מתרבות מקנה לספר המקנה / עקיבא לונדון

 

עם ישראל החל את דרכו כאוסף של יחידים ונוודים, אולם לאחר תקופת המפנה של השיעבוד במצרים שינה את פניו והפך לחברה מלוכדת של עובדי אדמה היושבים על אדמתם. בין הרועה לחקלאי

שדות קיבוץ עין חרוד

יעקב ובניו ירדו למצרים בעקבות יוסף, המשנה למלך פרעה. הרעב בארץ ואפשרות הקיום במצרים הביאו את משפחת יעקב המורחבת לעבור ולהתגורר שם. מיד עם בואם, טורח יוסף להפיץ ולהדגיש כמה וכמה פעמים בפני פרעה ובפני כל פקידי השלטון המצרי – באופן שנראה מעט מוגזם – את מקצועם ואורח חייהם של אחיו ובית אביו, את עובדת היותם רועי צאן, הם ובניהם וגם אבותיהם. אורח חייהם הוא הנוודוּת, מרעה הצאן, הנדודים ממקום למקום על פי עונות השנה ואתרי המרעה לצאן הרב אשר ברשותם. כך נאמר:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם (…) וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ (..) וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן (…) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ: וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ (…) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף (…) בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי (בראשית מו,  לא – לג; מז א- ו).

יוסף חוזר ומדגיש את השוני בין אורח החיים המצרי לזה של השבט הארץ-ישראלי שהגיע מכנען. יוסף מנסה בכל מאודו לכוון את משפחתו לארץ גושן, אזור שנמצא, ככל הנראה, בצפון מצרים, בין דלתת הנילוס לבין מדבר סיני (ע"פ אטלס כרטא). גושן היא אזור פריפריאלי המרוחק מעורק החיים המרכזי ששוכן לאורך הנילוס, שהוא גם מרכז החיים התרבותי של מצרים. כפי הנראה, חשב יוסף כי החיים במצרים יהיו לזמן מוגבל, עד אשר ישובו חזרה לארץ, ועד אז כדאי להרחיקם עד כמה שניתן מההשפעה התרבותית המצרית.

מדברי המקרא עולה עוד כי הרחקת בני יעקב ממרכזי האוכלוסייה הייתה מחויבת המציאות, מפני שרועי הצאן היו מוקצים מחמת מיאוס בעיני העם המצרי. בלשון הכתוב: "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו,  לד). פעם נוספת מדגיש זאת המקרא בפרשת וארא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לה' אֱ-לֹהֵינוּ, הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ" (שמות ח, כב).

מתחילה, עם קריאת פסוקים אלה, סברתי כי הואיל ומצרים הייתה מדינה המבוססת על חקלאות שלחין מפותחת מאוד לאורך הנילוס ותעלותיו המרובות, הרחקת רועי הצאן ועדריהם משטחי החקלאות ופיתוח תחושת התיעוב כלפיהם הם אך טבעיים. עדרי הצאן והבהמות, בחפשם אחר מזון ירוק וטרי, גורמים נזקים כבדים לשטחי החקלאות, וזהו הפירוש למונח 'תועבת מצרים'. אולם עיון במקורות מצרים העתיקה מעלה כי 'תועבת מצרים' הנזכרת בפסוקים אלה, בנוסף להסבר לעיל, אכן מבטאת במדויק גם את תרבותה ואמונתה של מצרים באלף השני לפני הספירה (עת שהו שם בני ישראל) ולאחריו. בעלי חיים רבים היו מקודשים בדת מצרים העתיקה. זאת אנו יודעים על פי ציורי קיר וכתובות הירוגליפיות מהעת הזו. תרבות מצרים השונה והייחודית נודעה לעמי האזור ואלה גילו בה עניין רב, לנוכח האמונה בקדושת בעלי החיים.

ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפני הספירה) כתב על אמונת מצרים ותיאר את פולחן החיות הקדושות ואת מעמדן המקודש. בין השאר נודע מעמד מיוחד לשור, לכבש, לעז, לחתול, לצלופחים, לדגי הנילוס ועוד, ולעומת זאת יחס שלילי כוון כלפי החזיר. קומדיה יוונית (שנכתבה בידי אנכסנדרירס במאה ה-4 לפני הספירה) מתארת את השוני הרב בין התרבות המצרית ליוונית:

אני לא אוכל להילחם לצדכם

שהרי גם דרכינו גם חוקינו שונים,

ורחוקים ביותר זה מזה:

אתה (המצרי) סוגד לפרה, אני (היווני) מקריב אותה,

אתה חושב שהצלופח הוא אל גדול,

אך אנו אוהבים אותו לאכול,

חזירים אתה אינך אוכל, אני בהנאה רבה זולל.

אתה סוגד לכלבה, אני מרביץ לה מכות…

אתה תבכה אם תראה חתול בסבלו,

ואילו אני אהרגהו ואפשוט עורו.

אצלכם יש ערך אדיר לעכבר, אך אצלי הוא שום דבר!

המהפכה המצרית

במהלך השהות הארוכה במצרים, נספגה אט אט התרבות המצרית בבני ישראל, שנקראה בפי חז"ל 'מ"ט שערי טומאה'. לאחר כ-210 שנות שהות ושיעבוד יצאו בני ישראל ממצרים למסע במדבר סיני, שבסופו נכנסו לארץ. עם כניסתם, כל שבט קיבל בגורל את נחלתו ובני ישראל התחילו מיד בשיקום הערים והכפרים. לעתים נדרשו מהם פעולות סיקול ובניית מדרגות, בירוא יערות ועוד, וכל זאת על מנת להכשיר שטחי חקלאות נוספים. אבי הארכיאולוגיה התנ"כית, פרופ' ויליאם פוקסוול אולברייט, ובעקבותיו פרופ' יוחנן אהרוני, הראו במחקריהם שבני ישראל היו הראשונים אשר הקימו יישובי קבע במרבית אזורי ההרים של הארץ.

לעתים נערכו מלחמות עם תושבי הארץ הוותיקים. אחת הסיבות לכך הייתה סכסוכים טריטוריאליים שנתגלעו על שטחי קיום ופרנסה. עם ישראל נכנס לארץ והחל לעסוק בחקלאות כעיסוק ופרנסה מרכזיים, כאילו זה הדבר שעשה מעודו ועד עתה.

לנו נראה הדבר פשוט וטבעי, אולם נכון לשאול מה גרם למהפך כה משמעותי באורח החיים העברי. ממצב שבו המשפחה והשבט מתקיימים ממרעה של מאות ואלפי ראשי צאן ובקר, מאורח חיים של רועה הנודד ממקום למקום בחיפוש אחר מרעה לצאנו, למצב שבו העם משנה לחלוטין את אורח חייו ומקיים אורח חיים חקלאי ויציב. עם היושב על נחלתו, מסקל ומכשיר את אדמתו, מעבד אותה, זורע וקוצר, שותל, נוטע וקוטף, ועוסק בייצור חקלאי, בונה ערים ויישובים ומשתכלל טכנולוגית ככל העמים המתקדמים בעת הזו. מה גרם למהפך כה גדול, לשינוי מוחלט באורח החיים, מחברת רועי צאן ונוודים לעם חקלאי מפותח?

נראה כי לא נטעה אם ננסה לאבחן מתי אירע המפנה באורח החיים. כמעט בוודאות, הייתה זו תקופת השהות במצרים. מאות שנים של היטמעות בתרבות המצרית ובאורח חייה לימדו את בני ישראל את מלאכות מצרים. אמנם, לא מעט דברים שליליים נלמדו שם, אולם בעת העתיקה הייתה הממלכה המצרית מתקדמת בתחומים רבים. שם למדו בני ישראל את סודות העבודה החקלאית בהתאם לעונות השנה, את גידול הירקות והפירות, את טכניקת הבנייה, ארגון הממלכה וניהולה ועוד מגוון מלאכות חשובות.

מספר ראיות נוכל להביא לחיזוק קביעה זו. כאמור לעיל, בני יעקב החלו את דרכם במצרים כאנשי מקנה. במהלך השעבוד הארוך והקשה הפכו בני ישראל לעובדי בניין ואדמה: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות, א יד).

עם כניסתם למדבר חטאו ישראל בחטא המרגלים. ה' הטיל על העם מספר עונשים כבדים ובתוך כך אמר להם: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (במדבר יד, לג). אם היה העם מורגל בחיי נוודות ומרעה, מה עונש יש בכך? רק לאנשים אשר הורגלו לחיים יציבים, לעבודת הבניין והחקלאות, החזרה לאורח החיים של הנווד מהווה עונש כבד.

במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר השחון, חסר העץ והשיח, נזכרו בני ישראל לא אחת במים הרבים של מצרים ובגידולי החקלאות האינטנסיבית שלה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה-ו). לא רק לירקות השלחין הם מתגעגעים, גם בפירות מצרים חפצה נפשם: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ, ה). מצרים, כאמור, הייתה ארץ חקלאית מפותחת מאוד, בעיקר בחקלאות השלחין המבוססת על מי הנילוס ועל אלפי תעלות משנה שנחפרו מנתיב הנהר המרכזי. אלו השקו שטחים נרחבים בכל עמק הנילוס והדלתא וכך הורחב השטח החקלאי שניתן לעיבוד.

משה הוציא את בני ישראל ממצרים בידיעה ברורה כי הוא מוביל עם המתכוון לרשת את הארץ, לנחול אותה ולעבד את אדמתה כפי שראו והתנסו במצרים. למעלה מ-80 אזכורים של המילה 'נחלה' בהטיות שונות מצויים במקרא החל מיציאת מצרים ועד ימי יהושע. הנחלה היא כלי עבודתו של החקלאי ולא של הרועה. בכוונת משה ויהושע לבנות עם בני ישראל ערים וכפרים בארץ חקלאית מתפתחת, לא עוד עם של נוודים חסרי מנוח.

פרשיית בני גד וראובן שעניינה מקנה ונחלה קשורה לדעתנו בקשר ישיר לענייננו. נחזור אל תקציר הפסוקים בפרשת מטות:

 וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד (…) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: (…) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן (…) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה (במדבר לב, א-טו).

מקנה רב היה ברשות בני גד ובני ראובן, כך מעיד הכתוב. ייתכן כי הללו ביקשו להימנע מכניסה לארץ המערבית מפני הצאן, מאחר שידעו כי יתר השבטים מבקשים נחלה בארץ ואורח חייהם יהיה חקלאי. כפי שלמדו במצרים, חקלאות לא 'הולכת' עם צאן. כך, בראותם ארץ מרעה טובה בסמוך לארץ אך לא בתוכה ממש, עלתה מיד בקשתם כי נחלתם תהיה שם, על מנת שלא לבוא לידי עימותים עם חקלאי הארץ.

נראה כי משה ראה את הבקשה בעין אחרת. אחת הסיבות שהעלו את חמתו הייתה המיאוס שחש מתרבות הצאן, מאורח החיים הנוודי, מאי הרצון להתיישב ולהתקבע, מהצורך להמשיך בתרבות הנדודים כפי שהייתה עד כה במדבר. משה חש כי העם נמצא בעיצומו של תהליך מעבר מחברת נוודים ארעית לעם חקלאי המבקש את נחלתו; עם שמעוניין להתקבע, להיבנות באדמתו ולקשור אליה את גורלו.

מה שמבקשים בני גד וראובן הוא להמשיך את אורח החיים המדברי, את הנדודים והנוודות; ההתנחלות בארץ תידחה. דברים אלה העלו את חמתו של משה עד שקראם "תרבות אנשים חטאים". מפרספקטיבה של תקופה נוכל להעיר כי בני גד וראובן אמנם קיבלו את מבוקשם, אך גם חששו של משה התאמת: הם אלה שגלו ראשונים מן הארץ, אפילו בטרם גלות ישראל.

אין רועים

בהמשכה של ההתנחלות בארץ, עם קבלת אורח החיים החקלאי באופן מלא, מתגלה תופעה מעניינת ומוקצנת אף יותר: הרחקה טוטאלית של רועי צאן מהחברה. עשרות רבות של מקורות בספרות חז"ל עוסקים ברועי הצאן – 'מגדלי בהמה דקה' בפי חז"ל, ואלה מרחיקים לחלוטין את הרועים מאזורי היישוב.

נביא מספר דוגמאות לכך: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל" (משנה, בבא קמא פ"ז מ"ז), "מגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות טובות אינן רואין סימן ברכה לעולם" (תוספתא ביכורים [ליברמן] פ"ב הט"ז), "מפני ארבעה דברים מאורות לוקין… ומפני מעידי עדות שקר, ומפני מגדלי בהמה דקה…" (תוספתא סוכה [ליברמן] פ"ב ה"ה); נתקיימה בידנו עדות מרתקת על אחד מעשרה הרוגי מלכות: "אמרו עליו על רבי יהודה בן בבא, שהיו כל מעשיו לשם שמים, אלא שגידל בהמה דקה… פעם אחת חלה, נכנס רופא אצלו, אמר לו אין לך רפואה אלא חלב רותח. לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה, והיה יונק ממנה חלב רותח שהיה גונח. פעם אחת בקשו חכמים ליכנס אצלו, אמרו: היאך נכנס אצלו, שליסטים עמו בבית! וכשמת דקדקו חכמים במעשיו ולא מצאו בו אלא אותו עוון" (תוספתא בבא קמא [ליברמן] פרק ח' הי"ג). התוספתא מרחיבה עוד את האיסור: רבי יהודה בן בבא אינו רועה צאן, הוא לומד ומוסר נפשו על התורה ובכל זאת נקרא 'מגדל בהמה דקה' מפני שעז הייתה קשורה למיטתו בשביל רפואתו, וחכמים אינם רוצים לבקרו בחוליו. עד כדי כך רצו חכמים להרחיק את הצאן!

'רועה צאן' הפך להיות שם נרדף לאדם שאינו ישר והגון, עד כדי פסילתו לעדות, ממש כגוי. רועה הצאן עוסק בליסטוּת, אינו מראה סימן ברכה לעולם, ומורחק מן החברה. הרעייה מותרת רק במדבריות. הרועה הפך שם נרדף לאדם המעלה את המדבר על השטח החקלאי, שגורם נזק כמעט תמידי לענף שממנו התפרנסה רוב האוכלוסייה בתקופה ההיא. עדר כבשים ובהמות שנכנס לתוך שטח חקלאי גורם לו נזק כמעט בלתי הפיך. נזק חקלאי הוא כריתת הענף שעליו יושבת האוכלוסייה היהודית, ופירושו המעשי – הרחקה מן הארץ.

עד כמה גדול המרחק מנקודת ההתחלה של היחידים הרועים את הצאן עד לעם החקלאי היושב על אדמתו, עד כמה המהפך באורח החיים הישראלי היה טוטאלי, נוכל אולי להדגים באמצעות שאלה רטורית. האם אברהם אבינו לא היה ישר והגון, האם יעקב אבינו פסול לעדות, האם משה רבנו ודוד המלך אינם מראים סימן ברכה לעולם, שהרי כולם היו רועי צאן? אם נדונם עתה לפי מעשיהם אז, הרי חלילה ייאמר שעיסוקם בליסטות. שאלה זו אינה עולה כלל על הדעת, שהרי כל דבר בעתו וכל מעשה בזמנו.

אי אפשר שלא להבחין בדמיון הבולט בין איסור רעיית הצאן במקומות היישוב בארץ ישראל לבין "תועבת מצרים כל רועה צאן". כיוון שאיסור זה הוא חברתי-כלכלי ואינו איסור תורה, אין אנו יודעים במדויק מתי נקבע איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל ומתי הוחל יישומו. נראה כי ככל שאורח החיים החקלאי התרחב והתבסס בחברה היהודית בארץ, תחולת האיסור הלכה ותפסה מקום.

ניגוד חד קיים בין אורח החיים החקלאי לזה של הרועה. אלו הן תפיסות חיים מנוגדות: ניצול קרקע לעומת עיבודה, נוודות לעומת קבע, אוהלים לעומת בתים, פרי אדמה לעומת אכילת בשר ועוד. כל אלה הביאו למאבק בין חברת רועי הצאן לבין החקלאים, מאבק שלעתים הוא סמוי מן העין ולעתים גלוי. הדבר נכון שבעתיים במדינה שבה מרחבי המחיה והמרעה מצומצמים ועל כן אזורי החיכוך גדולים.

עם ישראל, בדומה למצרים, בחר בתרבות החקלאית ודחק את חברת הרועים לשולי הארץ. העדפה זו הביאה להישגים חסרי תקדים לחקלאות החל מתקופת ההתנחלות, לאורך ימי הבית הראשון וכל ימי המשנה והתלמוד. בס"ד זכינו גם אנו, עם חזרתנו לארץ בעת החדשה, לחדש מסורת עתיקת יומין זו, של פיתוח חקלאות שהיא מן המובילות בעולם כולו.

ד"ר עקיבא לונדון הוא איש המחלקה ללימודי א"י וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן ואגרונום הרבנות הראשית לישראל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

About these ads

פורסמה ב-2 בפברואר 2012, ב-גיליון בשלח תשע"ב - 756 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אני מתקשה להבין את ויקרא פרק י"ז בו מוכח שישראל רגילים היו לזבוח צאן לשעירים, ולכן נאזר בשר תאוה במדבר. כלומר במצרים הם עשו זאת, כיצד המצרים אפשרו זאת אם הם סגדו לחיות אילו?
    לכאורה כל הראיות שהבאת התרבות שמצרית שסוגדת לבעלי חיים הם מאוחרות יותר לירידה של בנ"י למצרים, ואולי התפתחו אחרי זה.
    כמובן שגם קשה אם המצרים זובחים צאן לאלוהות שלהם, אז מדוע הם מתעבים רועי צאן הרי גם להם יש, ומדוע שיסקלו את בנ"י כשהם זובחים צאן?
    צבי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 468 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: