תגובות ל'סכיזופרניה רוחנית' 
מאת נתנאל אריה, 
גיליון פרשת כי תבוא, ול'מאוגוסט לאלול' 
מאת הרב ישעיה שטיינברגר, 
גיליון פרשת כי תצא המשך הרשומה ←

תשליך, חוף אשדוד, 2009. צילום: אי.פי.

הנה מגיע הרגע – נשמע קול השופר. ולא כמו באלול, בו הוא נשמע אך מעט ובשוליים, בשלהי התפילה האשכנזית או אך בסליחות הספרדיות שבאשמורת הבוקר  – בראש השנה הוא הוא טבור התפילה. מצוות היום בשופר.

מה מבקש השופר? כמובן, כדברי רמזו הנודע של הרמב"ם, הוא תוקע לישנים שיעורו משנתם ולנרדמים שיקיצו מתרדמתם (הל' תשובה ג, ז). אולם בדבריו קודם לכן מציין הנשר הגדול כי עיקרו של השופר הוא דווקא בגדר של "גזרת הכתוב". השופר הוא מעבר לכל רמז ואמירה והוא מבקש עולם שהוא מעבר לכל הגדרה. הוא איננו מתעניין בהחמצה האנושית וביד הדופקת על הלב (שכל־כך קל להתמכר להן בימים אלו), אלא מבקש את שמעבר לכל אלו. את ההמְלכה, את הנקודה הגלעינית עצמה.

אכן, יש בשופר אלמנט של דרישת שיפור בלתי פוסקת:

שפרו מעשיכם. אמר להן הקב"ה, בניי, אם שיפרתם מעשיכם אני עושה לכם כשופר שמכניס בזו ומוציא בזו" (ויקרא רבה, כט, ו).

אבל יש בו גם אלמנט חבוי ופחות מוכר: אלמנט ה'שופריה', 'שופרא דשופרא'; הכרה ביופי.

לתקוע בשופר זה לומר למרות הכול – יפה; טוב לו שנברא.

כן, החיים האלו שלי, הבחירות הקטנות, המצוקות והתהומות, רגעי ההתאוששות והפליאה, הנסיגות והיצירות, ההכרעות הכאילו שוליות שלמעשה הופכות אותי למה שאני – טוב להן שנבראו.

ולהקפיא את הרגעים נטולי המילים הללו, הבוקעים בקול גדול מבטן אדמת הקולות, מבשרים ואומרים.

*

שהרי זה שאירע בראש השנה: נוצר האדם שבעקבותיו אמר הבורא: "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". אנו איננו חוגגים את ראשית העולם, שלפי ר' אליעזר החלה כבר בכ"ה באלול, אלא דווקא את יצירת האנושי. הנה ניסוחו החד של אחד מן הראשונים על כך:

הא דאמרי' [ – זה שאמרנו] בגמרא דר' אליעזר סבר בתשרי נברא העולם, על גמר בריאתו קאמרינן [ – אמרנו]. דאדם הראשון שבו נגמר העולם נברא ביום ששי,

דהיינו באחד בתשרי (ר"ן על מסכת ראש השנה טז, א, ד"ה "בראש השנה").

האדם הוא גמר הבריאה ובשלו נוצרת ונחקקת בהוויה האפשרות לומר 'טוב מאוד'. ראש השנה הוא, אם כן, חידוש האפשרות להביט בכל אשר עשינו, כבורא שהביט אל כל אשר עשה, ולהצליח לומר – ולמרות הכול – 'טוב מאוד'. ולומר על הדברים המוחשיים, הטריוויאליים, היום־יומיים, כאן – בעולם הזה. לא בפרישה ממנו, כביום הכיפורים שהנה כבר מגיע ודופק, אלא דווקא כאן, באכילה, בשתייה ובחדוות הלב. כך הרי אומר נחמיה אל העם בראש השנה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, י).

אכן, אחר ה'טוב מאוד' תבוא הנפילה. ענני המבול כבר מתקדרים מעל השמים הצעירים ומלאי הרגשה. ובכל זאת. ולמרות העננים הללו, מבקש הבורא מהבריאה שתמשיך את רגע הסיום, את הרגע הנגוז ומלא החרדה של הנחת:

משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו אמר: 'פלטין פלטין הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו'. כך אמר הקב"ה לעולמו: 'עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו' (בראשית רבה ט, ד).

*

ואז, הרצון לשנות, לגעת עוד קצת, להוסיף ולגרוע. עוד מילה. לא להניח. הרצון שיצא טוב ומדויק יותר. וכמה קשה להשלים. הרי האין־סופי שבאדם אינו מניח לאדם לשבוע רצון מהסופי, המוטל לפניו באפסותו, נבצרותו וחדלונו, והוא רוצה לשנות שתהיה היצירה 'באמת אני', במקרה הטוב, או לאדות ולאיין ברגע אחד את כל שעבד עליו שנים כה רבות, במקרה הפחות טוב. אני הרבה מעבר ליצירה המוגבלת הזאת, הוא לוחש מתוכו אל מול הנדמה לו כאבן שאין לה הופכין, שגילם מתוכו.

כך, לאחר אמירת ה'טוב מאוד' והבקשה להעלאת החן, הבורא מביט בבריאתו הצעירה פעם נוספת ובסקירה אחת: השמים, הארץ וכל צבאם. ולאחר שאמר 'טוב מאוד', ולאחר שסקר הכול הוא גם מברך – "וַיְבָרֶךְ אֱ־לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".

זהו הקושי הגדול יותר: להיות מרוצה גם בהבטה השנייה, ברגע שלאחר ההלם. לא כפי שהתבטא בגסות הסופר האמריקני טרומן קפוטה: "לגמור ספר זה כמו להוציא ילד לחצר ולירות בו", אלא לגמור עולם זה רק להתחיל אותו; לגמור עולם כמו להוציא ילד אל העולם ביד מלאת שוועה ולבקש בכל רגע בתחינת־אמת על חייו.

ובראש השנה לעצור ולהיזכר – 'והנה טוב מאוד'.

החיים האלו, שלי. ועל אף הכול – 'טוב מאוד'.

וכך לבקש על החיים – "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך א־להים חיים". לא ברשימת ה'אשמנו בגדנו' של יום הכיפורים אנו באים אל זה היום תחילת מעשיך, אלא בשמחת הקיים והעלאת חן – למעננו ולמענך, שלאחריה ניתן גם לבוא ולדפוק על תימהון הלב.

שנה טובה, אלחנן ניר

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז אלול תשע"ב, 14.09.12