קיומם של כל יצור חי, וגם צומח או דומם, חיוני בעולמה של המשוררת, שבכוח הדמיון, החמלה והאהבה מעניקה להם ביטוי פיוטי וסודי

ספר היצורים, רחל חלפי; הקיבוץ המאוחד, 2011, 278 עמ'

שיריה של רחל חלפי נוצרים מתוך חמלה. החמלה היא הכוח המניע את כתיבתה, הכוח שפועל מאחורי מאות שיריה המקובצים עד כה בארבעה עשר ספרים. הסיבה להשראתה האוקיינוסית נובעת גם מתוך מחויבות מוחלטת לכתיבה ומשמעת קפדנית. שנים רבות יושבת רחל ב"קפה נוח" שברחוב אחד העם, מאחורי שולחן עץ עגול אשר בדופנו חרות שמה על לוח נחושת, ומה שמניע את עטה לנוע הוא החמלה לבריות ואהבת החיים. החמלה והאהבה מעוררות את סקרנותה לגבי כל יצורי הבריאה. אהבתה המוחלטת לחיים מעניקה לה יכולת בלתי נדלית לכתיבה על כל דבר. היא מסוגלת לכתוב על כל מה שחולף מול עיניה משום שכל מה שחולף על פניה אינו סתמי. לכל דבר בחיים יש מהות וערך עבורה, לכל יצור, לכל חפץ, לכל רגע. היא חשה חמלה שמתעוררת מתוך ביטול עצמי, צניעות והערכה לחיים.

רחל חלפי היא משוררת של אהבת החיים. היא אינה משוררת של מוות. היא מן המשוררות הבודדות שכלל אינן מזכירות את המילה במפורש. היא גם אינה משוררת הנעה ויוצרת מתוך דיכאון או בגללו. זה נדיר ביותר בשירתה. דווקא כאשר חלפי כותבת מתוך עצב, נגלה בשיריה ההומור. ההומור הוא הדרגה היצירתית הגבוהה מכולן, משום שהוא מבקש להעניק לאדם גאולה. בזכותו מצליחה חלפי להוציא את העוקץ מתוך הסבל הקיומי ולגרום לקורא לצחוק מתוך הבלוז: 

הלכתי לגן החיות לעבוד בתור בת יענה/ אמרו לי אין לך קוליפיקציות לעבוד בתור בת יענה/ יש לך יותר מדי עיניים ופחות מדי חול/ תוציאי לך מן הראש שתהיי פעם בת יענה (206).

הסיבה העיקרית שמניעה את יצירתה של חלפי היא אהבת כל יצור חי, דומם וצומח, ששייך לעולם הזה ולעולמות הנסתרים מן העין. החמלה שבשיריה נובעת מתוך עדינות נדירה, שירה הנכתבת מעיני אישה שנוטה לבטל את עצמה, לא לטעון לחכמה או ידע, ובו זמנית לדעת הכול, על כל יצורי העולם, ידיעה מדויקת הנובעת מתוך חוש שישי סודי. מתוך חוש הניחוש שהתפתח מהרצון לדעת איך מרגיש הזולת, איך זה להיות האחר. חלפי חודרת אל הפינות הנידחות ביותר בעולם ומתבוננת אל המקומות האפלים שהעין האנושית אינה מתעכבת עליהם ולכן גם הדמיון אינו נוהה אחריהם. כמו בשיר המקורי להפליא "פרפרי הלילה של הקרקס".  

אנחנו להקת פרפרי הלילה/ של הקרקס./ לילה אחד הגחנו מתחת לעפעפי העיר העצומים/ וטסנו ישר לכאן- / למקום הכי זוהר  הכי ער/ למקום הבוער (עמוד 148).

הגדולה של השיר הזה, מלבד המוסיקליות הסוחפת שבו וההומור הבולט, היא בספציפיות, אלה אינם סתם פרפרי לילה, הם פרפרי הלילה של הקרקס. פרפרים מהמקום שבו נחצים גבולות היכולות האנושיות והחייתיות, שם מאלפים פרעושים, שם מדברים הפרפרים.

 פרק שלם בספר מוקדש לקולם של החפצים. חלפי אינה מתעניינת רק ביצורים החיים, כי אפילו לדומם יש דבר מה לומר, גם בדומם רוחשת נשמה. כך היא משמיעה את קולם של מיטה ושעון, ספל ונעל בית ישנה, תיק, שמיכה וחלון.

קשה לתאר את יופיו ועומקו של ספר היצורים שיש בו כל כך הרבה חיים. הוא מקיף את כל היצורים הפלאיים, המיתיים והאמיתיים, הספרותיים והפראיים. חלפי באמת ובתמים רוצה לדעת איך מרגיש אריה-ים ונותנת לנו הזדמנות להאזין אף לדבריו של פרעוש:

אני חבר להקת פרעושי הקרקס./ פלו אותי מפרוות האריה. גם את חברי גירדו משם./ כלאו אותנו בצנצנת והביאו לנו מאלף מדופלם./ לא הייתי מדבר./ מי שמע על פרעוש מדבר? אבל אין לי ברירה./ אני חייב לומר את מה שיש לי לומר אחרי ששמעתי את דבר מאלפנו היקר (144).

לאורך כל הספר מהדהדת ומרחפת תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין, שעמה חלפי מדברת ואף חולקת עליה. היא מקיימת דיאלוג עם דעותיו של דרווין, אך תמיד מתוך הצד המושתק, הבלתי נשמע. היא מעניקה קול ליצורים הבלתי מדברים, הבלתי מוכרים, כמו אשתו של דרווין:

קולה של גברת דרוין שוב עולה מעמקי המטבח:/ צ'ארלס! צ'ארלס… אתה שומע? בוא כבר ושב בסלון./ התה מתקרר!….צ'ארלס, בני האדם אינם מאובנים!/ המאובנים יחכו לך לנצח! אבל אני, צ'ארלס, אני לא לנצח… (234).

תוך כדי מזיגת התה לכוס של בעלה, מגלה גברת דרווין את הצד האחר של הקיום ומגלה שהיא מבינה ללב החיות אף יותר מבעל העדשה המגדילה. היא מתבוננת בסוסון ים זעיר ושואלת: "כיצד אתה חש בתוך גוף האבסורד/ שלתוכו נוצקת/ ברגע של הסח הדעת/ או של הומור מטורף/ של מי שברא אותך" (237). אשתו של דרווין אינה פוסחת על רגש בעלי החיים ועל מחשבות האבסורד הקיומי. היא רואה את החוסר שבתורה האבולוציונית, כיצד פסח בעלה על סודות החיים ועל השאלה הגדולה מכולן: "מי ברא אותך?", היא שואלת. "מי הגה אותך?". בשיר הזה נוצרת אפיפניה שבה ניתן לחוש כיצד האדם אינו שונה מסוסון ים זעיר, כיצד בן האנוש, כמו היצור הזעיר, נזרק אל תוך העולם, ולא ברור אם הוא גיבור או קרבן לאיזה ניסוי.

ספר היצורים הוא הישג אדיר שאין שני לו בשירה העברית, לכן קשה מאוד למצותו והיה ראוי שייכתבו עליו מאמרים רבים וארוכים מזה. זהו ספר שירה המושפע מן המדע והאמת, אשר מופיעה בעיני הדמיון המיוחד של חלפי. הוא מיסטי ומכשף וסודי כמו חידת הקיום ומפליא להגיע לדיוק מדעי מבלי לחקור מדע, רק על פי חכמת הלב והניחוש. הוא מבקש ומצליח להגיע אל לב הסוד האנושי, החייתי, הבריאתי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012