ספרו של גרוסמן, על האיש ההולך ל"שם" לחפש את בנו המת, הוא ספרות-אבל – מילים שדיבור לא יכול להכיל – של מי שאבלו התיך אותו לצורת ישות אחרת הנדונה לגלות תמידית

נופל מחוץ לזמן, דויד גרוסמן; הספריה החדשה, תשע"א 2011, 187 עמ'

הָהּ, מִי יִתֵּן וִּפִלַּח מַבָּטְךָ אֶת חָזִי – וְרָאִיתָ

אֶת דַּאֲגַת לְבָבִי, אֶת חֶרְדַּת מוֹלִידְךָ לִשְׁלוֹמֶךָ! 

(אובידיוס, מטמורפוזות, ספר II, פָּאֶתוֹן, 93/94)

באותו אופן שבו אפשר לסמן את ספרו של גרוסמן 'אישה בורחת מבשורה' כ'ספרות של דאגה', מושג שטבע סרן קירקגור בספרו 'מה יגידו שושני השדה' עבור הבשורה על-פי מתי (ו:24), כך אפשר לסמן את הספר 'נופל מחוץ לזמן' – שהוא המשכו – כ'ספרות של אבל'. אבל שהדעת והנפש אינן יכולות להכיל, ועל כן כל מה שמנסה לאצור אותו, כולל ספר זה עצמו, נידון ל'שבירת הכלים' –  שהוא כינוי יהודי לאסון מטאפיסי של גלות אל-שכינה-חסד מן העולם, וכאן הוא הלב הנשבר על בן שגלה מחיי אביו.

ה'איש הכותב' את אבלו בספר הזה – שכל דמויותיו נטולות שמות – מגלה את 'שבירת הכלים' בכתיבתו; בהתמוטטותן של השורות הכתובות מטה לכיוון תחתית הדף. שורות הפרוזה מתפוררות לטורים מעוטי מילים ומצטופפות בשוליו הימניים של העמוד שרובו נותר לבן. זו אינה שירה, אף שטורים קצרים אלה כופים עלינו מכוח הרגלי הקריאה שלנו הקשבה שירית. הטקסט הכתוב לצד הדף הלבן הוא קומֶנטריום נחנק לשתיקה. כמו פירושי רש"י והתוספות שבשולי דף גמרא, הוא נחבט בשולי המרחב-המחריש-הלבן שמשמאלו, משווע בייאוש להסביר את ה'לובן הקר בין מילה למילה' (162). להסביר אותו – אך לא לדובבו. דפי אלם אלה – המעלים על הדעת את העמודים הריקים המלווים את כל כתביו של יואל הופמן – הם 'שברי הכלים' של מה ש'כְּתב-האבל' לא יכול לאצור מגודל הצער, הם בלשונו של יוסל בירשטיין 'כתמי שקט'.

ואף על פי כן מוטל על האָבֵל צו דוכסי להעלות על הכתב את תולדות האבל. עליו – משום שהוא הקומנטר שלו ולא הכותב שלו. בניגוד לרושם-קורות-העיר, כותב הכרוניקה של האבל. הוא מסרב להיות לבלר של אסון ושל תגובה עליו, אלא מבקש להתגלגל בדמות מיתית של רושם-השכול שבכל הדורות, כותב-הכאב שבכל מקום. הוא גלגול לצורה חדשה של מעשה הכתיבה וגוף הכותב; טוֹרסוֹ של אדם הרוכן על דף, ואף שהוא כותב עליו, הוא מותיר אותו בלובנו – ואולי צריך לומר בשקיפותו.  מבעד השקיפות הזו של הדף הריק המונח על השולחן ומבעד לשולחן הוא רואה בזוועה כיצד מתגלגל פלג גופו התחתון לצורתו הכותבת החדשה. רגליו כאילו מתכסות בקליפת עץ, מכפילות את מספרן והוא נעשה 'חצי-סופר-חצי-שולחן-כתיבה' שיש לו פרסות ברגליו (110). עתה הוא קֶנְטָאוֹר. ובכל זאת, מה שנדמה ככמעט פורץ בדהרה זועמת, אינו יכול אפילו לעמוד, והוא כפוי – לא  על ידי הצו הדוכסי, אלא על ידי גלגול צורתו שלו – לשבת בלי נוע ולכתוב את הקומנטריום על האבל. מן הצד לבלרים-של-האבל, כותבי קורות העיר, ינסו להרוס אל חדרו ולהילחם בו, כתזאוס שנלחם בקנטאור, כדי להשיבו אל גלגול צורת הכתיבה "הרגילה" הרושמת את סיפור הסבל במקום את היש שהתגלגל לצורות חדשות בעקבותיו (92). 

בתובנה הזו על הגלגול, על המטמורפוזה שעובר האָבֵל, נפגש הספר של גרוסמן פגישה מיסטית עם ספרה המופלא של חביבה פדיה 'הליכה שמעבר לטראומה' (רסלינג, 2011), שהוא חיבור פילוסופי-מחקרי על טקסי-גלות בספרות הקבלה ובריטואל היהודי. כמה מרעיש הדבר ששני הספָרים האלה, שנדפסו ברווח זמן קצר ביותר זה מזה, משמיעים את קולה של אותה היוודעות עמוקה ומשותפת, שהיא מעֵבר לקולות הנפרדים והשונים כל-כך של מחבריהם. שניהם מסמנים את המובן המטאפיסי שבעריכת טקסי גלות; יציאה מחוץ למרחב של הקהילה העירונית, שהיא מעשה הכרחי של פירוק הקשר עם הקולקטיבי החברתי, בדרך להענקת מובן חדש למושבו של רגש-האֵבֶל בחיים של אותו קולקטיב עצמו. לא עוד 'משפחת-השכול', אלא אוסף 'קולות' בודדים של 'הולכים': מורה קשיש לחשבון, מיילדת, מתקנת רשתות – שיירה שהיא המטפורה של השעיית טקס האבלות מהסדר החברתי ואולי אף המשפחתי (בהיעדר שמות פרטיים ומשפחתיים), והצמדתו המוחלטת לתנועה הגופנית והדיבורית האוטונומית של האָבֵל.

צורת הסופר הכותב שנתגלגלה בקנטאור קשורה לסיפור הגלות שמבקשות דמויות-האבלים שבספר לגזור על עצמן כדי להגיע אל השַׁם של אהוביהם. זהו סיפור הקושר את הגלגול של הסובייקט האבל עם חילופי המקום שהוא מבקש להתאים לחילוף הישות שלו. זוהי התֵמה של סיפורי ה'מטמורפוזות' ('חילופי הצורות') של אובידוס, המשורר הגולה מרומי. אף שהחל בכתיבת השירה הזו ברומא של אוגוסטוס, מקבלת היצירה הגדולה הזו את משמעותה רק בעיר הרחוקה, טומי, שאליה הוגלה בידי פטרונו –  בשממה הנידחת שלחוף הים השחור, שעל שפתו כתב את 'שירי העצבת' שלו.

מארץ גזירה זו ניבטת יפעתה הגוססת של המיתולוגיה היוונית-רומית באור חדש שזוהרו מוכפל דווקא מחמת המרחק והגעגוע של הגולה. רק ממרחק הגלות יכול המשורר לראות בשקיפות את אסונה הגדול של העת – אסון ההשתנות שלה מרפובליקה לקיסרות, שינוי שממנו נולד הצו העריץ של הרחקתו. הגלגול הזה בתוך התרחשותו הוא הנושא של ה'מטמורפוזות'. לא הצורות האנושיות שנולדו מן האבנים הזרוקות לאחור, לא יוּנוֹ ההופכת לפרה, ולא הפיכתה של אִיפִיס מנערה לנער. צורות חדשות אלה נעשו זה כבר לעצמים פשוטים בעולם שאין לשנותם, ולא הם המבעתים את רוח המשורר. אלא עצם ההשתנות בהתחוללותה – רגע המעבר מצורה לצורה בדרך למטמורפוסיס –  רגע הפיכת האבן לבשר (כדרך הופעת הבריות האנושיות הראשונות במיתולוגיה היוונית), מאדם לחיה (מינוטאורים, קנטאורים) או ממין אחד למשנהו (הֶרמוֹפרוֹדיטים למיניהם). לכך מסִבָּה שירת אובידיוס את עינינו ואת עיני המתגלגל עצמו, הרואה בחרדת-זוועה את גופו בתוך ההשתנות, את ההיברידיות, את מצב הכלאיים, של מה שפסק מלהיות אדם בתוך מה שהוא עתיד להיעשות אליו: אבן, צמח או חיה. אל היש המיתי הטמיר והמפלצתי, המושך והדוחה –  אליו, אל הרגע הקפוא הזה, מפנה אובידיוס את מבטנו כאל גלגול בלתי נפסק. שירתו מעירה שוב ושוב את רגע ההשתנות ומחלצת אותו משקיעתו ומהתאבנותו ביצירה ספרותית קמאית (שנכתבה אי-אז כקלאסיקה יוונית והיא הולכת ומתכסה בעפר ובאבק). עצם כתיבתו של הרגע הזה הופכת אותו לממשות רציפה, בלתי נפסקת.

זהו אפוא תפקידו של טקס הגלות מהקהילה העירונית, שהוא פורש מרחב מתפשט והולך לאותם אבלים שישותם מתגלגלת בין מה שהיו לבין מה שיהיו. אצל גרוסמן כמו אצל אובידיוס טקס הכתיבה של האבל הוא צורה של המעבר הקפוא מן הצורות שלא תהיינה עוד (של מי שהיה פעם אב, של מי שהייתה אם, של מי שהיה סב) אל הצורות החדשות של היות ללא בן, ללא בת, צורות שאת סוף ייסורי-גלגולן הנפש אינה משערת.

על כן, משום שה'איש' של הספר הזה והדמויות האחרות בו אינן יכולות להכיל את אבלן, לא בְּמקום שהוא שלהן, ולא בִּזמן שהוא שלהן, הן מבקשות על דעת אובדן הזמן והמקום האלה לִגלוֹת למקום ש"אם הולכים לשם, יש  שם". אל מקום שאהוביהם שוכנים. 'נופל מחוץ לזמן' הוא ספר על גלות של קולות ההולכים אחר קולם של אלה שאינם משמיעים קול. אלא שאותו  שם שהם פוסעים אליו כשיירת של גולים הוא מקום שאין חוזרים ממנו. בכך מפנה התודעה של הקולות המדברים בספר קשב מהוּפנָט אל המשמעות המחרידה הנחבאת בשימוש העברי של המילה 'ללכת', שמשמעותה גם 'לפסוע' וגם 'למות'. אל מול הדיבור האלתרמני על 'המת הממשיך ללכת', מתריס הכורוס, מקהלת הקולות של גיבורי הנובלה, בקול הפוך בלתי-שירי, את פרוזאיותם של חיים אבלים הפוסעים אט-אט אל איזה  שם שהוא מאחרי חומה בלתי חדירה שמבעדה ניתן לשמוע את שתיקת המתים. כל זמן שהליכתם נמשכת הם בגלות ובגלגול שאינו נפסק מצורות שגוועו לצורות שאליהן הם פוסעים בלי לדעת מהן.

הגלות עצמה אינה מרחב, אינה מקום. הגלות היא הדרך אל שם שהוא לא-מקום. והיא גם נופלת מחוץ לזמן…  הגולֶה של גרוסמן מגלה את הידיעה הזו לנפשו: "צֵל כְּלותו/ ייפול על צל/ צִלו של/ היותךָ –". (144)  האָבֵל לא יוכל לעולם לשהות עם המת. התשוקה הבלדית האלתרמנית של רֵעוּת המת עם החי היא בדיה רעה בעיני גרוסמן. "לעולם חיי הבן אינם יכולים להימצא ביקום במרחק שבו יוכל האב להקיף במבט אחד את כולו מראשית ועד כלה" (96-97). זהו הגילום הפילוסופי והרגשי של 'אי-ההכלה' שהיצירה הזו מוקדשת לה כולה. זוהי ההגדרה האולטימטיבית של צער, שבניגוד לרגש השמחה שהוא תנועה של בליעה ושל הכללת החוץ אל הפנים, הוא, הצער, תנועה של פרידה ממה שכבר אינו שלנו, ואף שאנו ממשיכים לחשוק בו נגזר עלינו להיפרד ממנו. זוהי 'ספרות צער-האבל' –  ספרות שמדברת על מה שהיא יודעת שדיבורה לעולם לא יוכל להכיל, והיא צופה בעיניים כלות כיצד הוא הולך ומתרחק ממנה.  

ואף-על-פי-כן, להיכן יִגלה הכותב הקנטאור בדרכו לשם הרחוק: לאיתקה? לפרנסוס? מעֵבר לאיזה סוף-ארץ של  'אשה בורחת מבשורה' ימצא מנוח? מחוץ לאיזה זמן? ואיך יהלך בעיר שלא תהיה לו יונה לעולם, בקֶרֶת שרחובותיה כבר לא ממריאים לאט? ואנחנו, קוראיו, לא נוכל להַגלות את צערו הפראי הרחק מאיתנו אל מכלאות-אבל של זמן ומרחב, אל ימי זיכרון ואל בתי-עלמין. על-כן הוא, הקנטאור, כותב כאן בינינו… ולעת לילה בתוך מיטותינו, כש'חם פה ורך, ואד מכסה את שמשת החלון הקרה' (9) נקרא בספרו (בשלישית? ברביעית?) ונשמע את אוושת כתפו מתחככת מאחרי כָּתלֵנו, ואת קול רגליו בוטשות וחופרות בחרון עצוב בעפר החרֵב של חצרות בתינו…

ספרו של פרופ' ליפסקר, שיר אדום שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על שירת אלזה לסקר שילר, יצא ב-2010 בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011