואנה וחנה דולקת אחריו. אללה רַחְמָן! רצה חנה ונשימותיה רצות איתה: חָרָאם! חָרָאם! מָה תַעְמַלְס הָדָא! –

ואז נוחת הדוכיפת אל הקרקע ונח ממעופו, וגם חנה נעצרת. כנפיו, רגע לפני שמתכנסות אל גופו, מציתות את התבן הדחוס בתוך המצעים שעל הארץ, וכבר שומעת חנה ורואה את האש אוכלת מן הקש, ועשן, פיח ואבק, ושבבי גחלים ורמצים להוטים עפים לכל עבר, ובאחת הופך החדר לכבשן. הבל הבלים, הכול הבל וגם הזמן הוא הבל, צועקת חנה אל לבה. שהרי בבואה להבעיר את האש לאפיית הלחם, יכולה היא לשבת אצל הפרנה שעה ארוכה, והנה זה, העוף הלזה, עשה לו אש נאה שהייתה מספיקה לאפיית רבבות כיכרות בשני רגעים.

ושוב מתרומם הדוכיפת וחג בחדר במעגלים. וחנה, היא משתעלת, שהאוויר נס מן הסרעפת והחדר חונק. וחם חם. ואף שאינה מפחדת, זיעתה ניגרת וגופה יוקד וטיפין טיפין תשים אפילו כוחותיה. ולפניה אוכלת האש, ומאחוריה לוהטת הלהבה, כמו נפלה אצל לבת השמש, ותולשת חנה את המטפחת הדקה מעל ראשה ומסירה את הג'לבייה שמסכסכת בצעדיה. ועדיין רגליה פוגעות בקרקע והיא נמלטת מן הבית אל השדות.

הרומן הראשון של איריס אליה כהן, "מכתוב", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הסיפור "ווקְלַבְּ לחַבִּיב יירסַא" המופיע כאן הינו פרק מרומן העתיד לראות אור