פרופ' פריץ הבר, יהודי מומר, מן המפתחים הגדולים של הדשן החקלאי, אחראי באופן ישיר ועקיף להריגתם של מיליוני אנשים ואזרחים במלחמות העולם. סיפורו הוא עדות מזעזעת לגודל ההרס והברכה שיכול להביא אדם אחד על האנושות

פריץ הבר במעבדה, 1918

פריץ הבר (בגרמנית Fritz Haber‏;9 בנובמבר 1868 – -29 בינואר 1934) היה יהודי מומר שגדל בגרמניה. עיסוקו היה בכימיה והוא המציא דרך להפקת גז האמוניה, ועל כך זכה בפרס נובל. אלו הפרטים הראשוניים שאותם ניתן למצוא בוויקיפדיה על האיש. אך ענייננו כאן איננו רק האיש עצמו, אלא התמודדות עם התוצאות האנושיות, החברתיות והלאומיות של המצאותיו.

הבר היה איש מבריק, בעל ידע רחב מאוד, שאפתנות דורסנית וקורטוב של חוסר אנושיות. מסירותו לרייך הגרמני של ביסמרק ולקיסר וילהלם השני הייתה קיצונית. הוא התמיד לבקר את הקיסר גם כשעבר להולנד, שאליה נאלץ לגלות לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה. שנים רבות אחר כך, ב-1933, התוודה בפני אחד מחבריו: "הייתי גרמני במידה כזו שרק עכשיו אני חש את עוצמתה". כפי שנראה להלן, ניתן לומר עליו – על משקל 'להיות יותר דתי מהאפיפיור' – כי עשה מאמצים להיות 'יותר גרמני מגרמני'.

לפועלו המדעי בשירות גרמניה היו תוצאות שונות. מצד אחד, המצאת השימוש בגז האמוניה סללה את הדרך לייצור דשנים כימיים, שחוללו מהפכה בחקלאות העולם, הגדילו בשיעור עצום את התפוקה החקלאית על פני כדור הארץ, ובכך תרמו לצמצום הרעב בעולם. בשל כך ייתכן שמיליונים חבים לו את חייהם. מנגד, יוזמתו להכנסת הגזים הרעילים לפעולה במלחמת העולם הראשונה הביאה למותם של עשרות אלפי חיילים. מחקריו אף אפשרו, כשבע שנים לאחר מותו, את השמדתם של מיליון וחצי מאחיו – ובתוכם מבני משפחתו – באושוויץ-בירקנאו במהלך מלחמת העולם השנייה.

סקירת תולדותיו שלהלן מבוססת על מקורות שונים ובעיקר על מאמרו של פרופ' מקס פרוץ, חתן פרס נובל לשנת 1962: "המאניה, האמוניה והאירוניה". סיפור חיים מרתק זה מחייב אותנו לשאול ולתהות עד כמה אנו מסוגלים לקבל את חזרתו של אדם זה. האם באמת ראוי לתת לו מקום בהיסטוריה המדעית הישראלית?

מטאור גרמני

הכימיה ריתקה את הבר מאז היותו תלמיד בית הספר. בגיל 18 קיבל משרת כימאי באוניברסיטת קארלסרוהה, והתמסר לחקר תהליך הסינתזה של האמוניה, ולדרכי פיצוח הנפט הגולמי למרכיביו. כיוון שהקריירה האקדמית הייתה חסומה ליהודים, הטביל עצמו כנוצרי לותרני. הבר הצהיר שהוא רואה עצמו כגרמני לכל דבר ואינו חש כל זיקה לדת היהודית, בעקבות "השפעתה של הפילוסופיה הכללית והקדמה המדעית". גם את הנצרות לא ראה כדת אלא כגילוי של שותפות תרבותית, ועל כן לא התקשה לדבריו להמיר את דתו. בגיל 33 נשא לאישה את קלרה אימרוור, גם היא בשנות השלושים לחייה. קלרה הייתה נצר למשפחה יהודית מכובדת מאוד בברסלאו, ולפי חלק מהמקורות כפה גם עליה להתנצר. בראשית דרכם דמתה לו בשאפתנותה ובנחישותה, ולאחר מאבק ממושך במתנגדיה ובדעותיהם הקדומות הייתה לאישה הראשונה שקיבלה דוקטורט למדעים מאוניברסיטת ברסלאו. מנישואים אלה נולד בנם הרמן.

בינתיים מונה הבר לפרופסור לכימיה פיזיקלית ואלקטרוכימיה ולמנהל המכון אשר הוקם בקלרסרוהה לחקר נושאים אלו. בהמשך מונה לפרופסור מן המניין לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת ברלין. עמית מתקופה זו תיאר אותו כאימפולסיבי, חם מזג, מהיר מחשבה, מרצה בחסד ואיש שיחה נלבב, המסוגל לדבר על כל נושא שבעולם. קלרה, במכתב לחברה, תיארה אותו באופן שונה והתלוננה על יחסו כלפיה: "… אם התרוממות הרוח שלי הייתה קצרת ימים… הרי זה בעיקר בשל דרכו השתלטנית של פריץ בבית ובנישואים, המתבטאת במיוחד כלפי מישהי דועכת שאינה יודעת לעמוד על שלה באותה תקיפות כמוהו… אני שואלת את עצמי האם עליונות אינטלקטואלית עושה אדם לבעל ערך רב יותר, והאם אותו חלק שבי שירד לטמיון, כיוון שניתן לאדם הלא נכון, אינו חשוב יותר מן התיאוריה האלקטרונית המדהימה ביותר?"

מחקריו של הבר הושלמו על ידי שני חוקרים נוספים – בוש ומיטאש, שפיתחו את המצאתו לייצור תעשייתי, והובילו לפריצת דרך בייצורו של דשן כימי. בשנת 1913 הוחל בייצור כמויות תעשייתיות של החומר. מהלך זה היה מיסודות המהפכה הירוקה של המאה העשרים, אשר תרמה לצמצום הרעב בעולם. על המצאת תהליך זה קיבל הבר תמלוגים נדיבים, וב-1918 זכה בפרס נובל (קרל בוש קיבל את הפרס בשנת 1931, ומיטאש נדחק הצדה ולא קיבל את הפרס).

מלחמת הכימאים

ואולם, עד 1918 'הספיק' הבר להפוך את יישומה המעשי של המצאתו ואת כיוון מחקרו מקצה לקצה. ב-1910 הקים הקיסר הגרמני את המוסד שניתן להשוותו למכון ויצמן, מכון מחקר עצמאי למחצה, שתרם תרומה עצומה להתפתחות המדע הגרמני. המכון נתמך בידי לאופולד קופל, בנקאי יהודי מכובד, שהציע להקים במסגרתו מחלקה לכימיה פיזיקלית בראשות פריץ הבר. הבר התנה את הסכמתו להצעה בשלושה תנאים: משרה באוניברסיטת ברלין, חברות באקדמיה הפרוסית למדעים, ומשכורת בסך 15,000 מארקים לשנה. דרישות מופרזות אלה נענו במלואן והבר נכנס לתפקידו. הוא שכנע את אלברט איינשטיין לעזוב את ציריך ולהשתקע בברלין ומשך מדענים מבטיחים רבים לעבודה לצידו. במכון עצמו עבדו גדולי המדענים של גרמניה, חלקם זוכי פרס נובל.

הדרישה לאמוניה זינקה בגרמניה עם כניסתה למלחמת העולם הראשונה, שכן אמוניה היא חומר הגלם לייצור ניטראטים המיועדים ליצירת חומרי נפץ ואבק שריפה. לפני המלחמה יובאו ניטראטים אלה מצ'ילה כמלח סלפטר. מרבית חברות הכרייה אשר סיפקו את החומר היו בריטיות. מכיוון שכעת גרמניה ובריטניה היו משני צידי המתרס במלחמה, מנע המצור הימי הבריטי מגרמניה קבלת אספקה של סלפטר מצ'ילה. כמות הניטראטים בגרמניה הלכה ואזלה, ונוצר צורך דחוף למצוא דרך אחרת לייצורם. אלמלא פיתח הבר את טכניקת הייצור של האמוניה, הייתה גרמניה נאלצת להתחנן לשלום בשלב מוקדם מאוד של המלחמה!

בפועל, התייצב הבר מיד ביומה הראשון של מלחמת העולם הראשונה, כמתנדב בגיל 46, לצבא הגרמני, קיבל דרגת סרן באופן זמני ומונה לראש האגף הכימי במשרד המלחמה.

אך לפני שנמשיך, נעביר את עדשת המצלמה מגרמניה בראשית מלחמת העולם הראשונה אל הצד השני של המלחמה – אל בריטניה, שבאותו זמן סבלה בדיוק מאותו סוג של בעיה: מחסור באצטון ששימש לחומרי נפץ, ואשר חומר הגלם לו סופק… ממכרות באוסטריה וגרמניה. משני צדי המתרס ישבו אז שני יהודים. האחד, חיים ויצמן, ציוני בכל נפשו, והאחר – הבר, מומר, קוסמופוליטי בהשקפותיו, מסור בכל נפשו לרייך הגרמני. הגדרת התפקיד של שניהם הייתה דומה באופן מפתיע: גם ויצמן מונה לראש מכון המחקר הכימי של הצבא הבריטי. ויצמן שיפר המצאה קודמת שלו והביא להפקה כימית של אצטון מצמחים, ובכך הגדיל באופן מכריע את יכולות ההפגזה של צבאות הברית, צעד שהייתה לו תרומה משמעותית לניצחון במלחמה. מנגד המציא הבר מסינתזה של גזים נשק לא קונבנציונלי, מסוכן לאין שיעור יותר מהמצאתו של ויצמן.

זוועת החפירות

נשוב אל הבר: באוקטובר 1914 ערך הבר ניסויים בפגזי גז מדמיע, וגילה שאינם אפקטיביים מספיק. הבר הגיע למסקנה ששחרור גז הכלור מהבלונים יהיה אפקטיבי יותר להשגת המטרה, שכן מגעו של הכלור בבני אדם גורם לשיעולים חזקים ולצריבה, ולבסוף גורם לחנק. הבר סבר שאם הרוח תסיע את הגז לעבר קווי האויב החיילים ייאלצו לנוס למישורים הפתוחים, שם תקל מלאכת הריגתם של אלה שנותרו.

הרעיון מצא חן בעיני הרמטכ"ל הגרמני, אריך פון פלקנהיין, אך בדרכם עמד מכשול טורדני בדמות אמנות האג. על הסכמים אלה, שנחתמו ב-1899 וב-1907, חתמה גם גרמניה. על פי האמנה הראשונה, "הצדדים החתומים מסכימים להימנע משימוש בפגזים שמטרתם היחידה היא פיזור גזים חונקים או רעילים". גם האמנה השנייה אסרה כל שימוש ברעלים ובכלי נשק המפזרים אותם. פלקנהיין ביקש אפוא להסתמך על ההבחנה הדקה בין פגזים ממולאים בגזים ממיתים ובין גזים המשוחררים מבלונים על פני הקרקע ונישאים ברוח – אפשרות שלא נחזתה בהסכמי האג.

בספרו "הענן המורעל" כתב לודוויג, בנו של הבר: "ההנהגה הצבאית ראתה בהבר מוח מבריק, איש ביצוע נמרץ ונלהב, נחוש בדעתו, וייתכן שגם לא מוסרי במיוחד". הבר היה אם כן מי שהכניס את השימוש בגזים רעילים לשדות הקרב ובכך פתח את עידן הלוחמה הכימית.

תוך דרבון חוקרים נוספים שעזרו לו, עסק הבר בפיתוח המצאתו, ועבד ללא לאות בפיתוח יכולת ייצור של מאות טונות גז כלור ובבניית אלפי בלוני גז. הוא אימן מחלקות חיילים מיוחדות לבחינת פיתוחיו, ופיקח אישית, תוך סיכון עצמי, על הצבת הבלונים בחפירות שבחזית.

מעניין כי כאשר ביקש הפיקוד העליון ממפקדי הדיוויזיות שבחזית להשתתף בהתקפה זו ולהשתמש בגז, סירבו כולם, למעט הנסיך אלברכט וירטמברג, שחייליו היו מעורבים בקרבות אכזריים ועקובים מדם במיוחד. פלוגותיו המיוחדות של הבר הציבו בן-לילה את בלוני הגז המסיביים בקו החזית, לאורך כ-6 ק"מ. על המתרחש בחזית זו כתב לודוויג הבר: "כאן היה נוכח הבר עצמו: אקדמאי במדים, כרסתן, כמעט תמיד עם סיגר בפה, ובכיסים תפוחים, מוקף בעוזרים צעירים מלאי הערצה, עומד בראש אותה החבורה שבלטה בלבושה ובהתנהגותה יוצאת הדופן".

בפרק זמן של כ-10 דקות שוחררו כ-150 טון כלור לאורך החזית וגרמו ל-15,000 נפגעים בקרב בעלות הברית, מתוכם 5,000 נפגעים במצב אנוש. מתאר לודוויג הבר: "בתוך דקות היו החיילים של הצבא הצרפתי שבקו-החזית ובקווי האספקה נחנקים ומשתנקים. אלו שלא קיבלו עוויתות חנק החלו לברוח, אך הגז דלק בעקבותיהם. החזית קרסה".

יריית אזהרה

הגרמנים התקדמו בזהירות יתר. עיכובם נבע לאו דווקא בשל גילויי התנגדות, אלא בשל כיסי גז שנוצרו סמוך לפני הקרקע בינות להריסות. ההיסוסים מצד הגרמנים והחשכה הם שהצילו את הצרפתים, בקבלם ארכה להתארגנות מחודשת. התרוממות הרוח הגרמנית בעקבות ההצלחה הראשונית התחלפה במהרה לאכזבה, כאשר נתקלו הדיוויזיות שלהם, שקיבלו הוראה להתקדם – בהתנגדות צרפתית. ניצחונו הגדול של הבר עדיין לא הושג, והוא חזר לביתו בברלין ימים מספר לאחר מכן, מותש ומאוכזב.

אשתו של הבר, שהתנגדה לפיתוח הנשק הכימי, חזרה והתחננה בפניו שיחדל מכך, ואף איימה להתאבד, אך הבר לא שעה להפצרותיה. ערב אחד, זמן קצר לאחר ששב לביתו, אירחה משפחת הבר חברים לסעודת ערב. מאוחר יותר באותו לילה, כאשר ישן הבעל, ירתה בעצמה קלרה באקדחו הצבאי של בעלה. בנם בן ה-14 שהתעורר לקול הירייה גילה אותה מתבוססת בדמה בחצר. למחרת חזר הבר למכון המחקר להמשך עבודה על פיתוח הנשק הכימי.

ב-1917 נישא הבר בשנית לאשת-חברה צעירה ותוססת בשם שרלוטה נתן. לזוג נולד בן אחד, לודוויג, והם התגרשו כעבור 10 שנים.

בינתיים פיתחו מדענים גרמנים, מחבריו של הבר, גז קטלני פי עשרה: גז החרדל, והשתמשו בו כנגד הצבא האיטלקי ב-1917. גז החרדל משמש עד היוםנשק להשמדה המונית, קרוב למאה שנה לאחר המצאתו.

חודשים ספורים לפני התמוטטות גרמניה, עוד התעקש הבר ועמל לשכנע את משרד המלחמה לממן את הקמתו של מוסד חדש, על שם הקיסר וילהלם, לפיתוח טכנולוגיות לחימה. הקיסר אישר את הקמת המכון, כשבחבר המנהלים שלו חוברים גדולי המדענים של גרמניה. מוסד מחקר ותיק אחר היסס בתחילה לשתף פעולה עם המכון החדש שהוקם, ואחד מאנשיו אף טען שהריגת אנשים אינה אחת ממטרות פעולותיו. אך בספטמבר 1918 הושבע חבר המנהלים של המכון ללוחמה כימית, ומשרד המלחמה הקציב לפעילותו שישה מיליון מארק.

חודשיים מאוחר יותר התמוטטה גרמניה. הבר הוכרז פושע מלחמה ובעלות הברית דרשו את הסגרתו. הוא נמלט לשווייץ, וקיבל בה אזרחות – טובת הנאה ששמורה הייתה לעשירים בלבד.

מגרמני לפליט

חודשים מספר לאחר מכן הסירו, משום מה, בעלות הברית את בקשת ההסגרה. הבר שב מיד לגרמניה, ומיהר להשקיע עצמו בשיקומה של מדינתו, ובתוך כך – בפרויקט סודי של ייצור ואספקה של גזי לוחמה רעילים לספרד ולרוסיה, צעד שהיווה הפרה בוטה של חוזה ורסאי. במסגרת מאמציו לעזור לגרמניה לעמוד בפיצויים הכבדים שהיה עליה לשלם לבנות הברית, חיפש שיטות להפקת זהב מימי הים. הוא אמנם הצליח לייצר זהב, אך התברר לו כי הוצאות הייצור עלו על ערך הזהב והוא הפסיק את ניסוייו.

נשוב למהלך הכרונולוגי של המאורעות: בשנת 1924 יצא הבר למסע סביב כדור הארץ, ובמסגרתו שהה מספר חודשים ביפן והקים יחד עם מדען יפני מכון גרמני-יפני לטיפוח קשרים תרבותיים בין שתי הארצות. עד 1933 השקיע מרצו בהפיכת המכון למרכז מדעי מוביל, בפיתוח קשרי חוץ עם מדענים עמיתים ובהענקת חופש מדעי לעובדים.

בתחילת 1933 הצטרף לדרישה לסילוקו של אלברט איינשטיין מהאקדמיה הפרוסית, לאחר שהאחרון הודיע שלא יחזור לגרמניה כיוון שזו אינה מכירה בזכויות הפרט ובשוויון בפני החוק. באותה שנה, שבועות ספורים לפני השתלטות הנאצים על השלטון, כתב על עצמו לידיד: "אני נלחם, בכוחות נחלשים והולכים, בארבעת אויביי: נדודי השינה, התביעות הכלכליות של גרושתי, חוסר ודאות באשר לעתיד, והכרה בטעויות החמורות שביצעתי במהלך חיי".

אכן צדק בדאגתו מפני העתיד: בחודש אפריל, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, הורו הנאצים לפטר את כל עובדי הציבור היהודים, כולל עובדי מכון המחקר "קייזר ווילהלם". מקס פלנק, נשיא המוסד, עשה כל שביכולתו והגיע עד הקנצלר, שזה מקרוב מונה, כדי לשכנע אותו להשאיר את הבר במכון לצד יהודים אחרים. אך היטלר השיב: אין לי דבר נגד היהודים, אבל הם כולם קומוניסטים. כאשר מחה פלנק וטען שגרמניה עלולה להזיק לעצמה אם תשעה את כל מדעניה היהודים המבריקים, החל היטלר לחבוט על ברכיו ולדבר בקצב הולך וגובר. התקף חרונו היה כה עז עד שפלנק נאלץ לעזוב את החדר.

הבר נאלץ להימלט לאנגליה, שם קיבלו אחר כבוד מדען אנגלי חשוב לעבודה אצלו, אף שהיה מאויביו לשעבר. אך הטכנאים באותו מפעל לא הסכימו לשכוח להבר את עברו… אז פגש הבר את חיים וייצמן. ויצמן הקים באותה שנה את 'מכון זיו' (לימים מכון ויצמן), וחיפש מדענים יהודים שגורשו מגרמניה כדי להציע להם לשקם את עצמם במכון שהקים. יושם לב מי הציע מה למי: ויצמן מציע להבר – מי שהיה מאויביו המרים ביותר – שיקום ותרומה לעם היהודי!… נראה שבראייתו לטווח ארוך, לא בחל ויצמן במהלכים 'מורכבים'. ויצמן הזמין את הבר לשמש בתפקיד ראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון זיו, והבר נענה. אך נראה כי היושב במרומים החליט אחרת: הבר סיים את חייו כפליט יהודי, כאשר נפטר ב- 1934 בהיותו בן 65, מהתקף לב בבית קפה בעיר בזל בשוייץ,בדרכו לארץ ישראל. הבר הוריש למכון זיו את הספרייה שלו, ושם היא שוכנת גם כיום.

נובל מצמרר

בשנת 1918 הוענק להבר פרס נובל לכימיה על תהליך ייצור האמוניה. הבר הוגדר כמי "שהיטיב עם האנושות" על ידי פיתוח חומר גלם לייצור דשן. ההחלטה להעניק להבר את הפרס גררה מחאות רבות. ב-1919, כאשר משגיחים מטעם בעלות הברית במכונו מנעו את המשך פיתוחו של נשק כימי כנגד בני אנוש, שב ופנה הבר לתחום החקלאות, לייצור אמצעי הגנה כימיים כנגד מזיקים. הוא הפך לממונה ארצי על הנושא, וייסד חברה חדשה: "החברה הגרמנית לבקרת מזיקים". החברה פיתחה תכשיר המבוסס על חומצה שרעילותה גבוהה ביותר, בשילוב עם סם ריחני נדיף, מתקתק ולא רעיל, כשהחומר הריחני מזהיר אנשים לבל יתקרבו. התכשיר נקרא ציקלון B.

ב-1941, כשבע שנים לאחר שהבר כבר לא היה בין החיים, קיבל מנהלה של החברה הגרמנית לבקרת מזיקים, ד"ר פטרס, הוראה סודית מקצין אס.אס להעביר ציקלון B, ללא המרכיב הריחני, לאושוויץ. נאמר לו שבחומר ייעשה שימוש להריגת פושעים, חולים חשוכי מרפא ואנשים מופרעים בנפשם, ושהפרת הסודיות בנושא זה מצדו תגרום להוצאתו להורג. המדביר הכימי שפותח במכונו של הבר הפך אפוא לנשק שבו הושמדו כמיליון וחצי יהודים באושוויץ-בירקנאו, ביניהם גם כמה מקרוביו של הבר עצמו.

*

מי שכתב בזמנו מאמר גדול על הבר היה מקס פרוץ (1914-2002), גם הוא מדען יהודי שזכה בפרס נובל (1962). בדומה להבר – הוריו של פרוץ הטבילוהו לנצרות בגיל שש והוא גדל כקתולי (אם כי אחרי שנים חזר בו). את מאמרו על הבר הוא מסיים ומסכם כך: "בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה המשיך הבר לזכות להערכה כפטריוט גדול, מדען ומדינאי. למרות אווירת ההתפכחות ממלחמת העולם הראשונה, דמותו שבתה את לב האנשים בחיותה, בקסמה, בנוהגיה האדיבים והמיושנים ובשנינותה. האירוניה של הגורל היא שדווקא ההמצאה המיטיבה ביותר שלו, הסינתזה של אמוניה, היא שגרמה לנזק בלתי ישוער לאנושות. ללא המצאה זו הייתה גרמניה נותרת ללא חומרי נפץ, עת כשלה מתקפת הבזק נגד צרפת שתוכננה זה שנים רבות. המלחמה עשויה הייתה להסתיים זמן רב לפני שנסתיימה למעשה, ובכך היה נמנע מותם של צעירים רבים. בנסיבות כאלה אולי לא היה לנין מגיע מגלותו לרוסיה, היטלר אולי לא היה מצליח לתפוס את השלטון בגרמניה, השואה אולי לא הייתה מתרחשת, והתרבות האירופית מגיברלטר ועד הרי אוראל הייתה יוצאת נשכרת".

כאן אנו מגיעים לפינאלה, מבחינה מסוימת אולי שיאו של סיפור חייו הנורא של הבר. בספרו "הנשיא הראשון" מספר יגאל קמחי, שהיה מזכירו של ויצמן, על דבריו האחרונים של הבר לויצמן, שנאמרו כנראה באירוע חגיגי מסוים, ובדיעבד – זמן קצר בלבד לפני מותו הבלתי צפוי (עמ' 66):

ד"ר ויצמן, אני הגבר הייתי אחד האנשים אדירי הכוח בגרמניה. הייתי יותר משר צבא גדול, יותר מראש תעשייה. הייתי מייסד תעשיות. עבודתי הייתה רבת חשיבות בשביל גידולה הכלכלי והצבאי של גרמניה. כל השערים היו פתוחים לפניי. אולם העמדה שתפסתי שם, עם כל הקסם שהיה חופף עליה, אינה נחשבת במאומה לעומת עמדתך אתה.

אין אתה יוצר מתוך שפע – אתה יוצר יש מאין בארץ אשר יחסר כל בה; אתה משתדל להביא עם ירוד ועזוב לידי הכרה של כבוד. ואני סבור שהדבר עולה בידך. באחרית ימיי אני רואה עצמי כפושט רגל. אחרי אשר אלך ואינני, ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו.

ומוסיף קמחי: "המילה האחרונה, שנאמרה בלשון רבים מפיו של הבר המומר, נגעה מאוד ללבו של ויצמן".

הבר לא לגמרי צדק. שמו לא לגמרי נשכח: במכון לכימיה באוניברסיטה העברית קיים 'מרכז פריץ הבר למחקר בדינמיקה מולקולרית' ובמכון ויצמן ישנו 'מרכז על-שם פריץ הבר לכימיה פיסיקלית'. ספק אם החוקרים במוסדות אלה יודעים את הסיפור הנורא שמאחורי השם.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012