שרה קופיו סולם, משוררת ויהודיה ואישה גאה בת המאה ה-17, קיימה בסלון ביתה חוג תרבותי לאנשי רוח יהודים ונוצרים. יצירתה ומכתביה מלמדים על דמותה הייחודית ועל החברה היהודית התוססת בגטו

Sarra Copia Sulam – Jewish Poet and Intellectual in Seventeenth Century Venice, Edited and Translated by: Don Harrán; The University of Chicago Press, 2009, 632 pp

ונציה, העיר שבנויה על מערכת טבעית של למעלה ממאה איים קטנים המחוברים ביניהם על ידי גשרים  וחצויה על ידי תעלות רבות, אישרה ליהודים להתיישב בתחומה רק בשנת 1516. לפני כן יהודים אמנם נכנסו אליה ביום לרגל עסקיהם אך היה עליהם לעזוב אותה מיד בערב. וכאשר באותה השנה השלטונות התרצו לאפשר ליהודים להתגורר בעיר באופן קבוע, היה זה בתנאי שיגורו באי נידח ומרוחק ממרכז העיר, ששימש עד אז אכסניה לתעשיית המתכת שנקראה בשפתה של ונציה 'גטו'. מאז נכנסה מלה זו לשימוש כדי לכנות שכונה נפרדת משאר חלקי העיר,  סגורה על ידי חומה, ומיוחדת לאוכלוסיה מסוימת.

בשנים האחרונות ניטש ויכוח בין ההיסטוריונים על השפעותיה של תופעת הקמת הגטו: האם סגירת היהודים בגטו היוותה מעשה של גט כריתות חברתי ותרבותי של החברה הנוצרית כלפי היהודים, צעד שהביא לניתוק היחסים התרבותיים בין שתי הקבוצות הדתיות והאתניות שפרחו לפני כן בעידן הרנסנס, כדברי ססיל רות, או שמא היה זה שלב בתהליך התקבלותם של היהודים לתוך המרקם של החברה האירופית, שעל ידי סגירתם לשכונה נפרדת ביטאה את הסתייגויותיה, כטענתם של בנימין רביד ואחרים.

כך או כך, למרות שעל ידי כך היהודים נדחקו למעשה לשוליים של החברה, הם החלו להפריח תרבות ייחודית עצמאית ומקורית שהגיע לשיאים מרשימים ביותר, הן בתחום הרבני והן בתחום הספרותי וההגותי. אחת הדמויות המקוריות והידועות ביותר, ואישיות ססגונית במיוחד, היה רבי יהודה אריה ממודינה (Leon da Modena), שפעל בעיר במחצית הראשונה של המאה ה-17. תלמיד חכם זה, איש רוח של ממש, כתב מצד אחד שאלות ותשובות וספרי הגות, חיבר מחזות והלחין מוסיקה, אבל מצד שני היה מכור למשחקי קוביות ולהימורים.

בתוך הגטו של ונציה, שהפך עם הזמן לאחד המרכזים החשובים ביותר בעולם של הדפוס העברי, הוקמו חוגים אינטלקטואלים, אגודות ספרותיות ואקדמיות מוסיקליות, אשר נקראו באופן כולל 'חברות'. במסגרת חוגים אלה, שלעתים השתתפו בהם יהודים ונוצרים גם יחד, התקיימה פעילות תרבותית ענפה ומגוונת יחד עם דיונים על הנושאים שעמדו על הפרק בתחומי ההגות, הספרות והדת. נושא אחד שמאוד העסיק את המוחות המבריקים ביותר של התקופה היה עניין הישארות הנפש, כלומר מהו גורלה של נשמת האדם אחרי מות הגוף. עניין זה לא היה של מה בכך. התווכחו עליו אנשי רוח יהודים ונוצרים בכל רחבי אירופה, ובמקומות מסוימים, כגון אמסטרדם, הגיע הפולמוס לחריפות מיוחדת. הוגה מפורסם ביותר, שניסה לערער על העמדה המסורתית וטען כי הנפש מתה יחד עם הגוף ללא הישארות, היה האנוס ממוצא פורטוגלי אוריאל דה קוסטה, שעל נושא זה ודומים לו הוחרם על ידי רבני הקהילה, ולבסוף שם קץ לחייו.

בת זמנם של מודינה ודה קוסטה הייתה המשוררת שרה קופיו סולם. שרה, שנולדה כנראה בשנים האחרונות של המאה ה-16 וחיה כל חייה בגטו של ונציה, כבר בצעירותה גילתה סקרנות גדולה, קראה ספרי פילוסופיה, ידעה שפות רבות, כתבה שירה וגם פרוזה והתעניינה במוסיקה. היא ניהלה התכתבויות עם כמה אנשי רוח על הנושאים השונים שעמדו על הפרק באותה התקופה, וביניהם נושא הישארות הנפש. בגיל תשע עשרה, לאחר שהתחתנה עם בנקאי יהודי עשיר בשם יעקב סולם, פתחה את ביתה לאנשי רוח יהודים ונוצרים כאחד, כמיטב מסורת הרנסנס. בסלון ביתה שבתוך הגטו של ונציה קיימה חוג ספרותי ופילוסופי שמשך אנשים רבים, חלקם אף הגיעו לשם כך מערים רחוקות. כל אלה התענגו מאוד מן השיחות איתה בספרות ובפילוסופיה, מן המחזות שנקראו ומן המוזיקה.

שרה קופיו ניפצה מוסכמות, ועל כך עוררה תרעומת והתנגדויות הן מצד החברה הנוצרית והן מצד החברה היהודית. בתקופה שהמוסכמות החברתיות תבעו מן הנשים להישאר צפונות בתוך ביתן, לרוב עם גישה מוגבלת לידע ולהשכלה, שרה קראה, למדה והגתה. שרה הצעירה הפגינה אישיות מגובשת הגאה ביהדותה וגם בהיותה אישה וכאשר אחד מידידיה העיר כי לא מקובל שאישה תרכוש השכלה, ענתה לו בתקיפות שתהליך הלימודים "הוא לגיטימי לכל אדם שירצה ללמוד, כולל אישה, ובמיוחד יהודיה, כיון שאנשי הסביבה מנסים בהתמדה לתקוף אותה במטרה לשכנע אותה להמיר את דתה". ואכן, גם כאשר ידידיה הלא-יהודים הפעילו עליה לחצים כבדים כדי לשכנע אותה להמיר את דתה ולהתנצר, היא עמדה בהם בכבוד, וענתה להם כגמולם. לעתים, התכתבויות אלו עם בני שיחה נשאו אופי של אהבה אפלטונית, לפעמים אפילו עם גוונים ארוטיים, למרות שהם אף פעם לא נפגשו ולא הכירו פנים אל פנים.

ידידות עמוקה שררה בין שרה קופיו והרב יהודה אריה ממודינה, שאף השתתף בחוג הפילוסופי בסלון ביתה והיא נועצה בו בכל העניינים שברוח. בהקדמה למחזה שלו "אסתר", כתב רי"א ממודינה על שרה שהיא הייתה מאוד מתקדמת למרות גילה וגם מינה. כאשר נפטרה היה זה הוא אשר ניסח את השיר החקוק על מצבתה.

כעת זכינו לספר מקיף ורחב אופקים פרי עבודתו של הפרופסור דון הרן מן האוניברסיטה העברית, אשר ריכז את כל היצירות של שרה קופיו, את השירים שלה, וגם כל הכתבים שנשלחו אליה או שהתייחסו אליה. התוצאה המתקבלת היא תמונה חיה של חברה יהודית תוססת מאוד, למרות היותה סגורה בין חומות הגטו, וניתוח מעמיק של האווירה התרבותית ששררה בראשית המאה ה-17 בעיר הלאגונה. אוסף זה מתאר יפה את הסביבה האינטלקטואלית של ימי הרנסנס, את האווירה ששררה בה, את התשוקה לידע והשאיפה לתרבות, ואף את הפולמוסים והויכוחים שפילגו את השכבות ואת החוגים הגבוהים של החברה. ובאמת דמותה של שרה קופיו מעוררת עניין כיון שהיא משקפת את הרקע ואת הסביבה האינטלקטואלית של תקופת פריחה סוערת וחדשנית, שראתה את פריחתה של הקבלה והפיכתה מתורה אזוטרית לנחלת הכלל, ובתוכה צמחו דמויות בהחלט בלתי קונבנציונליות.

היצירה של קופיו משקפת את המודלים הספרותיים והאידיאלים התרבותיים של התקופה. אחת מן היצירות שנכתבו עליה, למשל, ה"הודעות מן הפרנסוס", חוזרת למוטיב של ההר פרנסוס שלפי המיתולוגיה היוונית נתקבצו שם כל המוזות של האומנויות. דגם זה משחזר את האידיאל של החוגים האינטלקטואלים, להתאסף ולדון יחד על נושאים שהעסיקו את החברה ואת הרוח. יחד עם זאת, מן הספר של הרן עולות שאלות רבות, כגון מה היה מעמדה של האישה המשכילה באירופה של מה שקרוי ה"משטר הישן", כלומר לפני עידן ההשכלה והמהפכה הצרפתית? והאם בכלל יכלה להיות בתקופה זו אישה למדנית, ויהודיה על אחת כמה וכמה. האם היו עוד נשים יהודיות שכתבו שירה באיטליה? וכמובן שאלת השאלות הקשורה לזהות היהודית: מה היה טיב היחסים בין היהודים ובין החברה הנוכרית הסובבת? ואיך הצליחו היהודים לשמור על זהותם, למרות הפיתויים והלחצים הבלתי פוסקים להמיר את דתם? שאלות שעוד מצפות לפתרונן בתעודות ובמחקרים נוספים.