הסיפור הקטן יחסית, שיכול היה להיתפס כרומן רומנטי מייגע, שובר כיוון לקראת סופו ומציב את כותבו, איוואן טורגנייב- משורר היופי, בפסגת אמנות טבע האדם

זרמים באביב, איוואן טורגנייב; מרוסית: פטר קריקסונוב, כתר, 2011, 179 עמ'

במכתב מ-2 באוגוסט 1873 סיפר גוסטאב פלובר מביתו שבקרואסה לרעו טורגנייב על אודות חווית הקריאה האישית שלו ב'זרמים באביב': "…אני רוצה לספר לך שקראתי את 'זרמים באביב'… 'זרמים באביב' לא המם אותי… אך הוא ריגש אותי, העלה דמעות בעיני, וכמו הטריד אותי באופן מעורפל. זה הסיפור של כולנו, אללי! הוא גורם לך להסמיק כי אתה מזהה בו את עצמך… אם אי פעם נכתב סיפור אהבה, זהו הסיפור. אתה יודע הרבה על החיים, ידידי היקר, ואתה יודע איך להביע מה שאתה יודע, וזה נדיר ביותר" (מצרפתית: דורי פרנס). נדמה כי על אף מרחק הזמן, ההבחנות הדקות של פלובר עומדות בעינן, ואולי אף עושות צדק ספרותי עם היצירה שנתפסה לאורך כל השנים כסיפור אהבה מקסים אך די סתמי בסופו של דבר.

אם בוחנים רק את החלקים הראשונים של הנובלה הארוכה, לתפיסה המוטעית בהחלט יש רגליים, שהרי מה סוף-סוף מתואר בשלושת הרבעים הראשונים של העלילה? בחור רוסי צעיר, סאנין שמו, מטייל ברחבי אירופה בימי בחרותו, עד שבאופן לא מפתיע אוזלות המעות מכיסו בפרנקפורט-אם-מיין. הוא שוקל את צעדיו ומחליט כי הנה הגיעה העת לחזור לאמא-רוסיה, על אחוזותיה הרחבות וצמיתיה המסכנים, ושם להמשיך את חייו בשעמום שבמשרת פקיד ממשלתי. עד כה אקספוזיציית סיפור רוסי קלאסי מהמאה התשע-עשרה. אלא שבפתע פתאום (מאוד לא מפתיע), שעות ספורות לפני יציאת הרכבת שמתעתדת להסיעו חזרה לארצו, הוא עובר בקונדיטוריה איטלקית קטנה, ושם הכול זועקים על כך שנער איבד את הכרתו והוא עומד למות. סאנין שועט לעברו של הנער המעולף, מבין באחת שאין מדובר בהתקף לב אלא בהתקף סתם, ובתחבולה 'מופלאה' משיב את הבחור לחיים לשמחת הכול. אחותו (היפהפייה, כמובן) משביעה את סאנין לעבור בביתם לפני שייסע כדי שיוכלו בני משפחתה להשיב לו כגמולו. עם פרפרי האהבה המתרוצצים בבטנו מגיע סאנין לביתם, מבטל את נסיעתו, מתאהב בבחורה (שעוזבת את ארוסה העשיר והמשעמם עבורו), יוצא לדו-קרב על כבודה, והם מתכוונים להתחתן.

כדי לממן את גחמתו הרגעית מחפש סאנין מישהו שיוכל למכור לו את נכסיו שברוסיה, ובפתע פתאום (שוב, בכלל לא מפתיע) הוא פוגש חבר ילדות שנשא לאישה בת אצילים עשירה כקורח אשר ייתכן כי תוכל לקנות את רכושו. הוא נפרד מעל אהובתו ליום אחד, בהבטיחו לה שישוב במהרה עם הכסף, והם יחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. "למחרת התעורר סאנין מוקדם מאוד. הוא הגיע לשיא האושר, אבל לא זה מה שהפריע לו לישון. שאלת חיים, השאלה הגורלית: כיצד ימכור את אחוזתו במהירות האפשרית וברווח גדול ככל האפשר – הנה מה שטרד את מנוחתו".

עד כאן (ואנחנו מדברים על שלושים ושלושה פרקים מתוך ארבעים וארבעה בסך הכול!) זהו הסיפור המייגע ביותר שניתן להעלות על הדעת, ממש נוסח ג'יין אוסטן, על אף שהוא כתוב באופן ציורי האופייני לכתיבתו המלוטשת של מי שלא אחת כונה בתואר 'הצייר הרוסי הטוב ביותר במילים'. טורגנייב היה (ועודו) ידוע כמשורר היופי הנשי – תכונה השזורה כחוט השני בכל יצירותיו באופן בולט, מהחשובות ביותר ועד השוליות ביותר – וכמעט ניתן היה לטעות ולשייך בטעות את 'זרמים באביב' אל הקטגוריה השנייה, שהמרחק בינה ובין תהום הנשייה של הזיכרון הספרותי הינו אפסי. שהרי מי בכלל זוכר סיפורי אהבה רומנטיים נוסח ז'ורז' סאנד, שבשעתם הוללו ושובחו ונמכרו יפה, והיום איש אפילו אינו יכול למנותם בשמות? ולכן שבה ונשאלת השאלה כיצד 'זרמים באביב' זכתה לא רק להיתרגם לעברית בידי טובי המתרגמים מרוסית, אלא אף לעמוד ביוקרתה כמקודם. ראוי להזכיר כי הנובלה תורגמה כבר בשנת תש"ב (!) בידי מ. ז. ולפובסקי, מגדולי המתרגמים העברים; הודפסה פעמים רבות, כולל בכרך מיוחד של ספרייה לעם; ועתה מיתרגמת בשנית, בתחילת המאה העשרים ואחת, על-ידי פטר קריקסונוב, מהבולטים שבמתרגמים מרוסית בימינו. לעניות דעתי – ובהתאם לדבריו של פלובר – התשובה טמונה דווקא בעשרת הפרקים האחרונים, שהם מופת של שילוב בין סגנון ותוכן, המציבים את 'זרמים באביב' בין הפסגות הרמות של הספרות האירופית במאה התשע-עשרה, ואולי אף בימינו אנו.

וכך הוא סוף המעשה: סאנין מגלה שאשת חברו משכבר הימים ירשה את עסקי אביה המצליחים (שאותם היא מנהלת עתה ביד רמה), והוא תמה בינו ובין עצמו כיצד לא יוצלח ישנוני כחברו, כפי שזכר אותו מהימים העליזים שבגימנסיה, הצליח להשיג שידוך מהוגן שכזה. כשהוא מגיע לאחוזה המפוארת הוא פוגש במריה פולוזובה, כונסת נכסיו העתידית, המבקשת את קרבתו, והוא, כמובן מאליו, נענה באין חפץ. "היא נראתה מאושרת עד כדי כך, שסאנין הופתע ממש; על פניה הופיעה אותה הבעה של סיפוק שאפשר לראות אצל הילדים כשהם מרוצים… מרוצים מאוד". מרגע זה ואילך הכול מתפרק, והקורא מתחיל להתוודע לשורשו של הסיפור במהירות מסחררת. מריה משדלת את סאנין בדברים – אך לא במעשים – ומשהו באישיותה כובש אותו, בולע אותו כל כולו, מעין רוח שחרור אינסופית, מעיין נעורים פורץ וגועש, עולה מאהובתו כלהבת אש, והוא נכבש בקסמה ושוכח את כל עברו – על חלומותיו וארוסתו המחכה לו – כדי להצטרף אל המיועדת החדשה במסע אל עבר היער בהרים, אל פסגת האושר המושלם. אך התמונה האידילית מתנפצת לרסיסים באותה המהירות שנוצרה. שם, בקצה הקרחון, הוא מבין לבסוף כי היה למעשה רק כלי במשחק השחמט של פולוזובה, שאוספת לחיקה בשיטתיות גברים כעבדים (כולל בעלה, הפאסיבי לכל מעלליה) כדי לממש את גחמותיה הנשואות כולן אל עבר החופש הנצחי. "שעה ארוכה ארוכה הוא ישב שקוע בהרהורים – ואף כי היה למוד ניסיון, גם כעבור שנים רבות כל כך לא היה מסוגל להבין כיצד היה יכול לעזוב את ג'מה – שאותה אהב ברוך ובתשוקה גדולים כל כך – לעזוב למען אישה אחרת, שאותה לא אהב כלל?".

טורגנייב מנסח כאן בתיאור אפי מזהיר, שנדמה כאילו כל פרקי הרומנטיקה הסנטימנטלית בפתח 'זרמים באביב' נועדו עבורו, את אחת הבעיות הגדולות ביותר בחיי אנוש מאז ומעולם: כיצד ייתכן שאנשים אשר הגיעו לפסגת חייהם, לשלמותם הגופנית והנפשית, זורים לרוח את כל הישגיהם למען קפריזה חולפת, למען שיגעון לא מוסבר. או במילים מדויקות יותר: כיצד ייתכן שבסבך החיים שוב ושוב מנצחת האי-רציונליות (האפל, הדיוניסי, התהומי, הדמוני, הבלתי ניתן להיאמר במילים) את הרציונליות (הבהיר, האפוליני, התבוני, ההרמוני, המילולי). לשיטתו של טורגנייב, בני האדם אינם מחפשים בחייהם אחר מוסר, יסודות, רעיונות, אידאולוגיות, אהבות אמת וכיוצא בזה. אמנם הם שואפים אליהם, וכביכול רוצים בהם, אך כשבפתע פתאום מגיח מאיזה חרך החופש, הפורקן, השחרור – כל הערכים בטלים, העבר נמחק, הרגשות הנעלים מתמסמסים, וכל מה שנשאר הוא התהוות ההווה, הרגע הנוכחי, הכאן והעכשיו, שמטבעו נוטה להתפוצץ בפני המחזיקים והתומכים בקורותיו הרעועות.

טורגנייב עצמו חי את חייו מתוך ספק תמידי בכל עולם התופעות הנפשיות. האקלים הרוחני הרוסי, אשר עודד והעצים את הקיטוב, את להט הקנאות ואת רוח הניצחנות הבלתי-מתפשרת, לא היה נוח לא לאישיותו ולא לאמונתו. תכונותיו המובהקות – חוש מידה, ספקנות, מתינות, סובלנות, פיכחון צונן, אירוניה – הרחיקו אותו במידה שווה מעל כל המחנות הניצים ומנעו ממנו להצטרף אף לאחד מהם הצטרפות שלמה ומחייבת. דבקותו בראייה מציאותית, מנוערת לחלוטין מכל אשליה, עשתה אותו נטע זר בקרב העם הרוסי, אשר נטה, איש-איש לפי דרכו, לאוטופיזם שהיה קנאי בה במידה שהיה מנותק מן המציאות הממשית. ואולם זה הדבר המאפיין יותר מכול את אמנותו של טורגנייב: דווקא משום שהשכיל לשמור מרחק תמיד, ומעולם לא הזדהה עם שום עמדה עד תום, דווקא משום כך ידע להאיר מתוך אמפתיה כל תופעה אנושית, תהיה זרה לו ככל שתהיה, ולהעניק לה תוקף וממד של עמקות. טורגנייב משתדל לנפות ביצירתו את הדימויים השחוקים, את אמות המידה הקפואות ואת דפוסי המחשבה השגורים שקנו להם שביתה בקרב הכול, ולהציע תחתם את הערך האנושי היחיד שלו היה מחויב בכל נפשו ובכל מאודו: האותנטיות הפנימית. טורגנייב, שסלד מהכללות אידיאולוגיות, מהפשטות מושגיות ומכל דוגמטיות בכלל, העדיף תמיד להתבונן בתופעות בכל ממשיותן ועל כל סתירותיהן הפנימיות – ובכך כוחו וגדולתו למן "רודין" (1857), דרך "קן אצילים" (1859) ו"אבות ובנים" (1861), ועד "זרמים באביב" (1871) שנכתב בערוב ימיו.

כשנשאל פעם איזה מקצוע היה בוחר לעצמו ענה טורגנייב: "הייתי בוחר להיות צייר נופים. אמן כזה אינו תלוי לא במוציא לאור, לא בצנזורה ולא בציבור קוראיו; הוא חופשי לגמרי. יש בטבע דברים יפים כה רבים, שנושא התמונה הבאה בתור תמיד מוכן ומזומן בשבילו, מוכן במלואו, ועליו רק לדעת לבחור. מְתח את הבד, קח את הצבעים וצַייר. כאן לא צריך לשקר". ואמנם, תמונות טבע האדם שיצר טורגנייב בקולמוסו של סופר ולא במכחולו של צייר, בכל אחת מיצירותיו, ובמיוחד ב'זרמים באביב', אמיתית כל כך, מחוברת לשורשי החיים, עד שאין לקורא אלא לצלול לתוך המראות ולהשתאות לנוכח חישוף המציאות, הכואבת והמענגת בעת ובעונה אחת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012