מבחינת ההלכה אין כל מניעה שנשים ישמשו מנהיגות רוחניות בקהילה לצד הרב. תיאוריות ומחקרים עדכניים מלמדים שהקהילה עשויה רק להרוויח מכך 

תפקידו של רב קהילה היה מאז ומעולם משמעותי. תפקיד הרב הוא רחב ומגוון. הוא כולל מענה הלכתי לשואלים, ומרחיק עד מענה חברתי–רוחני לקהילה ולפרט שבתוכה, באמצעות ייעוץ, הכוונה וחינוך. לצד הרב פעלה הרבנית המסורתית מתוקף היותה אשת הרב. הואיל ותפקידה נגזר מתפקידו של הרב הוא מומש באופנים שונים בהתאם לאופייה, ליכולותיה ולרצונותיה, ובהתאם לצורכי הקהילה.

בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחות משמעותית בתפקידים תורניים שונים לנשים גם במסגרת הקהילתית. נשים הנושאות בתפקידים אלו משמשות בהם בשל כישוריהן האישיים ולא מתוקף שיוכן הזוגי. כך אנו מוצאים לא אחת נשים המלמדות תורה בקהילה; יועצות הלכה; גבאיות וחברות בוועדות שונות של הקהילה. במקומות רבים הן נושאות בתפקידים אלו לצד אשת הרב המסורתית הפעילה, מי פחות ומי יותר.

המציאות המודרנית המתחדשת שבה אנו מצויים דורשת בחינה מחודשת של תפקידי ההנהגה הנשיים בקהילה. בעולם שבו נשים מקבלות יותר נוכחות והזדמנות להשתלב במרחב הציבורי, ושיש בו יותר ביטוי לקולן ולצורכיהן הייחודיים, ראוי שתיבחן גם שאלת שילובן בהנהגת הקהילה הדתית.

‭"‬שופטה‭ ‬את‭ ‬ישראל‭". ‬פסל‭ ‬של‭ ‬דבורה‭ ‬הנביאה
צילום‭: ‬שאטרסטוק

כשרה לרבנות

בשלב ראשון יש לבחון אם מבחינה הלכתית יכולה אישה לשמש בתפקיד הנהגתי תורני. בחינה זו כוללת התייחסות לאפשרות של כהונת אישה בתפקיד ציבורי ולאפשרות של אישה לשמש פוסקת הלכה.

כהונת אישה בתפקיד ציבורי נידונה בעבר בדברי הפוסקים ולא נרחיב בה כעת. יש ששללו אפשרות זו, ויש שהתירוה בשתי דרכים עיקריות. האחת מבחינה בין מינוי הכפוי על הציבור, העלול להיות בעייתי, ובין בחירה של הציבור באישה, שהיא מותרת. השנייה בוחנת את הגדרת התפקיד ומציעה שנשים מנועות רק מתפקידי שררה הכוללים סמכות אכיפה, אך ככל שמדובר בתפקיד שאינו "סמכותי" הרי שאין מניעה לכך. השיטה המאפשרת לנשים לכהן בתפקידים ציבוריים מאומצת היום על ידי רבנים רבים בציבור הדתי לאומי, ופירותיה ניכרים כיום בתפקידים רבים.

כעת יש לבחון אם אישה כשרה מבחינה הלכתית לשמש פוסקת הלכה. לא נוכל במסגרת זו להציע את כל הדיון ההלכתי, אבל נציג את עיקרי הדברים. ראשיתו של הבירור נעוץ במחלוקת ביחס לתפקידה של דבורה הנביאה. על פי פשט הפסוק היא "שופטה את ישראל". בהתאם לכך פוסקים חלק מהראשונים שאישה כשרה לדון. כך למשל הם דברי שיטה אחת בתוספות, האור זרוע והריטב"א.

ראשונים אחרים שללו אפשרות זו, וטענו שדבורה לא הייתה אלא מלמדת דינים לעם, מורת הוראה, או ששימשה בהנהגה רוחנית שאינה כוללת הכרעת הדין. כך למשל מוצג באחת השיטות בתוספות וכך הם דברי הרמב"ן.

החינוך (מצווה קנב), אגב דיונו על כניסת שתויי יין למקדש, כותב על אפשרות של אישה להורות: "כל מי שהורה והוא שתוי, בין כהן או ישראל, עבר על לאו […] ומניעת ההוראה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וכן באשה חכמה הראויה להורות". בעקבותיו, ובהתבסס על אחת השיטות בתוספות, פוסע גם החיד"א וכותב שאף שאישה אינה כשרה לדון, אישה חכמה יכולה להורות הוראה (ברכי יוסף חו"מ, ז , י"ב).

נמצא שעל פי השיטות המאפשרות לאישה לשמש בתפקיד של דיינות, ואלו הקובעות שאישה יכולה לשמש מורת הלכה, אין מניעה עקרונית מכך שאישה תשמש מנהיגה תורנית בקהילה. יתר על כן, גם על פי השיטות השוללות דיינות ופסיקת הלכה על ידי אישה, אין למנוע מאישה לשמש בתפקיד שאינו כולל פסיקת הלכה במובנה הקלאסי. באופן כללי יש להבחין בין רב פוסק – המדמה מילתא למילתא ומיישם עקרונות הלכתיים על שאלה מחודשת שטרם נידונה – ובין רב שידיו רב לו בידיעות ההלכתיות הקיימות בעולם המעשי, ושאותן הוא מתווך לקהילתו. רוב ככל רבני הקהילות היום שייכים לרבנות מהסוג האחרון.

גם התפקיד הנדון של מנהיגות נשית תורנית אינו מכוון בהכרח לפסיקת הלכה במובנה המחדש, אלא למתן מענה לשאלות הלכתיות שונות מכוח ידע הלכתי שנצבר. ומכאן שאין מניעה גם לשיטות אלו שאישה תשמש מנהיגה רוחנית לקהילה.

תרומה חשודה

בחינת הצורך בשילובן של נשים בתפקיד הנהגה תורנית בקהילה יכול שתיעשה באמצעות שתי גישות פמיניסטיות: גישת הפמיניזם הליברלי וגישת הפמיניזם התרבותי–התייחסותי. על פי הגישה הליברלית יש לחתור להשגת שוויון בין המינים במובן אריסטוטלי, כלומר יחס שווה לשווים שאין ביניהם הבדלים רלוונטיים. גישה זו רואה בשוויון בין המינים ערך שיש לקדם בכל הקשר ומטרתה המרכזית היא לתת ביטוי שווה לנשים ולגברים בכל הקשרי החיים.

הגישה התרבותית, לעומת זאת, טוענת שדפוס החשיבה הנשי שונה באופן מהותי מהדפוס הגברי, ושלנשים יש התנסויות ייחודיות שהן חוות כנשים. לפי גישה זו החברה בכללה תצא נשכרת אם יישמע במרחב הציבורי הקול הנשי, האחר, שכן הוא מציג נקודת ראות אחרת על נושאים שונים.

מחקרים בתחום הניהול והארגון, שנעשו בגישה התרבותית, הראו כי נשים נוטות לנהל בדרכים המערבות יחסים בינאישיים, נוטות להיות אמפתיות יותר, שמות דגש על פיתוח ועל העצמת עובדים ומייצרות מערכות שיתופיות יותר והיררכיות פחות.

לאור שתי הגישות הפמיניסטיות הנ"ל והמחקרים מתחום הניהול שמקורן בגישות אלו, יש לומר ששיתופן של נשים בהנהגת הקהילה על ידי העמדת מנהיגה תורנית לצד רב הקהילה עשוי להועיל לקהילה מכמה סיבות: ראשית, הואיל וקהילה מורכבת מנשים וגברים, נכון לדאוג לייצוג קהילת הנשים גם בהנהגה. שנית, הוא יוסיף פרספקטיבה שונה שתפרה את השיח התורני בקהילה, ותציע עוד צורת התייחסות לכל נושא שיעלה. שלישית, נראה שמעורבות משמעותית של אישה בהנהגת קהילה תבטא אתיקה של דאגה המדגישה יותר אמפתיה, שיתופיות והעצמה של חברי הקהילה. ורביעית, שיתוף כזה ייתן מענה לצורכיהן הייחודיים של נשות הקהילה, שייתכן שתעדפנה לפנות לבנות מינן, במיוחד בנושאים הנוגעים לעולמן של נשים כגון טהרת המשפחה ודילמות אישיות ומשפחתיות.

אף על פי שרבנים רבים בציבור הדתי–לאומי מסכימים שמבחינה הלכתית אישה יכולה לשמש פוסקת מתווכת הלכה ומנהיגה בקהילה, יש מהם הפוסלים את מימוש האפשרות הזו מטעמים שונים. עיון בדבריהם ביחס לאפשרות של אישה לשמש בתפקיד המוצע מעלֶה שניתן להצביע על שלושה סוגים עיקריים של התנגדויות.

התנגדות אחת מבטאת את עקרון השימור. על פי עיקרון זה, מכיוון שלאורך השנים המסורת המקובלת הייתה שרק גברים נשאו בתפקיד רבני, הרי שאין לשנות באופן יזום את המקובל, גם כאשר הדבר אפשרי מבחינה הלכתית פורמלית: "זה [=אישה פוסקת הלכה] … דבר חדש ומחודש, זה עצמו אומר דרשני" (הרב אריאל בראלי, כנס ירושלים ה–12, תשע"ה).

עקרון השימור עולה כמעט כלפי כל חידוש המנסה לחדור לעולם הדתי. אין ספק שיש בו מן הזהירות הברוכה והאחראית כלפי רפורמות שעלולות להיות בנות חלוף ומזיקות. עם זאת יש לשים לב שטיעון זה לא יחסום פתח לשינוי, שכן כשאין מגבלה הלכתית מחד גיסא, ויש יתרונות וצורך מאידך גיסא, החסימה עלולה להיות כרוכה, בסופו של דבר, בהפסד. הפסד נקודתי הוא דחיית השינוי הנושא בחובו בשורה שיש בה ברכה. הפסד כולל יותר הוא חשש מהפיכת עולם ההלכה למנותק וללא רלוונטי עבור האדם המשכיל המודרני, היודע שאין מניעה הלכתית בשינוי הנדון.

התנגדות מסוג אחר נעוצה בחשדנות כלפי המוטיבציה של נשים לשמש בתפקידי הנהגה. שורשה של התנגדות זו מצוי בדבריו התקיפים והמפורסמים של הרב משה פיינשטיין בדבר התרעומת כלפי שמיא של נשים המעוניינות ללבוש ציצית ולהניח תפילין: "האם אישה באה מתוך נאמנות לתורה, מתוך כבוד לתלמידי חכמים, מתוך מחשבה שהתורה אמת […]. או באים במגמה של התרסה, במגמה ליברלית, במגמה פמיניסטית" (הרבנית ענבל מלמד, שם).

ההתנגדות שעניינה חשדנות כלפי המניעים לשינוי כוללת בתוכה גם רתיעה כללית מהשפעות של זרמים ושל תנועות שמקורם מחוץ ליהדות: "התרעומת שיש כאן היא תרבות מערבית שנושפת בעורפנו וחיה בתוכנו" (הרב יהושע שפירא, שם).

בראייה תורנית–הלכתית יש חשיבות לבחינתו של המניע שמתוכו נעשים הדברים. אולם אף על פי שהדיבור סביב המניעים של נשים מנוסח כבירור וכשאלה, למעשה הוא כנראה מניח מראש שלרוב מעורבים מניעים שאינם טהורים ושאינם נובעים מרצון אמיתי לקרבת אלוהים. יש לשים לב שהעיסוק במניעים בהקשר של שינויים הנוגעים לנשים הוא עיסוק אינטנסיבי ומרכזי בהשוואה לדיונים הלכתיים אחרים. אפשר שאין לעשות "גזור–הדבק" לדבריו של הרב פיינשטיין שנאמרו בהקשר מסוים, בתנאים הרלוונטיים למקום ולשעה שבהם נאמרו הדברים.

התנגדות מהותנית

התנגדות מרכזית נוספת מעלה את הטיעון המהותני ולפיו ייעודה ותפקידה העיקרי של האישה אינם מאפשרים התפתחות משמעותית במסלול תורני.  טענה זו קובעת שזמן הפריון המוגבל של האישה, וייעודה כאם וכרעיה, שוללים אפשרות של שימוש בתפקיד תורני–הלכתי: "מבחינת טבע הנשים אין מקומה של האישה בבית המדרש […] פוסק צריך הרבה מסירות ועמל תורה, תורה צריכה עמל […] וזה לא דבר שאנחנו רוצים לראות את הנשים מצויות בו. אישה לא תפקיר את ילדיה […] אנחנו רוצים בהחלט לעודד ילודה" (הרב אריאל בראלי, שם).

ההתנגדות המהותנית מאופיינת בכך שהיא נצחית, ולא תשתנה עם הזמן מבחינת הטוענים אותה, שכן מדובר בראייה של תפקיד וייעוד הקשורים לשוני ביולוגי ונפשי מובנה בין איש ואישה. אולם האתגר המובנה בשילוב בין משפחה ובית לבין התפתחות אישית הוא חלק ממציאות חייהן של נשים רבות בעידן המודרני, וכל אישה ומשפחה מוצאות את האיזון הנכון והמתאים להן. משום כך דומה שלא נכון יהיה לחסום את התפתחותן האישית והציבורית של נשים דווקא במסלול התורני, ולראות בהתפתחות הזו סתירה לתפקיד האם והרעיה.

יש להדגיש שהטיעון המהותני מועלה במידה פחותה בהקשר כללי של בחירת מקצוע ושל התפתחות אישית, גם כשמדובר בתחומים התובעים מסירות והשקעה רבה לאורך שנים. במודע או שלא במודע מועבר באופן זה מסר לבנותינו שלפיו אישה בעלת כישורים ראויים יכולה להתפתח בכיוונים שונים דווקא אם מדובר במקצועות חול, ולא כן ביחס ללימודים תורניים גבוהים.

טיעון נוסף בתוך העמדה מדגיש שיש להיזהר מפני חקיינות גברית: "האישה רוצה להיות גבר ב' […] זה בעיה לנשים כי הן נכנסות מקללה אחת לקללה אחרת" (הרב יהושע שפירא, שם). העמדה שממנה צומח טיעון זה נובעת מההתנגדות המהותנית, גם אם הוא מנוסח כדאגה לאישה ולעולמה.

דווקא ממקום של מחויבות להלכה ולנושאיה ביקשנו להעלות את הנושא לבחינה מחודשת מתוך הכרה בבשורה שעשויה להיות טמונה בשילוב נשים במרחב התורני–קהילתי במקומות שההלכה מאפשרת זאת. זיהוי ההתנגדויות, כמו גם המחירים, חשוב לשקלול השלם של הנושא. מובן שמציאותו של תפקיד כזה תלויה ברצון חברי הקהילה ובהתאמתו של התפקיד לקהילה. גם הגדרת התפקיד וגבולותיו יותאמו לאופייה של הקהילה ולגדרי הצניעות המקובלים בה. #

*

ד"ר לאה ויזל היא דיקנית במכללת אורות ישראל ומרצה ליהדות ולמשפטים. ד"ר מירב (טובול) כהנא מלמדת גמרא והלכה במכללת אורות ישראל ובמדרשה בבר אילן

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015