ארכיון הבלוג

תגובה למאמרו של עקיבא צימרמן, "קבעו שיר ורננים?", גיליון פרשת מקץ – חנוכה

 

 הנס של הלב האמיץ / אורי הייטנר

במסע הצלב שעורך עקיבא צימרמן נגד שירי חנוכה, הוא מתנפל בשצף קצף על שירו של אהרון זאב "אנו נושאים לפידים", ועל "מי ימלל גבורות ישראל" של יהושע רבינא. לדידו של צימרמן, מטרת שירו של זאב היא להתכחש לסיפור נס חנוכה ולכפור בו. כל כך חשוב לזאב להוכיח שלא היה נס, עד שהוא כתב על כך שיר ש"הושמע באירועי חנוכה של קיבוצי השמאל".

צימרמן טועה ומטעה. כדי להבין את שירו של אהרון זאב, יש להבין את התקופה ואת המסר שהוא רצה להעביר. השיר נכתב בשנות השלושים, בידי המשורר והסופר אהרון זאב, לימים קצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל. המשורר כתב שיר ציוני, המעלה על נס את המעשה הציוני החלוצי האקטיבי של עלייה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה בדרך, להבדיל מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית.

טענתו של זאב, שאינה רק טענת הציונות החילונית אלא גם הציונות הדתית, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה. המסר של השיר הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי. כל ניסיון לפרש את השיר שלא בהקשר של הפולמוס הזה, והגדרתו כ"שיר כפירה", מחטיאים את העיקר. ניתן לומר, בפרפרזה על הגדרתו את השיר, שמאמרו של צימרמן הוא מאמר כפירה בציונות.

השיר נקרא "הנס של הלב האמיץ", והחלק המולחן והמוכר הוא חציו השני. בראשיתו, מתכתב השיר עם תפילת "על הנסים":

הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון.

זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. בלילות האפלים של שנות השלושים, כששמי אירופה קדרו עם עליית הנאצים לשלטון והשואה המתקרבת והארץ בערה במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התריס אהרון זאב כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעלייה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה.

על פי המדרש, הא-ל גנז את אור בראשית שברא ביום הראשון, שלושה ימים טרם בריאת המאורות הגדולים – האור שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו – בשל חטאי דור המבול ודור הפלגה. האל גְנזוֹ לצדיקים לעתיד לבוא, כלומר בבוא הגאולה. איך תבוא הגאולה? הגאולה לא תבוא בהמתנה לנס, קובע המשורר, אלא אנחנו החלוצים, במעשנו הציוני, מביאים במו ידינו את הגאולה. "לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גילינו". האור הגנוז לא יתגלה מעצמו. הוא גנוז במעיינות, שרק אם אנו נגול מעליהם את האבן, כפי שיעקב גלל את האבן מעל פי הבאר, נגלה אותו, כלומר נביא את הגאולה.

הגאולה תבוא בזכות המאמץ והקרבן של החלוצים – "בסלע חצבנו עד דם". העבודה מתישה, שוחקת, מעייפת ומשעממת, בחום הלוהט של הקיץ ובקור המקפיא של החורף, בתנאים של דלות ורעב. מה שנותן לחלוצים את הכוח לעמוד בסבל הוא האמונה היוקדת שלהם בכך שהם עושים מעשה גדול, גואלים את עם ישראל. "בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור!". עבודתנו הקשה, כותב המשורר, החציבה בסלע, תביא אותנו למעיינות האורות הגנוזים, שבהם ישוב ויתגלה לנו אור בראשית.

"ויהי אור!", גאולת עם ישראל לאחר 2,000 שנות גלות, כמוה כבריאת העולם מחדש. את המעשה הזה עלינו, בני האדם, היהודים, לעשות באופן עצמאי. יאמין כל אחד בדרכו במקומה ותפקידה של ההשגחה העליונה בתהליך; אין האמונה הזאת פוטרת אותנו מן המעשה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

מודעות פרסומת