תגובותיהם של משה שילת, נתנאל יחיאלי והרב ירחמיאל וייס ותגובה לתגובות של הרב יאיר דרייפוס

התוועדות עם הרבי

החסידות היא גאולתית / משה שילת

 מי שרגליו נטועות עמוק בעולמה של חב"ד, ומכיר את משנתה לאורך ולרוחב, יודע כי אין בה לא מועקה ולא תורה של גלות. צריך להשתתף בהתוועדות אמיתית כדי לראות זאת

במאמרו על חב"ד סמך הרב דרייפוס על חוסר ההיכרות הבלתי אמצעית של הקוראים עם תורת חסידות חב"ד. המאמר מרתק וזורם. בחלקו הראשון יש תובנות שניתן לקבל ולפחות באותה מידה גם לחלוק עליהן, ולכן לא אכנס אליהן (בכך דומים הדברים לרוב התובנות הנחרצות של אנשי האקדמיה בנושאי חסידות). אבל בחלקו השני, שעניינו "הסתייגות מהגישה החב"דית", מוצגת "גישה חב"דית" שאני הקטן בלמעלה מעשרים השנים שבהן זכיתי להיות חב"דניק ולעסוק בתורת חב"ד לא נתקלתי בה כלל. לא מינה ולא מקצתה.

מותר להסתייג מתורת חב"ד, אבל אי אפשר להציג חב"ד מעוותת להחריד ואז להסתייג ממנה. ולא פחות מלהזהיר את "תלמידי ישיבות ההסדר" מהניסיון "להכניס אותם לעולם שהם אינם מודעים למה שקורה בו" (!). נדמה לי שלמעלה מאלף תלמידי ישיבות ההסדר שנמצאים בימים אלו בתוכנית הלימוד המעמיקה בתורת חב"ד יראו בדברים אלו פגיעה באינטליגנציה שלהם או שיגחכו.

ללא מסורת

אתייחס לדברים באופן קצר וענייני. אתמקד בציטוט מדויק של שלושה קטעים מתוך המאמר, מן הקל אל הכבד:

"תורת חב"ד מתאפיינת בכובד, במועקה, בהיצמדות למבנים וקונסטרוקציות אידיאליות. זה מורגש בניגונים הנושאים עליהם את כל כובד הגלות".

אכן, רוב תורות חב"ד מאופיינות בכובד, בעיון ובאריכות, אבל ממש לא במועקה. הניגונים העמוקים והמעוררים שחב"ד מתאפיינת בהם הם עצמם ההמחשה הטובה ביותר לכך. בנוסף אליהם כולנו מכירים ניגוני שמחה חב"דיים, מלאי עליצות נפש וחדוות לב. מכאן שהכול הולך אחרי הרצון, ואם נרצה גם הניגון המכוון ביותר יצא מזויף ומעיק.

"ההיבט הקיומי והמנטאלי בכלל נעדר בחב"ד, ובעיקר מורגשים חוסר בקלילות ומבודחות, העדר אירוניה וחוסר מודעות עצמית… בחב"ד הדיבור נשאר בגלות. הדברים אינם מונחים על השולחן, ואין מקום להנהרה, למודעות עצמית ולמבט ביקורתי".

להאשים את חב"ד בחוסר קלילות ומבודחות זה לא להכיר את חב"ד. חב"ד הרצינית יודעת גם יודעת להיות קלילה, ישירה ומבודחת. ראינו את זה אצל החסידים האותנטיים ביותר שהגיעו מרוסיה כמו ר' מענדל פוטרפס וחבריו. כל חב"דניק מצוי יודע לתאר את הקלילות האופיינית לחסידים כולל הזקנים והמשכילים ביותר. 

בנושא מודעות עצמית חב"ד הרי עסוקה ללא הרף. ספר התניא הינו הספר, בה"א הידיעה, של מודעות עצמית לפי החסידות. רעיון ה'התוועדות' שהגיע מחב"ד הוא להניח דברים על השולחן, להנהירם עד הסוף ממש, לפתח מבט ביקורתי ומודעות עצמית. זה לא אומר שכל חב"דניק מצליח בכך, אבל האשמה של חב"ד בהפך המוחלט היא כבר הוכחה על אי השתתפות בהתוועדות טובה.

לקראת סוף המאמר נזרקת הפצצה:

"החסידות בשורשה, במיוחד זו שנבעה מהמגיד ממזריטש ותלמידיו, נבעה ממיסטיקה שוללת, מהיניקה מהאין. זו המנטליות התשתיתית שממנה רוח תורות החסידות העיקריות. הרוח הדיכאונית מרחפת לא רק בתורות חב"ד ובניגוני חב"ד אלא הרבה מעבר לחב"ד. עיקר החידוש של החסידות הוא בהעצמת הנטייה השחורה וביניקה דווקא משם".

לדברים מפחידים אלו מוצג מקור בשם המגיד ממזריטש המקשר את השגת העמקות האמיתית באור-אין-סוף למי שהוא נדכא דווקא, כאשר השמחה האמיתית שורה אצל הבטל באמת. בזאת, לפי הכותב, החסידות "מעצימה את הנטייה השחורה ויונקת דווקא משם".

כאן אנחנו ניצבים מול דוגמה מאוד לא נעימה של לימוד חסידות ללא מסורת, של עיון במקורות הקדומים של החסידות בלי רוחב, אורך ועומק. הרוחב – ללמוד הרבה מאמרי חסידות ולא להיצמד לציטוט מסוים. כל מי שלומד חסידות יודע שאין מושג של ציטוטי משפטים בחסידות. כמעט לא ניתן לצטט משפטים יחידים בלי לטעות. מאמרי החסידות נאמרו ונכתבו בזרימה נפשית, בשצף של רצוא ושוב. רק על ידי לימוד לרוחב ניתן לעמוד עליהם. האורך – לימוד מאמרי אדמו"רי חב"ד לדורותיהם. לדוגמה, כל המתעלמים בצורה מוחלטת ממאמרי אדמו"ר הרש"ב, החמישי בשושלת, לא יכולים בכלל לדבר על חסידות חב"ד. ממש כך. ומי שלומד את מאמרי הרש"ב יודע זאת בוודאות. אי אפשר להיתקע בדור הראשון או השני של חב"ד ולהיות מומחה בחב"ד שהתארכה, פרתה ורבתה במשך שבעה דורות. העומק – זה הא"ב של לימוד חסידות, ומי שאינו מוכן לרדת לעומק עדיף שלא יתקרב לאזור. קלילות לא תמצא כאן ובטח שלא בריחה מהמציאות. כאן נמצא שהיצר הרע הוא הרבה יותר גרוע ממה שחשבנו אבל הטיפול בו יכול להיות בשמחה ובשלמות. וצריך סבלנות.

לכתחילה מלמעלה

דוגמה קטנה ומעניינת לעיוות שעליו אני מצביע נוכל לקחת מפירוש הרב דרייפוס למושג החב"די "לכתחילה אריבער". לדבריו, משמעותו היא "ללכת עם הראש בקיר". נקדים ונאמר שמדובר בפתגם של המהר"ש, בנו של הצמח צדק, שהרבי האחרון מלובביץ' חיבבו מאוד וחזר עליו במאות הזדמנויות. הפתגם הוא כך (בתרגום לעברית): "העולם סבור שכאשר אי אפשר ללכת מלמטה יש לדלג מלמעלה, ואני סבור שצריך לכתחילה לדלג מלמעלה" – לכתחילה אריבער. בכל המקומות שבהם הביטוי מופיע הוא בא בהקשר של התרוממות הנפש, שמחה גדולה, פתרון בעיות על ידי דילוג מעליהן וכדומה. הביטוי מופיע, לדוגמה, בשיחת הרבי לפרשת וארא, כשהוא מסביר את מכות דם וצפרדע ביציאת מצרים, ה'יציאה מהמְצָרים' בעבודת ה'. דם – הכנסת חמימות של קדושה כנגד הקרירות והאדישות הנובעת מהיצר הרע (הפיכת המים הקרים לדם חם). צפרדע – ההפך, קירור וצינון של חמימות התאווה של היצר הרע (הכנסת הצפרדע הקרה שיוצאת מהמים לתוך התנורים…). על השאלה למה להקדים את ה"עשה טוב", הכנסת החמימות של הקדושה, ל"סור מרע", קירור היצר, במקום לעבוד בסדר הרגיל של "סור מרע ועשה טוב", עונה הרבי – "לכתחילה אריבער". יש להוסיף באור ובקדושה ואז החושך יידחה ממילא.

באף מקום לא נוכל למצוא את המושג 'לכתחילה אריבער' בהקשר של עקשנות או "ראש בקיר". זו דוגמה מובהקת לניסיון להכניס את חב"ד ל"נטייה שחורה" כשהנטייה שלה היא הפוכה.

כל מי שטועם טעם חסידות יודע שהחסידות היא גאולתית ולא, חס ושלום, גלותית. גם התוכן וגם השפה, הכול. כשהאדמו"ר הזקן רצה למשוך את המוני בני התורה ה"מתנגדים" לחסידות הוא הכריז "טעמו וראו כי טוב ה'"! מי שעוסק בחסידות מכניס בעצמו חיים ומי שמכניס בעצמו חיים, 'אין מצב' שלא יכניס חיים גם בסביבתו. חב"ד היא למעשה החסידות שמקרבת לשכל ולרגש את רעיונות הבעל שם טוב. היטיב לבטא זאת הרב קוק זצ"ל באמרתו: "גדול ונשגב הוא הלימוד במקצוע החב"ד. המקצוע המחכים, המאיר ביותר את תורת הרב קדוש ישראל הבעש"ט נ"ע שבוודאי לגאולה הוכן".

משה שילת הוא מנהל ארגון "תורת חב"ד לבני הישיבות" ומו"ל רבעון 'מעיינותיך' למחשבת חב"ד

 ———————————————————————————————————————-

 כל יומרה לטוטאליות לא תצלח / נתנאל יחיאלי

כיום ישנם יותר ויותר אנשים שמחפשים שפה רוחנית יהודית חדשה, מתחדשת, מתקשרת ומובנת. אל תוך ואקום החיפוש הזה נכנסות הצעות מזרמים רוחניים עתיקים שחיים וקיימים היום. חסידות ברסלב מקבלת מניות רבות, גם תורת הרב קוק זוכה לעדנה והתעניינות וגם חסידות חב"ד. ביחס לאחרונה עזר לי הרב יאיר דרייפוס להבין ולנסח את התחושות האינטואיטיביות שהרגשתי במשך השנים האחרונות ביחס לחסידות חב"ד ההיסטורית והעכשווית. רבות תהיתי: מה שם לא מזמין אותי? מה בתורת חב"ד לא מעורר את נשמתי? אני אוהב את הניגונים, אבל משהו בתורה החב"דית חסום בפניי.

הבנתי. משהו בשימוש במילה הכללית 'חסידות' מקומם. אנשי חב"ד רואים עצמם כנציגי החסידות בכללה, ואני כצאצא למשפחת חסידי אלכסנדר הפולנית וכקרוב לחסידות ברסלב חושב שזה לא אתי שזרם אחד וספציפי מציג עצמו כמי שמייצג את החסידות על כל זרמיה והגיוון העצום שהיה בה. בנוסף, וכאן אני מתייחס במיוחד לניסיון לקרב את הצעיר הדתי-לאומי המחפש לתורת חב"ד, לא סוד הוא שחסידות חב"ד הייתה אנטי-ציונית עד לאדמו"ר האחרון, וגם הוא לא שינה את התפיסה הרוחנית אלא רק את היחס הפרקטי למדינה ולחיילי צה"ל. האם ההצעה היא לחזור לעולם הרוחני שהיה חזק וטוב בכפרי ליטא ורוסיה הלבנה? האם יש איזשהו עדכון בעולם הרוח לאחר תופעות כמו השואה, הקמת המדינה, הסכסוך הישראלי-פלשתיני, פוסט-מודרניות, גלובליזציה? האם יש אמירה רוחנית שאפשר לחלץ מתוך ההגות החב"דית ביחס לתופעות הללו שמעצבות את עולמו של כל אדם כן שחי כיום? נראה שמגמת המקרבים היא להחזיר את המחפשים אל אותו עולם מושגים חב"די סגור ולא ליצור הגות חב"דית עכשווית, מאתגרת.

דבר נוסף הוא הטוטאליות. כן, הטוטאליות. חב"דניק חי מתוך מקורות חב"ד, מצטט מקורות רק ואך ורק של חסידות חב"ד ומנסה לטעון שבכוחן של הללו להוות תשובה מקיפה לחיי היהודי כיום (אגב, כפי שנוהג חסיד ברסלב ביחס לכתבי ברסלב ותלמיד הרב קוק ביחס לכתבי הרב קוק). הבה נתבונן: האם טוב לה למדינת ישראל או ליהדות שכל הישראלים יהפכו לחב"דניקים? האם משם תבוא הגאולה? טוב היה לו כל כיוון רוחני היה משדר למרחב הרוחני הציבורי בענווה את החלק שיש בכוחו לתרום, וטוב היה לו כל אלה היו משתחררים מאשליית הטוטאליות ומהעולם הסגור שזו מייצרת.

חסידות חב"ד טובה ויקרה וודאי יצרה עולמות רוחניים משמעותיים, אך היא יכולה להיות בעלת משמעות רק כעוד אחת מהאופציות הקיימות. כל הטיה ויומרה לטוטאליות, כל ניסיון להציג כאילו בתורת חב"ד התשובות הרוחניות למכלול האתגרים הרוחניים והתרבותיים של יהודים כיום, לא יצלח. פשוט בגלל שזה לא כך.   

 ———————————————————————————————————————-

הרצי"ה לא התנגד ללימודי אנגלית / ירחמיאל וייס

 קראתי בעניין את מאמרו של הרב יאיר דרייפוס ויישר כוחו (אף שלא הסכמתי עם כל ראיותיו). רציתי לתקן דברים בקשר ליחסו של הרב צבי יהודה זצ"ל ללימודי האנגלית בישל"ץ, וזאת מתוך שיחה ארוכה שהייתה לי איתו. הרב לא התנגד לעצם לימוד האנגלית, ודאי לא למי שרואה בתעודת הבגרות לימוד אומנות. הוא רק אמר שישיבה עניינה לימודי קודש והנלווה להם. לימוד אומנות הוא חובת האב כלפי בנו ולא חובת הישיבה, ולכן לדעתו על ההורים לדאוג ללימוד האנגלית לבניהם. לישיבה אין זה מתאים בגלל שלדעתו אי אפשר ללמוד שפה בלי ללמוד את התרבות הזרה של אותה שפה.

הרב ירחמיאל וייס הוא ראש 'הישיבה לצעירים' שעל יד ישיבת 'מרכז הרב'

———————————————————————————————————————–

 הרב יאיר דרייפוס משיב:

הסכנה שבדוגמטיות

דווקא בגלל יתרונותיה ועוצמתה של תורת חב"ד צריך להיזהר ממנה. עבודת ה' אמיתית מגיעה ממקום של חירות ויונקת ממגוון מקורות, לא מהתבטלות וטוטליות  

המפעל של חב"ד בכלל וגם זה המופנה לבני ישיבות ההסדר ראוי ונכבד. אני קורא בקביעות את גיליונות 'מעיינותיך' שיש בהם יופי רוחני ואסתטי מפרה ומעשיר. דיבוריו של הרב משה שילת נגעו בלבי, למרות שאינני מסכים איתם. מספרים על קדיש לוז שאמר על עצמו שהוא הולך אחרי בן גוריון בעיניים עצומות, אבל מדי פעם פוקח עין אחת לראות שבן גוריון עצמו לא הולך בעיניים עצומות.

דרכה ורוחה של חב"ד בגרסתה הנוכחית, דווקא משום עוצמתה האדירה, אינה פטורה מביקורת ממשית. כל דרך רוחנית שטוענת לטוטאליות, ובוודאי כשזו טעונה באנרגיה משיחית מרחיקת לכת, עלולה ליפול לקליפות. לכן, דווקא אדם כמוני שיונק בשקיקה, בכל נימי נפשו, מדמותם ומכתביהם של אדמו"רי חב"ד מהראשון עד השביעי, ומגדולי תלמידיהם כמו ר' הלל מפאריטש, ר' אייזיק מהומיל ואחרים, חש צורך אקוטי להתריע מפני היצמדות טוטלית לדרך אחת, עם כל יתרונותיה.

אני מאוד קרוב להסתייגות של הרב קוק מדרכה של חב"ד בימיו. בסוף דבריו של הרב שילת מצוטט משפט אחד של הרב קוק, אך לצד האמפתיה והעין הטובה הוא אינו חוסך את ביקורתו מדרכה, ועיקר דבריו מכוונים כנגד 'היצמדות' חד צדדית:

…אמנם אני רגיל תמיד להעיר את גדולי עמנו שלא להסתפק רק במקצוע אחד, גם בחלק הרוחני שבתורה, כמו שאין אנו מסתפקים בחלק המעשי רק בדרך אחד ובשיטה אחת… כמו כן ממש מוכרח להיות במקצוע הרוחני. יחד עם המקצוע של החב"ד צריך לשנן את חכמת חכמינו הקדמונים, החוקרים האלקיים, עד הדורות האחרונים. וכן כל שיטות המקובלים וכל אורחות גלויי הרזים של הגר"א ז"ל ותלמידיו… להאיר את דרכי תחייתנו… (אגרות הראיה ד', אמד)

לא מתבטל

עובדת היותי בצד מסוים בשר מבשרה של חב"ד מאפשרת לי להחליט מהכרעה חופשית מה לקרב ומה לרחק. האדמו"רים הם עבורי מקורות השראה מפרים ומעוררים אבל אינם מושאים להתבטלות. מטרתי בעבודת ה' היא לדבוק בתורה ולא באדמו"רים. גם אם היה בעבר מקום לדבוק בצדיק, בתודעה של היום המחיר כבד מדי. די להיזכר בדברים מצמררים שרשם הרב הנזיר ביומנו על המחיר ששילם  בהתבטלותו לרב קוק:

…והייתי לנטפל וטפל למחשבות חכמתו של רבנו שליט"א, שהן כולן כשטף מים רבים אדירים.. לגבי עולמי דידי, שאינם עצם מעצמי, שהם מיוחדים לנשמה עליונה וקדושה וחכמה אבל לא משורש שלי. הלא רוצה אדם בקב שלו. ואני עברתי על דעתי, פגה מקוריותי, נעתקתי ונחלשתי משורשי, והייתי ללא כלום, לתלמיד. הנני בעצמי מת… התלמיד שהוא בטל לגמרי לגבי רבו, רק מקבל ומוסר תורת רבו, עני הוא… ווי להאי כיסופא… (הציונות הדתית בין היגיון למשיחיות, דב שוורץ, הוצאת עם עובד, עמ' 158-159).

לגבי 'עבודה במרירות' יש להעיר כי זהו מטבע לשון רווח בהקשר של חב"ד. עיקרו הוא התגברות במאמץ להגיע לשמחה. הנטייה למרה שחורה, היניקה מהאין, העבודה במרירות – הם מושגים שונים זה מזה אך יש בהם צד שווה שמכונן את הרוח החסידית בכלל והחב"דית בפרט. בהקשר הזה, הפרשנות שלי לביטוי שטבע אדמו"ר המהר"ש 'לכתחילה אריבער' נשענת על פרשנותו של הרב גינצבורג, שאותה לימד הרב שג"ר ז"ל:

…אחד מחסידיו המפורסמים והגדולים של הרבי, ומהמשיחיסטים המובהקים, הרב גינצבורג שליט"א, חסיד שבגלל מיקומו יוצא הדופן בחסידות החב"דית הורשה לגלות דברים שהרבי הסתיר – מסביר ש'לכתחילה אריבער' איננו דילוג מעל המחסום, אלא – והוא רואה בכך את החידוש המיוחד של הרבי גם ביחס לקודמיו – 'מעבר דרך המחסום'. יש להתגברות זאת זיקה מובהקת ל'מסירות הנפש' שעליה הרבה הרבי כל כך לדבר. בניסוח בוטה ווולגרי; אוכל לעבור דרך הקיר כפשוטו ממש, בדרך על טבעית, מתוך אמונה, מסירות נפש וביטול שלמעלה מטעם ודעת, ותוך התעלמות מגדרי המציאות הפשוטים. בשפת המזרח הייתי אומר שהקיר הינו מוצר דמיוני של התודעה המפוצלת האובייקטואלית, ההתגברות על הדמיון שהינה מהפך תודעתי ולמעשה התכנסות לממשי תחולל את הפלא" (דרשה מיום ג' בתמוז תשס"ו).

עלמא דחירו

ועכשיו לעיקר מבחינתי בהקשר להיצמדות למבני חשיבה מופשטים ודוגמטיים בחב"ד של ימינו: עיקר עבודת ה' בעת הזאת נעוצה ביכולת להשיל ולהתנקות, לעשות 'תשובה על תשובה' בלשונו של ר' נחמן מברסלב. במילים יותר פשוטות: לאזור אומץ להתבונן עליי ועל דרכי ולשאול את עצמי באומץ ובלי משוא פנים: לאן הדרך הזו מובילה? האם הקב"ה מבקש ממני להתבטל לצדיק זה או אחר, גדול ככל שיהיה? והלא כך רשם ר' יצחק אייזיק מהומיל (חנה אריאל, במדבר, דף טז): "כן אין ראוי לאדם שיהיה בחינת מקבל לגבי נמצאי העולם… ואין הביטול ראוי לאדם אלא לגבי הבורא ב"ה ולא לזולתו כלל". האם אני באמת רוצה לעטות על עצמי לבושים חב"דיים, במנותק משלל אגפים בדמותי וברוחי, כמי שנשם אוויר של רומנטיקה ציונית ואהבה פשוטה לארץ שנולד בה, ואינו זר להוויה המודרנית והחילונית, ולמגוון של שפות ומקורות יניקה בקדושה ובחולין?

הרב קוק שהיה חב"די מצד אמו ושהיו תקופות שספר התניא לא זז מעל שולחנו, רשם ביומנו כי פרש מתורת הא-לוהות של אדמו"ר הזקן כי לא יכול היה לוותר על ה'אושר שבחופש':

…קושי גדול יש בהציור של השגת א-להות וייחוסה להעולם ולכל הנבראים כולם, על פי הציור של ההוויה הא-להית מחוץ לההוויה של העולם… ואנו בעצמנו מציאותנו הפרטית בחסרונותיה היא סמיות עיניים… מה שהוא מיישב את הדעת הוא יסוד האושר שבחופש, הצדק החופשי המלא. הטוב המוחלט, החופשי שנוטה בחופשו אל הטוב, הוא מחויב המציאות, וכל יחיד יכול להתעלות בעצם חופשו אל מקור החפץ הטוב… (קובץ א' שצג).

רק מי שיֵדע לחתור בקביעות תחת עצמו, להשיל לבושים שעטה על עצמו בשלב כזה או אחר של דרכו, שהיה להם ערך מכונן כפיגומים של הבניין אבל לאחר מכן הפכו למעיקים ולכולאים, יוכל להגות בתורה שניתנה מעלמא דחירו, ולעבוד את ה' בכנות. כי רק ממקום של חופש מוחלט, ומאמון עמוק של אדם ביחידה שבנפשו – רק משם תוצאות חיים ראויים, לעניות טעמי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012