נפלאות הן דרכיה של תורה, הרומזת לנו מִפּרטֵי הסיפור החיצוניים על לוז הדברים. נביאים שבישראל, רק ה' אֱ-להי ישראל דובר בם – מרוחו או מלאכו בדרגותיהם הנמוכות, ועד 'פה-אל-פה' בנבואת משה – אבל נביא שבאומות, בלעם בן בעור הקוסם, גם אתונו משוחחת עמו כשיחת בני אדם, ואף נעלָה היא ממנו, בראותה את אשר אין הוא רואה.

כך נרמזים אנו כי בלעם מעין 'חמור נבואי' הוא, אשר נשלח אלינו – עמוס מטען ברכות נבואה וחזון – ומטענו נמצא ראוי להיחקק על כותל המזרח, ברוכסי עבר הירדן מִזרְחה שָמש, בבואנו לכבוש את חבלי לב הארץ. הנה כך תיארו חז"ל את הילוכו של בלעם עד מחנה ישראל ואת התנבאותו 'המיכָנית' (ב'במדבר רבה' כ', מוסב על פרשתנו, כ"ג ט"ז): "'וַיִּקָּר ה' אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו' – כאדם שנותן בלינוס [= רסן] בפי בהמה ופוקמה להיכן שירצה, כך הקב"ה פוקם את פיו [של בלעם]".

ודווקא במקום בו מוצאים אנו את תורפָּתו זו של בלעם – המונהג כחמור בְּמקל המחמר בו – שם מוצאים אנו את ייחודו הגדול.

כי בנבואות נביאי ישראל ממזוג רצונם העצמי – נאמנותם לשולחם עִם מסירותם לעמם – ורצון זה איננו נפרד מנבואתם, אלא משוקע וארוג בה. אין הם כאותה 'אוראקל' במקדש היווני בדֶלפי אשר פלטה הברות וצירופי הֲגָאים כמין 'תיבת נגינה' – אלא שליחים הם, שאת כל-עצמם מקדשים הם לשליחותם, עד שבלהט אש הנבואה מותכות יחד אישיותם ושליחותם, מעשה מִקשָה. מיזוג זה ראוי הוא וטוב, אין הוא פוגם כמלוא נימה באמת הנבואה אלא מעצב אותה בצורה הישראלית הראויה של חיים טַן-דוּ, אֱ-להי ישראל ועם סגולתו, אשר מבין שניהם נשמע הקול, ומחביון היחד הזה שואב הנביא ומביא את הכל. ואולם, מטבע הדברים הוא שנבואת נביאנינו הריהי מאוד 'מקורבת', סובייקטיבית ומעורבת – בתוכחה או בנחמה, היינו-הך – ומין חולשה יש לה לַנפש, שזקוקה היא גם לגילויים או לסימני עידוד 'אובייקטיביים', הבאים ממקור שאיננו חשוד על אהבת ישראל…

לשם כך נשלח אלינו הקוסם הזה. בלעם, לא רק שאינו מחוייב לברית ה' ועמו, ולא די בכך שאיננו 'ניטרלי', אלא שמעוניין הוא בקללתם וקלונם של ישראל, כפי שמעיד עליו איש האֱ-להים (בדברים כ"ג ו'): "וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמועַ אֶל בִּלְעָם [אשר בא לקללךָ], וַיַּהֲפוךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ". אף חז"ל – בהשוואה ניגודית בין מגמת בלעם למגמת ישראל – המשילו את בלעם ללוּדָר (= גלדיאטור) הלוחם נגד אחרים שכמותו עד זוב דם, ולפעמים גם עד מוות. הנה זהו דבר המדרש (ב'שמות רבה' ל'):

"משל לאדם שנכנס למדינה ושמע שפלוטמיא [= 'משחק' קרב הלוּדָרים בַּזירה] נעשֵׂית. הלך ושאל לַלוּדָר. אמר: מתי פלוטמיא נעשית? אמר לו: רחוקה היא. הלך ושאל לאותו שעושה פלוטמיא, ואמר: קרובה היא. אמר זה: לא שאלתי לַלוּדָר ואמר לי רחוקה היא? אמר לו: זו היא דעתך שהיית שואל ללודר? וכי רוצה הוא שאעשה פלוטמיא? אינו יודע שהוא יורד ונהרג? כך שאלו ישראל לבלעם: אימתי תהיה ישועה? אמר להם: 'אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב' (כ"ד י"ז). אמר להם הקב"ה: זו היא דעתכם? אין אתם יודעין שסוף בלעם יורד לגיהנם ואינו רוצה שתבוא ישועתי? אלא היו דומים לאביכם [יעקב] שאמר: 'לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית מ"ט י"ח), צְפֵה לישועה שהיא קרובה!  לכך נאמר (בישעיה נ"ו א') 'כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא'".

יודע אפוא בלעם שעתיד הוא לנפול ביד ישראל – הוא ועַמָיו ומרעיו – אך משתדל הוא לדחות זאת ככל האפשר… ואולם, אם זהו גבולה של ה'נגיעה האישית' אשר חדרה לדברי העויין הזה – אשר לוּ יש חרב בידו, ודאי לא היה מונעה מִדָמֵנו – הרי שנמצאת נבואתו מעולה, להעיד לנו בה על דבר הגאולה. כי דווקא משום שרצה האיש את ההיפך הגמור, והובל כשבוי לַזירה, נעשתה נבואת האחרית שבפיו דִבּרַת ה' לבדו – מזוקקת, צרופה ויפת-תואר – כמעט כעצם השמים לַטוהר. אין היא זוקקת אף את ההיגיון הישראלי האולטימטיבי, המבטיח את מיידיות הגואלה אך תולה אותה על וָו התנאי, לאמור: היום יבוא משיח – אם בקול ה' תשמָעו. כך הופך בלעם למין 'תנא דמסייע' לרבי יהושע, הקובע כי עם בוא המועד – גם אם יתמהמה – בוא תבוא תשובת-הגאולה, לרצון ישראל או לאונסם, כדברו של לְבוש הבדים אשר נשאל "עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת" ונשבע בחֵי העולם כי למועד נקוב וידוע, כאשר תבוא אזלת-יד ישראל עד תכליתה, "תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה [הצרות]"; (וראה זאת בדניאל י"ב ו'-ז', וב'סנהדרין' צ"ח עמ' א').

אין פלא אפוא שגדולי ישראל – מרבי עקיבא ועד הרמב"ם – נזקקו לנבואת בלעם לעניינו של משיח.  הנה זו לשון הרמב"ם (בהלכות מלכים י"א א'):

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דָוִד ליושנהּ הממשלה הראשונה, ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל … וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא [אף] בתורה ובמשה רבנו, שהרי תורה העידה עליו, שנאמר (בדברים ל' ג'): 'וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקיבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים' וגו'. … אף בפרשת בלעם נֶאמר, ושם ניבא בשני המשיחים: במשיח הראשון שהוא דָוִד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבני-בניו, שמושיע את ישראל מיד בני עֵשָׂו. ושם הוא אומר: 'אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה' – זה דָוִד, 'אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב' – זה מלך המשיח, 'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב' – זה דָוִד, 'וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל' – זה מלך המשיח" וכו'.

[הרמב"ם מצטט כאן מדרש שאבד, אשר הביאוֹ גם רבנו בחיי בן אשר, (חי בספרד שני דורות אחרי הרמב"ם). לאחר שנים הרבה נתגלו הדברים מחדש בכתב-יד ישן שנמצא בעיר חַלַבּ, ופורסם בידי שלמה בובר, אשר קרָאוֹ: 'מדרש אגדה' לַתורה, (וינה, שנת תרנ"ד). ראה זאת שם, על פרשתנו].

ועדיין שזורה נימת גלות בדברי הרמב"ם, בדברו על חובת איש ישראל 'להאמין במשיח' ולהיות "מחכה לביאתו", באופן פסיבי. לַמשיח של דור הגאולה – של עכשיו – כבר אין אנו צריכים 'לחכות' עוד; עלינו פשוט לשאתו, להביאו ולגלותו בפועל, כאן על פני האדמה.

ומורנו הגדול לכך הוא רבי עקיבא, נושא כלֵי בר-כוסבא ומגייס תלמידיו אל המרד, שהיה דורש על בן-כוסבא (ב'איכה רבה' ב') את הכתוב כאן בנבואת בלעם: "'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב' – דרך כוכבא מיעקב – זה מלך המשיח". רבי עקיבא לא נבהל ולא התכווץ מתקומתו של משיח ריאלי. הוא לא גרס (כאחד מ'חכמי' הדור הזה) כי כל משיח שבא הוא משיח שקר. הוא לא העדיף את הציפיה על ההגשמה, ולא חרת 'קמעא קמעא' ליד עשרת הדִבּרות. כי משיח של גאולה שוב איננו חזון אלא מצווה, שנֶאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים י"ז ט"ו); ואם גם נפלה סוכתו של דָוִד – קום נקום ונקימנה!

גם כשלון המרד איננו אות 'שִקריוּתו' של משיח דאז. כי גם אם אכן היתה דמותו המוסרית של שמעון רחוקה משלמות, וגם אם אכן לא הוערכה כראוי נחישות הרומאים וכוחם, ואכן נתבע מאבותינו מחיר דמים כבד ונורא – עדיין כבד ונורא שבעתיים מחירם של שיעבוד וגלות: בחיי המקבלים את עולו מפעפע האֶרֶס, ועלובים הדבֵקים בה עד חיתוך צלב הקֶרֶס… עיקרו של דבר נעוץ בַּמגמה, ובהיות המגמה אל מלכות ומקדש – כַּחקוק במטבעות בר-כוכבא בְּקורנס – הרי אנרגיה אדירה הזרימו עקיבא ושמעון אל עורקינו, ואמת דיבר אורי-צבי גרינברג שכתב: "ואמת היא תורת בר-כוכבא גם בִּנפול ביתר! / ואמת היא תורת גוש-חלב עד אחרית יוחנן … /" (בתוך: 'סיקריקין', בַּקובץ: 'אזור מגן ונאום בן הדם').

שוב כאז, נתבעים אנו אפוא לשאת את כליו של משיח, כדי לקדם ולקרב את בואו. במילים פשוטות – ובלי להיעלב – הבה נהא חמוריו של משיח… אל נא יהי הדבר חוכא בעיניכם, שהרי גמרא ערוכה היא במסכת סנהדרין (צ"ח ב'): ישנם אמוראים שאמרו שם: "ייתי ולא איחמיניה" – בל נראה בנוראותיו – וכנגדם ניצב רב יוסף (הסומָא!) בכובד כבוד אִמרתו: "ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". רש"י פירש כי מוכן רב יוסף לישב בצל גללי חמורו של משיח, אך נראה שזהו שיבוש. 'כופיתא' אינו אלא אוכָּף – ורב יוסף, בגירסת כתב-היד התימני של התלמוד, מפלל: "ואיתיב בטולא דרכוֹבתא דחמאריה", בצל אוכָּף חמורו של משיח. ומיהו אפוא היושב בצילו של אוכָּף? – כמובן, זהו החמור בעצמו: מהלך תחת [= 'בצֵל'] אוכָּף רוכבו, חש בחושיו את רצונו, ומובילו עד מחוז חפצו.

ובהיותנו חמורים שכאלה – נושאי עול בניין גאולה ועושים בכל מלאכה, עולים ומעלים עד רום עיר מלוכה – נא יהא בנו משהו מטיב אתונו של בלעם, תמימה ורואה וירֵאָה את מלאך אֱ-להים; ולא, רק אל נא ידבַּק בידנו מאוּם מֵרוכבה, שעם כל רוחב מְעוף חזונו – כַּמים לַיָעֵף במדבר, ומשמח כַּיין – היה ונותר הוא שְתום עָין.

###############

מצורפת תמונת עמוד כתב היד התימני למסכת סנהדרין.

יש לחתוך את הפרוסה המתאימה. השורות ההכרחיות הן שורות 6 ו-7 מלמטה. אם יש מקום, ניתן לכלול גם את שתי השורות שלפניהן – אך לא הכרחי. המלצתי היא לקחת 4 שורות, כנ"ל, ולמחוק בטיפול photoshop את שתי המילים הראשונות בשורה ראשונה, ואת חמש האחרונות בשורה הרביעית. יש להקפיד שגודל התמונה יאפשר את הקריאה!

כיתובית לתמונה:

##

תצלום כתב היד התימני למסכת סנהדרין, מקביל לדף צ"ח עמוד ב'. כתב היד נמצא ב'יד הרב הרצוג' בירושלים, וזמין גם באתר האינטרנט של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. תודתי לרב ד"ר מרדכי סבתו שהעמידני על 'מציאת המשיח' הזאת.