בניגוד לרבי האחרון, מייסד חסידות חב"ד התנגד לכל מגע עם המודרנה. מחשבות על תורת אדמו"ר הזקן, ועל היחס בין תורת הרב קוק לבין תפיסות היסוד של חב"ד

לזכרו של ר' שריה מלכיאל ע"ה – נלב"ע בי"ט כסלו תשע"ב. חסיד בכל מעשיו

לפי משנת אדמו"ר הזקן, מה שטוב ליהודים רע ליהדות. יהודים בכיכר בקראקוב, 1930. צילום: זאב אלכסנדרוביץ'

ר' שניאור זלמן מלאדי – האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד (להלן אדמוה"ז) – שיום הסתלקותו המאה תשעים ותשע חל בכ"ד בטבת, השפיע על עיצוב דמותי השפעה מכרעת. תורתו פולשת אל תוך ההוויה המודרנית ולשאלות התשתית שמנסרות בחלל דמותו של עובד ה' בעת הזאת.

הסיפור מתחיל עכשיו

"ויעקב הלך לדרכו". בחב"ד נוהגים להכריז את הפסוק הזה בשלושה מועדים: במוצאי יום הכיפורים, במוצאי שמחת-תורה, ובשבת בראשית. אלו שלושה זמנים שבהם עוברים משיאים של עבודה רוחנית אינטנסיבית אל האפרוריות של חיי היומיום. תמיד מגיע הרגע שבו יום הכיפורים חלף, שמחת-תורה עברה לה ומועדי תשרי כבר מאחורינו ולפנינו פרושה שגרת החורף הארוכה, עם כל הקשיים וההתמודדויות הממתינים לכל אחד מאיתנו. ההכרזה החב"דית נועדה לשנות את נקודת המבט הזו: יעקב מסמל את היכולת להכניס את הקדושה לחיי החולין, את ההבנה שא-לוהים שוכן לא ברגעים הגדולים ובהתרוממות הרוחנית קצרת הטווח, אלא בהתמודדות האפורה עם קשיי הקיום האנושי. דווקא כשיעקב הולך לדרכו, הוא פוגש מלאכי א-לוהים.

היחס של אדמו"ר הזקן לעולם הזה מתבטא בסיפור היסטורי. בסוף המאה השמונה-עשרה נלחם נפוליאון בצאר הרוסי. בין תלמידי המגיד ממזריטש הייתה מחלוקת גדולה במי יש לתמוך: הרבי מקוזניץ, החוזה מלובלין ואחרים תמכו בנפוליאון והתפללו להצלחתו, ואילו האדמו"ר הזקן תמך בצאר. באחת מאיגרותיו הוא נימק את עמדתו כך:

באם שינצח ב"פ [בונפארט, הוא נפוליאון] יורם קרן ישראל וירבה העושר בישראל, אבל יתפרדו ויתנתקו לבן של ישראל מאביהם שבשמים. ובאם שינצח א' [אלכסנדר], יושפל קרן ישראל וירבה העוני בישראל, אבל יתענגו ויתקשרו ויתחברו לבן של ישראל לאביהם שבשמים (אגרות קודש לאדמו"ר הזקן סימן סד).

"צרפת" אותיות ו"פרצת"

בדברי האדמוה"ז המצוטטים הופכת התפיסה הרוחנית של שלילת העולם לעמדה פוליטית. אדמו"ר הזקן ראה בנפוליאון את סמל המודרניות, ולפיכך את האיום הגדול ביותר על היהדות והאמונה. האמונה מתבססת על ביטול היש, ואילו נפוליאון מוליך את העולם לחיים של שפע, למלאות של היש. צרפת הניפה את דגל החופש, את העמדת האדם במרכז, את החתירה לחיים טובים יותר. אדמו"ר הזקן ראה חשיבות רוחנית בעמל הפרנסה, אבל רק כאור היוצא מתוך החושך, כהסתר שיש לעבור אותו כדי להגיע הלאה. דווקא העוני והשפלות מהווים מצע טוב יותר לעבודה רוחנית, כי הם מסיטים את המבט מהם והלאה. השפע, לעומת זאת, עלול תמיד להפוך לתכלית בפני עצמו. קל יותר לבטל את היש כאשר הוא דל ושפל מאשר כשהוא מלא רוחות של עושר וחירות.

אדמו"ר הזקן הוליך עמדה זו לפסים מעשיים – הוא שלח את החסידים שלו לרגל אחר הצרפתים ולסייע לצבא הצאר. בעקבות כך הוא נאלץ לברוח מפני צבאותיו של נפוליאון שחיפשו אחריו, ולבסוף נפטר בדרך ונקבר במקום נידח. בבריחתו הוא ביקש מחסידיו ללמוד את הניגון שאיתו פלשו הצרפתים לרוסיה, והפך אותו לניגון חב"די מקודש הנקרא "מארש נפוליאון". בעזרת תיקון הניגון הוא ביקש לשנות את מהלך האירועים, לחטוף את הניצחון מידי הצרפתים.

מהבחינה הזו אפשר לראות את המהפך העצום שעשה הרבי האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון (להלן: רמ"מ). הוא למד בסורבון והתגורר שמונה שנים בצרפת עד שנאלץ לברוח מפני הנאצים. משם הוא הגיע לאמריקה, שבה כל מה שממנו חשש האדמוה"ז התפתח לאין-ערוך. אי אפשר להשוות את המודרניות של נפוליאון למה שקורה באמריקה, אבל רמ"מ כבר היה במקום אחר. אדמו"ר הזקן לא רצה להסתכל על אותיות צרפתיות, ואילו רמ"מ דיבר כמה שפות. הוא היה בשר מבשרה של המודרנה, והוא הוביל את חב"ד אחריו. מצד אחד הוא מבטא התבטלות עצומה בפני קודמיו, ומצד שני אי אפשר שלא לראות את השינוי העצום שחולל. אין היום בעולם הדתי מי שמשתמש בקדמה כמו חב"ד: השימוש באמצעי התקשורת בקמפיין המשיחי, המצעדים של "צבאות ה'", חלוקת הדולרים – רמ"מ גייס לטובתו את כל המאפיינים של המודרנה שאדמו"ר הזקן ביקש להסתגר מפניהם. הוא לא ראה את צרפת כקליפה קשה, אלא דרש ש"צרפת" אותיות ו"פרצת".

אירופה כתמצית השחיתות

מעניין להשוות את העמדות האלו לעמדה של הראי"ה קוק. בזמן מלחמת העולם הראשונה נאלץ כידוע הראי"ה לשהות באירופה, והוא התגורר כמה שנים בשוויץ ובאנגליה. בכתביו הוא מבטא יחס של בוז ושנאה לתרבות האירופית, ומקווה כי המלחמה תביא לחורבנה ולצמיחת מלכות ישראל המשיחית:

נכתם עוון שופכי הדמים, מלכי אדמה הזדים וכל מרגיזי ארץ. לא יכופר לארץ לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, והכפרה מוכרחת לבוא: ביטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו, עם כל שקרן ותרמיתן, עם כל זוהמתן הרעה וארסן הצפעוני. כל התרבות, המתהללת בצלצלי שקרים, מוכרחת להיכחד מן העולם, ותחתיה תקום מלכות עליונין קדישין (אורות, המלחמה ח).

הראי"ה התפלל לחורבנה של אירופה. הוא ראה באלימות של המלחמה ביטוי לשחיתות היסודית של התרבות ושלב הרסני אך הכרחי בדרך להתחלה חדשה. התיעוב שלו כלפי "התרבות ההווית בכל יסודותיה" מזכיר את היחס של אדמו"ר הזקן לנפוליאון, אבל כל אחד מהם לקח זאת לכיוון אחר: עבור אדמו"ר הזקן שלילת ההתמקדות בעולם הזה מובילה אל האין, ואילו עבור הרב קוק, שדרכו היא דרך של מיסטיקה חיובית ואמון בעולם הזה, ההתנגדות לאירופה מוליכה לארץ ישראל, לציונות כפתח של עידן חדש.

בהשוואה לדרכו של רמ"מ נוצר כאן היפוך מעניין: דווקא הרב קוק, שהאמין בגאולה בדרך הטבע, "העמיס" על ההיסטוריה את שאיפותיו המשיחיות והפך את אירופה לתמצית השחיתות האנושית; ואילו רמ"מ, שציפה לגאולה בדרך נס וניתק אותה מההיסטוריה, היה חופשי להתייחס לתרבות במבט מפוכח וחופשי, ולעשות את שלו בתוכה. ההבדל הזה מפתיע בעיקר כשחושבים על כך שהרב קוק כתב את דבריו לפני השואה, ואילו רמ"מ היה עד לה, ובכל זאת יצר מבט חדש על תרבות המערב.

צמודה למבנים כבדים

יש יחס מעניין גם בין קבלת המודרנה של הרמ"מ להתנגדותו לציונות. רמ"מ המשיך את הקו של רבותיו, וראה בהתפתחות ההיסטורית סוף של הגלות ולא אתחלתא דגאולה. הגאולה לא תבוא בדרך הטבע, וממילא אין עניין באקטיביות הציונית של בניית הארץ. הדרך לגאולה היא דרך של שבירת הטבע, של "לכתחילה אריבער", ללכת עם הראש בקיר. כמו בדברים של אדמו"ר הזקן על קשיי  הפרנסה – התיקון הוא לא בדרך של קדושה שבטבע אלא מתוך ניגוד מתמיד. גם כשהרבי שולח שליחים לכל העולם, הם אינם עוסקים בתיקון חומרי אלא בהשפעה של רוחניות (שפעמים אכן עוברת דרך הגשמיות). תחת הנהגתו של רמ"מ חב"ד הפכה לתנועה מודרנית לעילא, ובה בעת מאוד מסומנת ולא מתבוללת.

דווקא בחברה הדתית-לאומית התורנית יש היום כאלה שמבקשים להמשיך את ההתנגדות התקיפה של אדמו"ר הזקן והראי"ה. ב'ישיבה לצעירים' שבה למדו בניי היו לומדים אנגלית במרתף, כי הרב צבי-יהודה התנגד לה בתקיפות, כפי שאדמו"ר הזקן התנגד לצרפתית בזמנו. בעוד אנשי חב"ד הגלותיים משתלבים בעולם המודרני והאנגלית היא שפת האם שלהם, חלק מהציונים-הדתיים הולכים ומתרחקים ממנה. אין ספק שיש היום בעיות קשות הרבה יותר מכפי שהיו בימי נפוליאון. יש בעולם היום צדדים שבאמת מנוגדים מאוד למושגים הבסיסיים של תורה ואמונה. אני יכול להבין את המניעים להתחפרות, אך יחד עם זה יש בתגובה הזו משהו בוסרי. צריך להגיב ממקום בוגר יותר, ומהבחינה הזו אני רואה את רמ"מ כאדם בשל שידע לראות את המצב אחרת מרבותיו, ולשנות כיוון באופן דרמטי. אלו דברים שאנו צריכים להתמודד איתם מחדש, ולשאול את עצמנו: על מה האמונה שלנו נשענת? לאיזה א-לוהים אנחנו מתפללים? איפה אנחנו עומדים בתוך העולם הסובב אותנו?

אחרי כל זאת, אני רוצה לדבר גם על מידה של הסתייגות שיש לי מהגישה החב"דית. הנקודה העיקרית היא עומק הגלותיות והאנטי-ציוניות, הקשורים לא רק לעמדה פוליטית אלא לסגנון, לתפיסת עולם. תורת חב"ד מתאפיינת בכובד, במועקה, בהיצמדות למבנים וקונסטרוקציות אידיאליות. זה מורגש בניגונים הנושאים עליהם את כל כובד הגלות, ובתורות זה מתבטא בהעדפת המודלים המופשטים על ההקשבה לפרטים הקטנים של הקיום הריאלי. מכאן גם נובעת ההתנגדות לציונות.

ההיבט הקיומי והמנטאלי בכלל נעדר בחב"ד, ובעיקר מורגשים חוסר בקלילות ומבודחות, העדר אירוניה וחוסר מודעות עצמית. האופי הזה התעצם עוד יותר עם התסיסה המשיחית, שלאורך שנים מבקשת לייצר דחיפות ואקוטיות באופן פאתטי ומלאכותי מאוד. גם הפנייה לתלמידי ישיבות ההסדר שנעשית בשנים האחרונות היא ניסיון לייצר אווירה 'מובנת מאליה', לשאוב את הלבבות לתוך משהו שאף פעם אינו מנוסח עד הסוף, להכניס אותם לעולם שהם אינם מודעים למה שקורה בו.

בכל הפעילות הזו אני מרגיש שבחב"ד הדיבור נשאר בגלות. הדברים אינם מונחים על השולחן, ואין מקום להנהרה, למודעות עצמית ולמבט ביקורתי. מהבחינה הזו אני מרגיש שאנחנו צריכים לעורר מחדש את העמדה של אדמו"ר הזקן, ששינה מדרך המגיד וקרא לא להתבטל לצדיק אלא להתבטל לתורה. בעיניי זו עמדה שמאפשרת דבקות ממקום מתבונן וביקורתי, בלי לאבד את האחיזה בעולם הממשי שלנו.

הואר לי בחדות סיפורו של צייר חב"די שטענו כלפיו שאינו אמן אמיתי כי אינו יונק מהחלל הפנוי. הוא השיב שאחרי הראי"ה קוק, בארץ ישראל היניקה היא מהיש, מאוויר הארץ, מנופיה ומרוחה המיסטית. בשונה מהבעש"ט, שלא היה באמת מייסד החסידות – ואף הרחיק בתחילה את המגיד רד"ב ממזריטש שלימים נהיה גדול תלמידיו, בגלל שהיה בעל מרה שחורה – החסידות בשורשה, במיוחד זו שנבעה מהמגיד ממזריטש ותלמידיו, נבעה ממיסטיקה שוללת, מיניקה מהאין. זו המנטליות התשתיתית שממנה רוח תורות החסידות העיקריות. הרוח הדיכאונית מרחפת לא רק בתורות חב"ד ובניגוני חב"ד אלא הרבה מעבר לחב"ד. עיקר החידוש של החסידות הוא בהעצמת הנטייה השחורה וביניקה דווקא משם.

נמצא ולא במציאות

הציבור הדתי-לאומי המתרפק על החסידות נתפס בחלקו בדרך לא מודעת לצדדי המרה השחורה, לביטול היש, לשלילת העולם. מבחינתי יש להרחיב את ההסתייגות של הרב קוק מהדבקות בצדיק, כפי שרשם ביומנו כי הנדבק בו נדבק גם בחסרונותיו, לדבקות בחסידות בכלל.

היתרונות של היניקה ממעמקי האין ידועים וברורים. בצעירותי נשביתי בקסם ההתאיינות, הפרישה, ההימנעות. הוקסמתי מדיבורי חב"ד שלפיהם ברכות האירוסין על ההימנעות גבוהות מברכות הנישואין של שמחת הזיווג – 'משמח חתן עם הכלה'. ביתר הקצנה נעניתי לדיבורו של אדמו"ר האמצעי בשם אביו אדמו"ר הזקן, "ששמע בזה הלשון מהרב המגיד ז"ל, שלא יוכל אדם לבוא לקבלת אמיתות רזין דאורייתא והשגת עמקות האמיתית באור אינסוף, עד שיקובע בנפשו ממש, בלתי אם יש בו המרה שחורה הטבעית והעצמית שמושרשת בו מנעוריו דווקא. אז ישכון בו ממקור כל החיים מקורא דכולא להחיות רוח נדכאים…ואז נהפך האנחה שלו והמרה שחורה הטבעיות לשמחה ועונג רק מצד אלוקות ששורה על נפשו ממש".

המחשכים הם מקומו של א-לוהים שנמצא ולא במציאות, שמטוהר מכל 'יש', שנוכח רק בצימאון ובתשוקה לקרבתו. והלא אדמוה"ז הוא זה שהבחין בין 'אהבת עולם' – שאחוזה בעולם המושגים של התודעה וה'יש' – לבין 'אהבה רבה' שעליה לא ניתן לומר כלום.

השאלה שלפתחי-לפתחנו היא שאלת האמון בגילוי שכינה 'ציוני' ארצישראלי. הדבר קשור להכרעה של כל אחד לא לדבוק בקדמונים אלא בעצמיות, ביחידה שבנפשו. 'ביום ההוא לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם'.

זה עומק דיבורו של הראי"ה לרב הנזיר 'אני בונה האומה'. אמירת 'כן' לאור הארצישראלי שממנו היצירה החירותית האישית, מהמקום של היחידה שבנפש. כך הראי"ה קוק:

שאלה היא אם אני צריך ללמוד, אם הלימוד אינו דוחה אצלי את הגיון הלב, את רחשי הנשמה ההולכים ומתגלים תמיד כגלי ים מתוך הסערה, אם ההתגלות הזאת, הבאה מתוך מעמקי הרוח, אינה גופה של תורה תמימה, הנובעת משורש היחידה העליונה שבנפש, שכל לימוד הדוחה אותה הרי יש בו גופו משום ביטול תורה (חדריו, עמ' קטז‑קיז).

זה הצד הציוני היונק מאוויר הארץ. לא עוד התרפקות על הצדיקים אלא דבקות באור העצמי. זו תמצית הארצישראליות במובן הממשי ביותר: יצירה אישית, חירותית, אמנותית, שמשחררת דרכי הבעה מאוד אישיות. בעיניי, ההתרפקות של חלקים מתרחבים בציבור שלנו על החסידות מבטאת כיסופים וערגה לעבודת הלב, לכנות, להמרת היררכיה רבנית 'פוליטיקלי קורקט' בעבודה של דבקות וכיסופין דקדושה. רק שבאופן לא מודע, נדבקים גם בחסרונות התשתיתיים של החסידות – בפרישה מהוויטאליות ומחירות היצירה מה'יחידה' שבנפש.

האינדיבידואיזציה וההתמקדות בעבודה הפרטית הסובייקטיבית של תנועת החסידות שונה במהותה מחירות היצירה האישית שר' צדוק והראי"ה קוק, כל אחד בשפתו ובמקומו, זיהו בה עדן משיחי, הכשרת הלב לנבואה, ארצישראליות. עיקרה של תורה זו, שהיא תורת משיח, היא ההתענגות, אהבה בתענוגים, שעשוע – מושגים בסיסיים בניסוח תכלית עבודת ה', שעשויים להתיישב על לבו של כל מחפש קרבת א-לוהים בעת הזאת.

הרב יאיר דרייפוס הוא ראש ישיבת 'שיח יצחק'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012