אמנית הסיפור הקצר ניסתה לכתוב רומן וכבר בעלילתו מודה המספרת בבעיית הניסיון לתיאור המציאות. מכאן ואילך תתמקד הסופרת בסיפורים קצרים בלבד. כישלון ספרותי שהוא הישג

המשך הרשומה ←

אמן קרמיקה צעיר יצא לחקור את תולדות אוסף הפסלונים היפניים הזעירים שירש ובדרך גילה את תולדות הצד היהודי של משפחתו. התוצאה: פנינה ספרותית מרגשת ומרתקת

המשך הרשומה ←

הפואמה נוראת ההוד והיופי של ואלרי נולדה מתרגיל מבני ולא מהשראה והיא נולדת מחדש בעברית בתרגומו המופתי של מנור. על ענוות המתרגם

המשך הרשומה ←

ילד במשפחה נטמעת, שלמד תורה על ברכי סבתו, הפך בכוח רצון והתמדה, ובעיקר הכלה, לרב בקהילה מאתגרת בניו יורק ולרב עיר בארץ ישראל. אוטוביוגרפיה לרב ריסקין

המשך הרשומה ←

היזהרו בדבריכם / אלישע נחמני

 מאז המן ועד היום לא נכתב כתב הגנה כל כך חם, אוהד ומחמיא להמן ולתורתו ולא נכתב כתב שטנה כה נוקב כנגד היהדות כמו המאמר של הרב הכהן. אפילו ה'רוח הפורימית' שנושבת ממנו לא הצליחה לרכך ולו במקצת את הרושם הקשה שהוא הותיר עליי.

אפשר שהמאמר נכתב כדי לאתגר את המחשבה שלנו לענות לשאלה המסכמת שבו: "ושוב תשוב השאלה: מילא אנחנו… אבל אתם מה חלקכם בה?". זוהי אכן שאלה במקומה אבל הייתי מצפה מרב לזכור את מאמר חז"ל מפרקי אבות (א, יא): "חכמים היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות … וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו".

האם הרב הנכבד העלה על דעתו את האפשרות שאולי לא לכל הקוראים יש תשובות לשאלה הזו? ומהי המסקנה שאמור הקורא להסיק מהמאמר הזה – שלא לצום בתענית אסתר, לא לקרוא מגילת אסתר, לא לקיים סעודת פורים?

נראה לי שמי שהעלה את השאלות הקשות שנשאלו במאמר סובל מספקות באמונה וזה לגיטימי, אבל 'אם בארזים נפלה השלהבת…'. ואולי צריך לזכור מה שאמר הראב"ד לרמב"ם בהלכות תשובה פרק ה: "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיה…. וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה".

 ————————————————————————————————

 מבחירה מדירה לבחירה מעצימה / ראובן אוריה הכהן

חז"ל עצמם הביעו ביקורת על שלילת הגוי-עמלקי ובמקומה הציבו את רעיון הבחירה המאפשרת את קבלתו

צר לי כי שיקולי מקום ועריכה קיצצו במאמר מהקשרו הכולל. אכן, מאמרי היה במסגרת "פורים תוירֶה", סגנון שהתפתח במקורו מרעיון ה"נהפוך הוא" שנמתח עד קצות הגבול ועד אמירות קצה כגון "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אמירות קצה אלה תרמו לביאור ההסתר הפורימי, שתורת ההפכים בו תרמה לזיקוק אמונת הא-לוהות משיירי עבודה זרה שבשלה קבעו חז"ל "הדור קיבלוה" מאהבה.

מסכת הדברים היא אכן מסכה המתחפשת ל"אחר". במקרה זה אומצה הדמות ברצינות הראויה – לא כאויב חסר צורה ודעת שקל לנפנפו אלא כאויב המאתגר ביותר את עצם יחסי אליו. ומכיוון שאני מקיים את מצוות מחיית עמלק היום הריני מעמידו מולי כגוי-עמלקי בעל תודעה עכשווית. הדבר דורש ממני להעמיד בכנות וביושרה את טוהר אמונתי כנגדה.

איני יודע מה ומי היה המן הריאלי-היסטורי. אין לי אלא דברי המגילה ומאמרי חז"ל הכרוכים בעקבותם. אשר על כן כל דבריי ה"מחופשים" הינם הרחבה ועיבוד לדברי חז"ל שמצאו בהמן ובדמותו בבואה לביקורת כלפי פנים. בכל מדרשי המגילה – "רבה", "תרגום שני", מדרשי אגדה במסכת מגילה, ילקוט שמעוני וכדומה – ישנה הרחבה של דברי שטנת המן הרבה מעבר למה שעולה מפשוטו של מקרא. וכמדומה שחז"ל אכן שיקעו בדברי הביקורת טענות אנטי יהודיות פרי הסביבה והשעה כגון "שה"י פה"י" וראוי לעיין שם.

לא היה כל הכרח להאשים את הדור ההוא בפירוד פנימי כגורם לאסון, ואף על פי כן, מהימים ההם ועד לזמן הזה, הושמה על ידי חכמינו בפי המן הדילטוריה הזו – ומצאו לה סמך בתיקונה: "לך כנוס את כל היהודים", "להקהל ולעמוד על נפשם", ולבסוף במשלוח המנות. אני הצבעתי על הגורם המרכזי שלה: הבחירה המדירה. טענת הבחירה המדירה מכוונת כלפי העמדה המהותנית המתירה או המחייבת פגיעה בחפים מפשע בחירי, ולא חלילה כלפי מופע של רוע בכל דור ובכל אדם. רמזתי לכך שניתן לפרש ולאמץ דגם של בחירה מעצימה, מאפשרת, ולא בהכרח פוגענית.

ביקורת פנימית

מצאנו בחז"ל הערות המדגישות את תרומת הבחירה המדירה למאזן האימה ההיסטורי בינינו לבין הגוי העמלקי בהקשר הפורימי. אביא מקצתן:

אמר רבי חנין: כל מי שאומר שהקב"ה ותרן (ומוותר לצדיקים), יקרעו בני מעיו, אלא הקב"ה מאריך אפו, אבל גובה את חובו; תדע שהרי זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב 'ויצעק צעקה גדולה ומרה', והיכן נפרע לו? בשושן, שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר רבה ח).

"אחות לוטן תמנע" – מאי היא? – תמנע בת מלכים הואי… בעיא לאיגיורי (רצתה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל (שהציק לישראל). מאי טעמא – דלא איבעו להו לרחקה (שלא היה עליהם להרחיקה) (סנהדרין צט).

ואגב מדרש זה סיפור: אחד מה"מתנגדים" של הרב קוק שאל אותו פעם אחת בפורים מה הוא יכול לדרוש מהפסוק "ואחות לוטן תמנע", בחושבו כי אין מה לדרוש על שלוש מילים אלו. על כך השיב לו הרב תשובה ארוכה על אודות טעויות שעשינו בעבר בכך שלא העלינו ניצוצות של קדושה ולכן עמלק עדיין בתוכנו. הדרשה הייתה מלאה פלפולים עמוקים מש"ס ופוסקים, אגדה וזוהר, שהרב היה בקי בהם, עד שבסוף קם המתנגד, חיבק את הרב ואמר לו ביידיש: "רבי, אני אוהב אותך!" (מועדי הראי"ה לפורים).

על ההתנהלות האזרחית פוליטית של מרדכי מצאנו את המדרש הבא:

"…כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא: ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי – דלא קטליה דוד לשמעי, דאיתיליד מיניה מרדכי, דמיקני ביה המן. ומה שילם לי ימיני – דלא קטליה שאול לאגג, דאיתיליד מיניה המן, דמצער לישראל  (תלמוד בבלי מגילה יב ע"ב).

כיוונים לפתרון

  נוכח הביקורות הללו מצאנו עמדות שאפשרו התמודדות כנה ואמיצה עם פתרונות שונים, כמו הבטחתו של רבי יהודה הנשיא לאנטונינוס קיסר, רעו העשווי, לגבי חלקו בעולם הבא. למרות הוראת הכתוב הפשוטה "לא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א,יח)בחר ר' יהודה באופציה הפרשנית: "בעושה מעשה עשו" (מסכת עבודה זרה י ע"ב). ומכאן שגם מי שנושא את תורשתו הביולוגית של עשו לא מחויב להיות בכלל גזירת הכליה אם אין הוא נושא את מורשתו התרבותית.  

ומשום כך מצאנו בברייתא: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק". ועל אף המכילתא (בשלח, פרשת עמלק ב) הגורסת ש"נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא מכל האומות [להתגייר] – שיקבלוהו, ולעמלק ולביתו – לא יקבלוהו", פסק הרמב"ם: "כל הגויים שיתגיירו ויקבלו עליהם את המצוות שבתורה הם כישראל לכל דבר, חוץ מארבעה עמים בלבד:  עמון, מואב ומצרים ואדום" – ומכאן שעמלקי יכול להתגייר. ונסיים בדעת מיעוט – המאירי שהורה: "הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי הא-להות על אי זה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו…" (ב"ק  קיג ע"ב). אם כן, בהחלט יש פתח לאופציה הפרשנית שעליה הצבעתי לבחירה מעצימה אבל לא פוגענית בשל הייחוס המהותני.

מלבד אלה אפשרית עמדה כמו זו של רבן גמליאל שידע לפסוק כנגד הוראת התורה נוכח ביקורת נציגי המלכות על פגם מוסרי שמצאו בה בהתייחס לגויים: "באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם" (ירושלמי ב"ק פ"ד ה"ג)

אפשר כמובן לעמוד מול הככות המעיקה הזו ולומר "אל תהיה צדיק הרבה" (קהלת יז) כנאמר לשאול, כביכול עומדת המצווה הדתית ההתגלותית מול הצו המוסרי המצפוני ומכריעה אותו. או אז צריך אני לדעת כי במדבר העמים אתקשה לתבוע מהגויים מה שידיי אינן נקיות ממנו ולהביט נכוחה וללא כחש עצמי מול תוצאותיו האפשריות .

להתמודדות עם השאלות הללו יש השפעה מכרעת אף על שאלת הלכידות הפנים ישראלית ועל האחדות שאנו עורגים לה ומחייבים אותה כתנאי לגאולתנו ושבינתיים נראית כמלכוד לא פתיר. השאלה לאיזו מהאופציות האמוניות יש לחנך ואיזו אישיות דתית יש לעצב היא אתגר חינוכי ממעלה ראשונה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

תורה מאירה והולכת / אלנתן הכהן

 תורת הגאולה של הרצי"ה ממשיכה ומאירה גם בדורנו וביכולתה לספק תשובה גם לשאלות השעה. מי שלא חש זאת כנראה שלא ירד לעומקה    

ראשית לכול אציין ואדגיש שלא פגשתי פיזית מעודי את רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל וקל וחומר את אביו מרן הרב זצ"ל, אך לפעמים חש אני כאילו פגשתים פעמים רבות, ונוראה לי המחשבה מה הייתי חש אם פגשתים ולו פעם אחת.

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" – עמלק בא כשיש ספק. הוא בא להגיד ולומר בראש כל חוצות "הכל מקרה". הכחשה. עשר המכות במקרה, יציאת מצרים במקרה, קריעת ים סוף במקרה. אין יד ד', אין "עין בעין יראו", יש כאן רק עין אנושית רגילה, רדודה וטרוטה שכל שיכולה היא לראות הוא מהלכים אנושיים המתרחשים לנגד עיניה. היא אינה רואה את רוח צור חיי עולמים המנשבת וחיה במציאות זו, המהלכים הא-לוהיים.

כמו אז כך גם היום, בגאולה האחרונה, ישנם אלו שבאים להטיל ספק ולהגיד "מקרה הוא". הקמת מדינתנו מקרה, שובנו לכל מרחבי ארצנו ולעיר הקודש והמקדש מקרה, קיבוץ הגלויות הנפלא מקרה. הכול מקרה – אלו הם "צדיקים שאינם מאמינים", שלא יודעים להתבונן בחסדי ד', לא יודעים לומר "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו". לא יודעים לספר לדור, לעם נולד, כי עשה. מי עשה? "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו" (רבנו זצ"ל נפטר בפורים, כביכול אומר שנדע לצאת מאמירות של מקריות חלילה).

מסרים אלו, הקצרים והחדים, שהחדיר לעומק רבנו מרן הרב צבי יהודה זצ"ל, ממשיכים לחדור ולחלחל, להאיר במציאות. רלוונטיים הם גם לימינו אנו. סיבוכים שראה הרצי"ה זצ"ל אז קיימים, חיים ובועטים גם היום ביתר שאת ועוז. תשובה ענה לכל שאלה, גם לשאלות של ימינו אנו. הדרכותיו אז, לנו הם סימני דרך. כל שאמר, לימד, הוסיף וחזר, הכול היה בהיר ונהיר, ומוביל אותנו אט-אט "קמעא קמעא" אל  "כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים".

להמשיך את תורתו

תלמידיו הבינו ומבינים שעל הדברים צריך לחזור, להבהיר, לחדד ולשנן, למען ייכנסו בלבות התלמידים. וכך רבותינו בדרכם ממלאים אותנו בכוחות של טיוב הכול, של אהבת הכול, של מסירות לכול. מסלקים מאיתנו ספקות לגבי דורנו ומגבירים בנו את האור של המציאות על כל צדדיה.

האם ניתן להגיד שדברי הנביאים דיברו לדור אחר, דור של גולים מבית ראשון, ואין בדבריהם ותוכחותיהם נבואות אלינו ועלינו? להסתכל על נבואתם כחקר היסטורי גרידא וחס ושלום לא ללמוד מדבריהם שמדינת ישראל היא "כהתקיימות חזון הנביאים"? וכי נגיד שדברי אמורא ארץ ישראל רבי אבא על "הקץ המגולה" אינם עוד רלוונטיים לנו כי השפה שדיבר בה ומסר חד זה שהעביר דיברו לדורו, ולנו יש תסבוכות אחרות, דור אחר, שצורת העברת המסר לא מדברת אליו יותר ויש לשנות סגנון?

אלו אמירות נבובות. הרי מי לימדנו אם לא רבנו זצ"ל שהכול מתוך "המשך של תורה" ומתוכה? מי הוסיף וחזר בפנינו רבות על סודה של וא"ו ההיפוך שמהפכת עבר לעתיד ומחברת וקושרת ביניהם?

מי שלא העמיק בתורה זו, התגדל בה ונכנס אליה באמיתתה העליונה, מי שלא למד מרבותינו הרבה ונדבק בהם, שנה ופעמים אף פירש, לא יצליח להבין גודל אמרותיהם, כמו שבזמנו, מי שנכנס לרבנו זצ"ל אחת ולא ניסה להבינו לעומק, להידבק בו, לא זכה לחזות בגודל תורתו האדירה שהתבטאה בכל חלקי אישיותו ורוחב דעתו (אותה תורה שתלמידיו מרבים לדבר עליה וליישמה – לא כפי שכתב כותב המאמר. וכאן אבקש ממנו, לפני שהוא משמיץ תלמידים וספרים – אנא קרא את "משמיע ישועה" מתחילה ועד סוף לעומק. בכלל, כאב לי מאוד לראות את הזלזול בתלמידיו שנשפך בין השורות, תלמידי חכמים עצומים. מעט ענווה).

כמו שרבנו זצ"ל הוא המשך ישיר של אביו, מרן הרב זצ"ל, הוא שזכה לראות בתקומת חזון אביו והוא שהכניסה לכלים מעשיים, כך תלמידיו-בניו ממשיכים לבנות, להשלים ולחבר. וזהו גם כן תפקידנו, תלמידי תלמידיו-נכדיו: להמשיך, ליישם ולהופיע תורה גדולה זו, שמדברת אל לבותינו כאילו שמענו אנו את הדברים יוצאים מפי הגבורה, מפיו של רבנו ומרן הרב ממש. רבכם הוא הוא רבנו.

ואסיים בשני סיפורים על רבנו המופיעים בספר "גדול שימושה" שכתב תלמידו הרב אברהם רמר זצ"ל: "ציין גם (הרצי"ה) ששיעורי ה'אורות' הם חזון עתידי המתגשם, שהרי מי העלה על הדעת שלצעירים כל כך תהיה השגה גבוהה כל כך בעניינים עמוקים כל כך". "המתגשם" אמר הרצי"ה זצ"ל ולא אמר "שהתגשם". להגיד שדברים שאמר הרב צבי יהודה לתלמידיו אינם רלוונטיים לנו, תלמידי תלמידיו?! זה עיוות נורא!

סיפור שני: "שאלוֹ תלמיד: 'האם אפשר לשייך את תיאור הדור לדורנו?', והשיב בחיוב". אם הסיפור היה נגמר כאן היה הכותב אומר לי "נו, והרי לך ההוכחה. לדור של תלמידיו זה התאים אבל לדור שלנו זה כבר לא מתאים". אבל יש המשך לסיפור שאותו אני רוצה לזעוק: "ושוב נשאל: 'הייתכן?! והרי דורנו אינו כה אידיאליסט!'. והשיב בשאלה: 'אתה היית בדור הקודם, או אני?!".

והדברים נכונים מעתה ועדי יופיע אור ד' ותורתו במלואו בכל מרחבי נחלת אבותינו, בית א-לוהי יעקב.

 ————————————————————————————————

נתנאל לדברג משיב:

אפתח בכך שהכותרת למאמרי 'רבכם אינו רבנו' אינה פרי עטי, ואני עצמי תהיתי עליה. דומני שהיא הכאיבה לאלנתן ולקוראים נוספים ועקב כך מנעה ממנו לדון בעיקרי דבריי, שעניינם לא היה השמצה, זלזול או פגיעה, אלא ניסיון כן להבין את דמותו המורכבת של הרב צבי יהודה (ואינני בטוח ש'מצמיח ישועה' הוא ספר היסוד לכך), דרך קורות חייו הייחודיים (כמו הנסיעה המפתיעה לגרמניה בשנות העשרים, או תחילת עבודתו הציבורית בגיל מבוגר) ועיקרי השקפתו הרוחנית (עין בעין יראו והביטחון בתהליך הגאולה למרות 'הסיבוכים').

תיארתי את הרב צבי יהודה בהערכה כמי שדרכו הייתה 'ארוכה שהיא קצרה' ולכן הייתה בו היכולת להציע דרך בזמנו, בעוד תלמידיו שיצאו לעולם העשייה במהרה הם אולי 'גדולי תורה', אבל אינם בהכרח, כאבחנתו של הרב צבי יהודה עצמו, 'גדולי דור' הרגישים ופתוחים למתרחש סביבם, ומבינים אותו לאשורו.

אכן מודע אני היטב לכך שאינני בן הדור הקודם. אדרבה, ברור לי שאני בן הדור העכשווי (ואגב, אינני חושב שאני עמלק) ומכיוון ש'תהליך הגאולה', נושא שבו הרחיב אלנתן את היריעה, מגיע כדברי חז"ל (במסכת סנהדרין ק ע"ב) ב'היסח הדעת', ממילא ייתכן שצורת הגעתו (שלימדנו הרב שהיא הדרגתית) אמורה להיות הפתעה עבורנו, והמשיח אינו מתכנן לבוא בדיוק במתכונת הרוחנית והחומרית שאותה אנו מתזמנים עבורו.

אי לכך, כפי שהרב צבי יהודה עצמו התרעם על העולם החרדי המסרב לחזות במציאות החדשה גאולה בשל שמרנותו ביחס למשיחיות ולגאולה, כך באותה מידה ייתכן שמתרחשים תהליכים שונים מאלו שנצפו על ידיו ותלמידיו משמרים אותם כיום. אולי הניסיון לשמר בחוזקה מודלים שהיו נכונים בעבר ופעלו אז משהו בעולם (ולדחות כל תהייה וביקורת כ'אמירות נבובות'), במציאות עכשווית כה משתנה, איננו מצליח לתת מענה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

זיכרונות המלחמה הדהדו במוחו שנים רבות, אך מששימשו לו השראה לספר ילדים הם הנחילו לו הצלחה מסחרחרת. 'הלב', יומן פטריוטי של ילד על חוויות בית הספר, הפך עד מהרה לקאנון לאומי איטלקי

המשך הרשומה ←

הטקס הוא כלי הכרחי לבניית זהות אנושית-יהודית, אך בהיעדר רוח ונשמה מה שנותר ממנו הוא פגאניות חלולה. בין טקס לטקסיות

המשך הרשומה ←