אוריאל בן עמי גדל למשפחה שורשית בעמק יזרעאל, קיים קשרים הדוקים עם המתנחלים בעת היותו עיתונאי ובשנים האחרונות מנהל רומן מאוחר עם היהדות. בגיל 61 הוא מפרסם ספר שירים ראשון ומדבר על הדומה והשונה בין מתיישבי העמק למתיישבי ההר הַחֲלוֹם הָרִאשׁוֹן הָיָה הַפַּלְמַ"ח / גִּבּוֹרִים שֶׁנָּתְנוּ חַיֵּיהֶם לַמּוֹלֶדֶת / גֵּאִים וּבוֹטְחִים בְּרֹאשָׁם שֶׁלֹּא שָׁח / חוֹלְמִים מְדִינָה, שֶׁאַחַר כָּךְ בּוֹגֶדֶת.

הַחֲלוֹם הַשֵּׁנִי הָיָה נַהֲלָל / הָעִגּוּל הַבָּטוּחַ כָּל כָּךְ בְּעַצְמוֹ / שֶׁאֵין בְּעֵינָיו דּוֹמֶה לוֹ בִּכְלָל / עִם אֶתוֹס וּמִיתוֹס כָּבֵד עַל שִׁכְמוֹ.

הַחֲלוֹם הַשְּׁלִישִׁי הוּא גָּדוֹל מִכֻּלָּם / לְהָבִין וּלְזַקֵּק אֶת מַה שֶׁהָיָה / לִצְעֹד חֲרִישִׁי בַּתְּוַאי שֶׁל שְׁבִילָם / לִחְיוֹת אֶת הַסִּפּוּר וְלָצֵאת לִתְחִיָּה.

(אוריאל בן עמי, מנהלל ועד בכלל, עמ' 24)

לפני קצת יותר מעשור, כשנפטרו שני הוריו בהפרש של שנה וחצי זה מזה (האם ב–2003, האב ב–2005), התחיל העיתונאי לשעבר אוריאל בן–עמי לכתוב את סיפור חייו – וחייהם. הוא כתב סיפורים קצרים, מסות, וגם שירים. בסופו של דבר החליט לפרסם, בהוצאה עצמית, קודם כול את השירים, "כי אני מרגיש ששירה היא זיקוק של החיים". וכך, בגיל 61, הוציא בן–עמי לאחרונה לאור את ספר שיריו הראשון, "מנהלל ועד בכלל", המבקש לגולל בשורות שיר את סיפור התחנות המרכזיות בחייו: מהילדות במושב העובדים הראשון והמיתולוגי שבעמק יזרעאל, ועד הרומן עם היהדות – לא חזרה בתשובה – של העשורים האחרונים.

מהרגע שבו השתחרר מצה"ל, עזב בן–עמי את נהלל. גם משפחתו ידעה שם עימותים קשים וכואבים. ובכל זאת, כפי שמעיד גם שם הספר, נשארה נהלל עמוק בתוכו: "אין לי נוסטלגיה לנהלל, ואני ממש לא מצייר אותה רק כזיכרון מתוק. החיים בנהלל היו מאוד לוחצים ותובעניים. דרשו מאיתנו הרבה מאוד. גם הייתה שם הרבה התנשאות, אפילו כלפי מושבניקים אחרים. מול אבא שלי, שהיה אינדיבידואליסט גדול ואיש מטעים מצוין, היו לכפר הרבה עימותים. ניסו להגביל אותו במכסות, ובכלל בהצבעות שהרוב רצה להכתיב. ובכל זאת, למרות כל העימותים, הייתה בו הרבה אהבה לנהלל, והוא הצליח להוריש אותה לי. זו אהבה לשורש הערכי העמוק שהיה שם; שורש שככל שעוברות השנים האהבה וההערכה אליו רק מתחזקות".

‬סמדר‭ ‬כץ‭, "‬בטרקטור‭, ‬מהשדה‭ ‬הביתה‭", ‬1993

לא בוכים ולא מתבכיינים

בערב ההשקה שנערך לספר, לפני שבועות אחדים, דיברו כמה מהחברים על מוטיב השתיקה שהספר מייחס לנהללים: שתיקה על כל טראומות חייהם, כולל השכול. בנהלל, שלאורך כל שנותיה לא מנתה יותר מכמה עשרות משפחות, נפלו במלחמות ישראל כ–40 מצעירי המושב; שבעה מתוכם במלחמת יום כיפור לבדה. בן–עמי מאשר את ההתרשמות הזו: "הייתה אצלנו הרבה מאוד שתיקה – רועמת. לפני כמה שנים, במלאת 40 שנה למלחמת יום כיפור, נעשה סרט תיעודי שנקרא 'בנהלל לא בוכים'. הוא נגע בפעם הראשונה בשכול הנורא של נהלל במלחמה ההיא.

"רק במלאת 40 שנה למלחמה ההורים השכולים הסכימו לדבר מול המצלמות על האבל שלהם. אחד מהם, עופר אבידוב, אומר בסרט: 'נהלל זה שם מחייב. פה לא רק שלא בוכים, גם לא מתבכיינים'. אני חושב שבין השתיקה הזו והכוחנות שהתפתחה בכפר יש קשר: מצד אחד, מכיוון שלא מחצינים רגשות, נוצרת אטימות לרגשות, וזה עצמו יכול להוביל לכוחנות. מצד שני, השתיקה היא גם תגובה לכוחנות. כי אם תצא נגד חזקים ממך, הם ידעו להלום בך. ואז אתה שותק".

מייסדי נהלל – ביניהם שמואל ודבורה דיין, הוריו של משה – הקימו את המושב ב–1921, מפני שלא יכלו לשאת את השיתופיות המחניקה של דגניה, הקיבוץ שממנו הגיעו. ובנהלל אכן בלט האינדיבידואליזם, לצד החלוציות. כך גם אצל משפחתו של בן–עמי: הסבא יוסף ערק מצבא הצאר הרוסי, וכדי להימלט מעונש המליץ לו אביו לברוח לארץ–ישראל. כך נחת ב–1907, בעיצומה של העלייה השנייה, בנמל יפו. הוא ביקש לעצמו חיים של חלוץ ועובד אדמה: תחילה עבד במושב הפועלים עין גנים שליד פתח תקווה. אחר–כך עבר לבאר יעקב, שם עיבד כרם יחד עם חברו אהרן בן ברק, "הסבא של מאיר שלו".

הוא התחתן עם חנה, בת למשפחה מגדרה. כשמשפחתה הציעה לו שיעבוד במשק שלה, הבהיר בן–עמי שהוא בא לארץ כדי לחיות כחלוץ ולא כבעל אדמות בורגני, וחיפש אתגר חדש. הוא מצא אותו בנהלל. למרות המרד שלו באביו הרב, הוא לא שכח גם לכבד אותו. ברבות השנים העלה יוסף את אביו לארץ, וגם דאג להקים לו בית כנסת, כדי שהאב יוכל לשמור את אורחותיו הדתיים.

בנם אחיה, אביו של אוריאל, היה הצעיר מבין שלושה אחים. הוא היה בן שנתיים כשהוריו הגיעו לנהלל, וכמובן שגדל גם כן כעובד אדמה. לאמו של בן–עמי, לעומת זאת, הייתה ביוגרפיה שונה לגמרי: היא נולדה בווינה, ואביה נפטר כשהייתה בת 12, ממש ערב פלישת הנאצים לאוסטריה. צירוף האירועים האלה גרם לאם לשלוח את בתה לארץ, לבדה, עם עליית הנוער, וכך הגיעה לנהלל. אוריאל: "מכיוון שבאה מבית דתי חיפשה בית שאוכלים בו כשר, וכך מצאה את הבית של הסבים שלי, וגם הכירה את אבי. הם התחתנו כשהיא הייתה רק בת 19".

‬החיים‭ ‬בנהלל‭ ‬היו‭ ‬מאוד‭ ‬לוחצים‭ ‬ותובעניים‭". ‬אוריאל‭ ‬בן‭ ‬עמי. צילום‭: ‬מורן‭ ‬מעיין

קצין ועיתונאי

אוריאל הוא הבן הצעיר מבין ארבעת ילדיהם. וגם בדור שלו לא נפסק הרומן עם היהדות: אחיו הגדול חזר בתשובה, הפך לברסלבר עוד הרבה לפני שברסלב הפכו לטרנד אופנתי, וידוע כזמר החסידי דדי בן עמי. גם אחות נוספת חזרה בתשובה, וחיה ביישוב יד בנימין. גם לאוריאל רומן עם היהדות, שעוד ידובר בו בהמשך, אבל את כל חייו חי כחילוני. ביסודי למד בנהלל, ואת התיכון עשה בבית הספר האזורי בקיבוץ יפעת: "שם למדתי את ערך כבוד האדם – בצורה אמיתית, לא מחוזר מנכ"ל, וגם ערך של עבודה וחריצות. אני אסיר תודה להם".

הוא היה אמור להתגייס ממש ערב מלחמת יום כיפור, אבל בבית–הספר הקיבוצי שבו למד האריכו את תקופת הבגרויות עד החורף, כך שבפועל הוא התגייס קצת אחרי המלחמה, "בדיוק בשבוע שבו נפטר בן–גוריון". כמו רוב חבריו הוא התגייס לנח"ל, אבל נפצע לקראת קורס המ"כים: "החלקתי, והרגל שלי נכנסה לנקיק של סלע ונדפקה. שכבתי בבית–חולים במשך שנה שלמה, ועברתי ארבעה ניתוחים. ירד לי הפרופיל, ואז ניגשתי להגשים את החלום שליווה אותי מילדות – להיות עיתונאי. עוד בנהלל הייתי כתב צעיר של מעריב לנוער, ואחרי שירד לי הפרופיל רציתי להיות כתב צבאי. בגלי צה"ל אף אחד לא ירק עליי, והגעתי ל'במחנה'.

"הגעתי בלי שקבעתי פגישה עם אף אחד. החלטתי שפשוט אנסה את מזלי. עליתי במדרגות של המערכת, פגשתי את העורך דאז, יוסי אשכול, ואמרתי לו: אתה מוכרח לקבל אותי. אם אתה רוצה אסע עכשיו לנהלל להביא לך את כתביי ממעריב לנוער. הוא הסתכל עליי ואמר לי: אל תיסע לשום מקום, רק תביא לי בתוך שבוע כתבת 5,000 מילה על וילי בראנדט, שהיה אז קנצלר גרמניה.

"הוא בטח חשב שזו דרך טובה לנפנף אותי, אבל אני נסעתי ישר מהפגישה איתו לארכיון מעריב, ששם הכירו אותי מהימים במעריב לנוער, והתחלתי לעבוד על הכתבה. כעבור שבוע הגעתי איתה. הוא קרא ואמר לי: התקבלת. הייתי שם שנה, אבל לא הייתי רגוע. אני הרי מנהלל, אז איך אהיה כזה ג'ובניק? באתי לאשכול ואמרתי לו: אני חייב לפחות לצאת לקורס קצינים, וזה גם יעשה אותי כתב צבאי יותר מוצלח. הוא הסתכל עליי כאילו אני מפגר. הרי כולם רק מחפשים איך להגיע לג'וב הזה ולשקוע בו, ואני מחפש קורס קצינים. אבל כנראה מרוב תדהמה, הוא אִפשר לי. ארגנתי לעצמי ועדה רפואית שתעלה לי את הפרופיל, וכך היה. עברתי קורס קצינים, ובדיעבד זה לא רק הוסיף לעבודה שלי כעיתונאי, אלא גם לאפשרות שלי להפוך במילואים לקצין במדור היסטוריה".

כשהשתחרר בן עמי מצה"ל למד פילוסופיה ומחשבת ישראל לתואר ראשון ושני, ובמקביל עבד כתחקירן ברשות השידור: "ברדיו עבדתי עם דויד גרוסמן, ובטלוויזיה עם רם עברון וירון לונדון". מאוחר יותר התחיל גם לכתוב כפרילנס בשבועון "כותרת ראשית" שערכו נחום ברנע ותום שגב. הכתבה הבולטת שלו מאותם ימים הייתה כתבה שהעלתה לראשונה, במלאת עשור למלחמת יום כיפור, את הספקות ביחס לאמינות סיפור הגבורה של "כוח צביקה" בקרבות השריון בגולן של מלחמת יום כיפור.

בן עמי הגיע לכך במקרה: הוא תכנן לראיין את צביקה גרינגולד, שזכה לעיטור הגבורה על בלימת השריון הסורי בקרב גבורה אישי, ולשאול אותו איך הוא חי עם העיטור וההוקרה. אבל גרינגולד רצה לדבר רק על דבר אחד: כמה שבועות קודם לכן תקף אותו סגן קח"ר של אותם ימים, עוזי מור, וטען שהסיפור בדיוני ואף הורה על הוצאתו ממערך מורשת הקרב של צה"ל. גרינגולד מסר את גרסתו, בן–עמי גבה גם את גרסתו של מור, וקרב התרנגולים הזה פורסם בעיתון וחולל כצפוי סערה גדולה. הרמטכ"ל דאז, משה לוי, הקים ועדה לבדיקת הפרשה, וזו חזרה ואשררה את אמינות הסיפור של גרינגולד ואת זכאותו לעיטור.

המתנחלים אינם כמו החלוצים

בן עמי קיווה לקבל משרה קבועה ב"כותרת", אבל התקן לא נמצא, ובמקום זאת המליץ עליו ברנע לפני חנה זמר, עורכת "דבר", שבו עבד לפני "כותרת". שם הפך בן–עמי לכתב לענייני מתנחלים: "זו הייתה התקופה של משפט 'המחתרת היהודית', ואני כיכבתי. בשביל המתנחלים הייתי יותר חשוב מהכתב המקביל של 'ידיעות', למרות הבדלי התפוצה. כי הייתי גם בן נהלל, וגם כתב של 'דבר', והרגשתי שמאוד חשוב להם לקבל ממני את התחושה שהם הממשיכים של רוח נהלל ודגניה. בנקודה הזו אכזבתי אותם: אמנם, בניגוד לכתבים אחרים, ידעתי להעריך את החלוציות שלהם, ואת המטען הערכי שלהם, אבל אין מה לעשות: אי–אפשר להשוות את עוצמת ההקרבה של אלה שבנו יש מאין בדגניה ונהלל למתיישבים של היום, אפילו לראשוני 'גוש אמונים', שבכל זאת הגיעו להתיישבות עם מערכת ממוסדת ומשומנת, ועם צבא חזק ששומר עליהם.

"ויש עוד הבדל: בנהלל ידעו להתעמת עם הערבים, וגם להחטיף להם כשצריך, אבל במקביל כל הזמן שמרו על הכבוד שלהם ועל הזכויות שלהם. היינו עושים עיקוף ארוך של כמעט קילומטר, רק כדי לא לדרוך על אדמות של הכפר השכן, ואם מישהו הלך שם, הוא חטף סטירה מהמדריך. מצד שני, אין לי ספק שכמו אנשי דגניה ונהלל, יש למתנחלים מקום מרכזי בעיצוב דמותה של החברה הישראלית, לטוב ולרע".

למרות הביקורת, היה לו קשר מצוין עם מנהיגי המתנחלים, קשר שלדבריו הזיק למעמדו במערכת. "חנה זמר מאוד לא אהבה את הקשר שלי איתם. כשפנחס ולרשטיין הואשם בירי בערבי, וכל החברים שלי כתבו בחריפות נגדו, אני כתבתי עליו בנימה חיובית כי הערכתי את התפקיד הממתן והחיובי שלו. חנה התפוצצה מזה, ואפילו כשהצעתי לה להביא איתו ריאיון בלעדי היא לא הסכימה. אז 'מכרתי' את הריאיון הזה לאדם ברוך, שהקים אז רשת מקומונים של 'ידיעות'. להבדיל מחנה, אדם כל כך התלהב והחליט לפרסם את הריאיון לא במקומון אלא במוסף '7 ימים' של העיתון הארצי. עשיתי כמובן טעות כשלא שאלתי את רשותה של חנה, אבל הנחתי שזה בסדר כי כולם אצלנו כתבו במקביל גם במקומות אחרים כדי להתפרנס. אבל היא ניצלה את ההזדמנות כדי להיפטר ממני, ופיטרה אותי. לא רק זה: כשבאתי לאדם בעקבות הפיטורין וביקשתי לעבור ל'ידיעות', הוא בירר וגילה לי שחנה התקשרה גם ליודקובסקי, העורך של 'ידיעות', וביקשה ממנו שלא יקבל אותי לעבודה".

בלית בררה עבר בן–עמי לעיתון קטן עוד יותר מ"דבר", "על המשמר". גם שם היה כתב מתנחלים, אבל רק לכמה שנים. "על המשמר" נסגר ב–1992, ובן עמי נשאר בלי עבודה. הוא הגיע למסקנה שבעיתונות לא ימצא את פרנסתו, וכמו רבים לפניו ואחריו עזב את העיתונות והקים משרד לייעוץ אסטרטגי.

מזה כ–15 שנים שגם הוא מנהל רומן מתמשך עם היהדות. לא חוזר בתשובה כמו שני אחיו, אבל מבלה חלק ניכר מזמנו בלימוד. תחילה בבית המדרש "קולות", אחר–כך בבית המדרש החברתי שהקים הרב בני לאו במסגרת "בית מורשה" ובבית המדרש "אלול", ובשנים האחרונות יותר ויותר במסגרות ביתיות פרטיות, עם חברים – אחד הקבועים שבהם הוא העיתונאי לשעבר צביקה גילת – כולל בביתו שלו: "לפני 15 שנים התגרשתי, ועברתי ממודיעין ליישוב כפר רות, לא רחוק משם. תשע שנים גרתי שם, ובכל יום חמישי בלילה היה אצלי שיעור פרשת שבוע: מתחילים ב–11 בלילה, וממשיכים עד אמצע הלילה. זה היה נהדר".

למלא מחדש את הואקום

בספר החדש לא מדובר רק על למדנות, אלא הרבה מאוד פנייה ישירה לא–לוהים: "מבחינתי, הציונות היא קודם כול חזרה ליהדות, ובלי היהדות לא תוכל להתקיים פה ציונות. זו הטעות הגדולה של דור ההורים והסבים שלי, והאמת היא שכבר אבא שלי הבין את זה ואני זוכר אותו מבטא חששות כבדים לעתיד הציונות". ואכן, גם הדור הרביעי, בנו הצעיר של אוריאל, חזר לאחרונה בתשובה והחל ללמוד במכון מאיר בירושלים.

הוא מסכים עם ההערכה שהחזרה ליהדות בולטת במיוחד אצל בני ההתיישבות העובדת, כמו במקרה שלו ושל אחיו: "דור החלוצים יצרו ואקום גדול בהתעלמות שלהם מן היהדות, או בניסיון להפוך אותה לפולקלור. היו אצלנו טקסי שבועות וחנוכה, אבל זה היה פולקלור, וככה נוצר ואקום. להורים שלי היה עולם ערכי עשיר, אבל מה הם יכלו להעביר לי? והתלישות הזו הביאה הרבה חיפוש לזיקה יהודית, כולל אנשים שלקחו את זה למקומות מחורפנים, או כאלה שהם מבחינתי ממש עבודה זרה. אלה אנשים טובים ואובדי דרך שהיו צריכים למלא את חייהם בתוכן, רק שעוצמתו של התוכן הזה יכולה גם לשרוף. אני לא הולך לבית הכנסת פרט לחגים, בעיקר ביום כיפור, אבל התודעה היהודית שלי היא חד משמעית".

ועם כל שנות הלימוד שמאחוריו, הוא מרגיש שללמד יהדות יהיה גדול מדי עליו: "אני תמיד שואף ללמוד עם אנשים שיודעים יותר ממני, שיש לי מה לקבל מהם. אז בטח שלא אתיימר ללמד. לעומת זאת, אני הוגה ברעיון של פיתוח סיורים לימודיים בעמק יזרעאל בכלל, ובנהלל בפרט. סיורים שיתמקדו במה שיאיר כספי כינה 'המרד לשם שמים'. אני מעריך שאלה סיורים שיכולים למשוך גם חבר'ה צעירים, וגם כאלה שהילדים שלהם כבר יצאו מהבית, ויש להם זמן פנוי".

הרוח של נהלל יכולה להתקיים גם בדורנו?

"לא הרוח המסוימת שהייתה בנהלל. היא התאימה לזמנה. אבל רוח קהילתית בהחלט יכולה להמשיך להתקיים. אני הרי סיקרתי את ההתנחלויות, וראיתי את הרוח הזו ממשיכה. בנקודה הזו המתנחלים בהחלט ממשיכים את הרוח שהייתה גם אצלנו".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד שבט תשע"ז, 10.2.2017