אריך פרום, מנוס מחוֹפֶש, דביר, תל-אביב תשי"ח

אריך פרום (1900–1980) נמנה עם החשובים שבזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה. הוא התחנך בבית יהודי בפרנקפורט, ואחרי שסיים לכתוב דוקטורט בפילוסופיה בשנת 1922, החל את לימודי ההכשרה שלו בפסיכואנליזה בברלין. עקב עליית הנאצים לשלטון היגר מגרמניה. בתחילה חי בשוויץ, משם עבר לארה"ב, ובסופו של דבר בילה את 15 שנות עבודתו האחרונות עד לפרישה במקסיקו סיטי – שם הקים וניהל מחלקה לפסיכואנליזה בבית הספר לרפואה. פרום היה קל-כתיבה והוציא תחת ידיו במהלך חייו ספרים רבים. אולם שלא כמו ספריהם של רבים מחבריו בדורות הראשונים של הפסיכואנליזה, זכו ספריו להצלחה רבה ולתרגומים אינספור – שכן הם דיברו אל לב רבים שלא התעניינו דווקא בפסיכואנליזה, כי אם במשנתו ההומאנית.

ספרו הידוע ביותר "אמנות האהבה", שראה אור לראשונה בניו יורק ב-1956, נמכר עד היום בארץ וברחבי העולם כולו כאילו יצא זה עתה לאור. בעברית תורגם ספר זה פעמיים, לראשונה על ידי א"ד שפיר בשנת 1966 (הוצאת הדר) ושוב על ידי דפנה לוי בשנת 2001 (הוצאת מחברות לספרות). בספר זה טוען פרום בלהט רב בזכות האהבה הבין-אישית כפנומן היחיד שמעניק משמעות לחיי האדם. אולם, חשוב להדגיש, פרום איננו מדבר על האהבה הרומנטית קלת-הדעת, כי אם על האהבה לאחֵר – שביסודה היא פנומן דתי עמוק, אולי העמוק ביותר שאפשר לחשוב עליו בחיי האדם. סימנֵיה, לדעתו, הם ארבעה: אכפתיות, אחריות, כבוד, והכרת האחר (הכרה כזאת שאינה מולידה תלות מהסוג של יחסי אדון-עבד שעליהם מדבר היגל).

אהבה כזאת איננה דבר שנולדים עִמו אלא מידה טובה היא בנפש, שעל האדם לקנות בעמל ובעבודה עצמית קשה. יש הטוענים שפרום שאב יסודות אלו ממשנתו של בובר – שהוא הכירו עוד בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון. בין כך ובין כך ברור שקיימים במשנתו יסודות המזכירים את המחשבה היהודית הדיאלוגית מבית מדרשם הפרנקפורטי של בובר ורוזנצוייג (שגם פרום נמנה בזמנו על המרצים בו).

ומכל מקום, על דרך מחשבתו הרוחנית הכללית של פרום הנפרשת על פני תחומים רבים מאוד, אפשר ואף ראוי להאריך – אך קצר כאן המצע מהשתרע. במסגרת זאת אתרכז במילים קצרות על ספרו הראשון באנגלית "מנוס מחופש", שגם הוא זכה לתרגום כפול לעברית (הוצאת דביר, 1958 – ומהדורה מחודשת בתרגום תמר עמית ב-1992).

בספר זה טוען פרום טענה חשובה: לדעתו עד ימי הרנסנס לא חשו בני האדם באופן בולט את תחושת האינדיבידואליות, שבמידה רבה היא תופעה חדשה בתולדות האנושות. את בעיית האדם המודרני ניתח פרום באמצעות ההדגשה על כך שהאינדיבידואליות "נכפתה" לפתע על היצור האנושי (בראשית הדרך במערב, וכיום מתפשטת היא אל כל התרבויות על פני תבל); ושהתברר במרוצת השנים שהיא הופכת בעיני רבים להיות מעין "גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה" – מנקודת הראות של ההמונים.

היחיד, לטענתו של פרום, מוצא עתה את עצמו, בעולם המודרני, בתוך ההמון שגודש את הכרך המודרני, כאדם תלוש וחסר-שורשים אשר איננו יודע מה לעשות עם החופש ש"נכפה" עליו. איבוד הכיוון שמאפיין את האדם המודרני דוחפו, לדעת פרום, לשקוע בחמדנות יתירה המאפיינת את הקפיטליזם המודרני, מתוך תקווה שעושר כלכלי והנאות מזדמנות ישכיחו את מרירות הבדידות ואפלת החופש.

אפשרות תגובה שנייה למשבר זה, היא שהפרט הנקלע לסחרחורת פנימית זאת ימצא עצמו פועל בכרך בתוקפנות אלימה – הנובעת, לדעת פרום, מהריק הקיומי שאל תוכו נזרק הפרט בעיר הגדולה. ברם, הקטגוריה החשובה מכול, לדעתי, היא התגובה השלישית האפשרית. כפי שפרום מבהיר בספר זה, קיימת אפשרות נוספת שלפיה יעלה ההמון המיואש מדי פעם על הבריקאדות, במעין פרץ של רומנטיקה וגעגועים-לעבר, כדי להחזיר את הגלגל לאחור (מעניין למדי יהיה לבחון לאור זאת את ההתפתחויות החדשות המתגלות עתה מול עינינו ברחבי העולם הערבי). פרום האמין למשל, שלעם הגרמני אשר נהה אחרי מנהיג מטורף בעליל כאדולף היטלר היה צורך עמוק להשליך לאחור את האינדיבידואליות ש"נכפתה" עליהם, בכדי לשוב אל צורת החיים הקדומה של מעין עֶדֶר המובל על-ידי מנהיג חזק.

ואף נדמה שתיאוריה פרומיאנית זאת מסבירה יפה גם את המוזרות שבהחזרה-לאחור-בזמן, אשר החלה עם עליית חומייני לשלטון באיראן המודרנית. ההמונים בחלו באותה שעה בחופש שמקנה החוויה המודרנית – והם השתוקקו לשוב אל תחושת האחווה המלווה את הקהל המאוחד תחת צווים והוראות נוקשות של מנהיג דת. אין להתפלא אפוא על כך שהתיאוריה הפוליטית של אותו מנהיג שהוביל את ההמונים אל הכלא של עצמם נקראה "וֶלַאיַתֶ פַקִיה" – דהיינו "שלטון איש הדת".

על כל פנים, בעקבות הקריאה בספרו של פרום אולי מותר גם להוסיף הרהור זה: אם נעז גם אנו להביט לרגע על עצמנו במראה, כמדומני שנוכל להבחין בגעגועים שכאלו אצל רבים מאיתנו הנוטים למה שפרום כינה דת אוטוריטארית (זאת בניגוד לאפשרות הנפתחת לאינדיבידואל להתמסר לעבודת-השם בדרכה של הדת ההומאנית).

ויש להטעים את עוקצו של העניין ברוחו של פרום: נטייה זאת ליד-החזקה של ה"חוק", מעין הלכה נוקשה אחת אשר תאחד את כולם תחת מנהיגות רבנית חזקה, ניצבת לה על מנעד האפשרויות הרוחניות כניגוד מוחלט לדתיות הפנימית ולחיפוש הדתי בכלל – שיסודו תמיד במסעו האמיץ של היחיד היוצא-לדרכו לבד, כאינדיבידואל, למצוא את המקום האמוני-האותנטי המיוחד-לו עם א-לוהיו.

כפי שמסביר זאת לפי דרכו גם השל"ה, שאפשר שֶלוּ הכירו אריך פרום היה שמח לצטטו בספר זה:

שורש הדברים הוא…'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-לוהים' (דברים ד, לג), רוצה לומר ידיעה בלב בהשגה מופתיית נוסף על הקבלה מצד אבותיו… וזהו רמז הפסוק (שמות טו, ב), 'זה אלי ואנווהו, א-לוהי אבי וארוממנהו', רוצה לומר כשזה אלי – שהוא אלי מצד השגתי וידיעתי – אז ואנווהו מלשון אני והו, רוצה לומר אני והו דבוקים ביחד כביכול, כי הידיעה נתפסת בלב. אמנם כשאין לי הידיעה מצד ההשגה רק מצד הקבלה שהוא 'א-לוהי אבי', אז 'וארוממנהו' – כי הוא רם ונשגב ממני, ואני מרוחק מאיתו במצפון הלב (עשרה מאמרות, מאמר ראשון, א)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באדר ב' תשע"א, 25.3.2011