מה נשתנה בתפיסת הביטחון של ישראל ובצה"ל החדש? לא הרבה. הם עדיין נשענים על קיר הברזל ועל היתרון האנושי, בצבא שעודנו גורם מחנך ומלכד. 'הארץ' – לא מה שחשבתם

המשך הרשומה ←

צילום: ראובן קסטרו

ממשיך את השיחה 

ספרו החדש של המשורר והמבקר אלי הירש 'גני תל אביב התלויים' מוקדש כולו לתגובת־אבל וקינה על מותו של חברו הקרוב, המתרגם ואיש המסעות דן דאור.

זהו ספרו הרביעי של הירש. קדמו לו שלושה ספרים אשר יצאו ברווחים של עשור זה מזה. ספר זה יוצא לאור חמש שנים לאחר הקודם, 'מוזיקה חדשה'. אין בכך רכילות ספרותית אלא הפניית אור לעוצמת המעשה החברי והאנושי של הירש. היכולת להזיז, במידת מה, את המשורר או האני מן המרכז. בוודאי נאספו להירש שירים רבים נוספים, על נושאים שונים. נתינת מקום לאחר באופן כל כך מקיף ונדיב, בספר מלא, ללא הכנסת הנושאים האחרים – הריהי מעשה לא מאוד מוכר במקומותינו.

מתכתב עם רחל

אבל אולי גם יש בכך עדות למצב הנפשי של האבל, כזה המבטל את נוף העולם ומצמצם אותו לכדי פרופיל אחד, ולכדי פעולה אחת של דיבור – פעולה שמורכבת מסוג של זעם וייאוש, המסרב להסכים עם האובדן. חוסר הסכמה שבתוכו חוסר אונים: "דבר דבור על כל אותיותיו/ שירה היא פה קרוע ותלוש/ גם הקינה סדורה על כל תוויה/ מאלף ועד תו ועד ייאוש (…) החרוזים הם קישוטים בלי טעם/ חריץ בפח והגרון נוהם". אבל לפעולת האבל, לדיבור האָבל, יש גם צד שני, מנוגד: שחזור והתרפקות על הזיכרונות, ודרכם דווקא חתירה כנגד חוסר האונים.

וזאת מתוך הכרה שאותה מנסח הירש בספר כי ההיזכרות היא פעולה של נוכחות ושיבוש השכחה – "התשמע קולי/ רחוקי שלי?/ לא רחל אני/ לא דודי אתה/ התזכור?"

שיר זה מתכתב כמובן עם רחל. הירש מתכתב עם רחל ועם לאה גולדברג וכותב שירים בתוך תבניות מוכרות משירתן. אפשר לחשוב על המהלך הזה באופן דומה לצורך ההיזכרות באבל. בקשת הספר להפיח חיים, להנשים, מפעילה גם שורות דוגמת "זה מכבר אין איש מחכה לי שם", ו"התשמע קולי רחוקי שלי". הירש, בעצם, מסמן במחוות אלו את אפשרות ההצלחה של פרויקט האבל, את העובדה כי אפשר להשיב לחיים אזורים שכוחים או שחוקים ודרך השפה להפעיל אותם מחדש, להעניק להם מקום עירני ורענן.

בין שורות הספר וגם בשמו מסתתרת אנחה. הירש מתאר בספר ניסיון עקשני ומלא תשוקה להפוך את החיים ואת צורת ההתבוננות עליהם לרחבה, כזו שאינה נכנעת לתחושת הפרובינציה שפעמים רבות בשירה מייצרת איזו אווירה פוליטית באופן שטוח. השיר 'בכי רע' מצייר את המהלך הזה וגם מוסיף עליו את המחירים האפשריים של אותו מאבק לשמור על ראש מורם מעט מהמים העכורים של האלימות והפוליטיקה: זיכרון מאביב תשעים/ נתי אני ואתה/ אוכלים ביפו וחוזרים ברגל לתל אביב/ כל הדרך אני מקונן/ למורת רוחכם/ על כישלון ניסיונו של פרס להקים ממשלה (…).

עד תום במוות

גם תל אביב של הספר הזה מנסה באמצעות השפה להפוך לעיר נינוחה יותר, רחבת דעת ופחות אלימה וצרה. הדבר מתאפשר בזכות העובדה כי העיר הופכת לחלק משרשרת פגישות שמתרחשת למעשה בערים שונות בעולם, שאותן מתאר הירש בספר באותה תנופה כמו תל אביב. העיר הופכת לחלק מכרוניקת המסעות והפגישות של הירש ודאור ובמובן זה כמקום של תנועה.

הספר הזה מסמן בעיניי מעשה פואטי נוסף שמגיש הירש למרחב השירה העברי. לאמור: לא רק התמקדות אנטי־נרקיסיסטית באחר אלא גם ספרי שירה המסתובבים סביב תמה אחת, נושא אחד וממילא גם אווירה לשונית אחרת. משורר אחר שאפשר לחשוב עליו כשותף למעשה זה הוא אמיר אור. יש בכך הצעה חשובה בתוך אקלים האנתולוגיות ששולט בשיח ההספרותי, לא רק בכתבי עת אלא פעמים רבות גם בספרי השירה ההופכים אסופה חסרת סדר של שירים. יש בכך הצעה להתמקדות ואורך רוח, להתגייסות, ובמובן מה יש בפעולה זו מעין הכרה ביכולת ובצורך להתעמק ולפענח נושא עד תומו. הספר 'גני תל אביב התלויים' שונה מעט בתוך המהלך זה, מכיוון שהאבל והחסר מפעילים את כוחם הכובש, ולעתים אין ברירה אלא לעסוק עד תום במות אדם קרוב. כאן מבהיק ההישג של הירש בספר הזה: הוא בו זמנית עולה על סוס הצער שטבעו פראות אך גם אוחז במושכות – במבנים ספרותיים, בשימוש בהיר ומפורט בזיכרון, בתיאור קווי המתאר האישיותיים של דאור.

לשון הרע הופך את הענג לנגע ואת ההקשר לשקר ומפרנס את המזדהים עם אויבינו. יום העצמאות הוא הזמן להיפטר ממנו

המשך הרשומה ←