עיון בספרי ההיסטוריה הנלמדים במוסדות הציונות–הדתית חושף כי משך שנים רבות הודגש בהם רק נס הניצחון, ושררה התעלמות מוחלטת מנס פך השמן

שני חברים יצאו לדרך בכ"ה בכסלו בשנת ג'תקצ"ו ודרכיהם השונות מתרחקות זו מזו. האחד משבח ומהלל את ניצחון המכבים ואף לומד את מהלכיהם, ורעהו מוסיף והולך לאורו של פך השמן שהכפיל אורו כהנה וכהנה. מקורותיו ההיסטוריים של חנוכה ומשקל שני היבטיו המרכזיים – הניסי–דתי מחד גיסא והלאומי–צבאי מאידך גיסא – עולים ויורדים חליפות.

כיצד מתגלגל הסיפור? את זאת ניתן לחקור בסיוע ספרי לימוד ההיסטוריה. אלו מהווים בבואה ייחודית לאמונות הדור. באמצעותם מביא כל דור לידי ביטוי את שאיפותיו הגלויות והכמוסות לעיצוב תמונת עולמו של הדור הבא. שם מונחת תשתית הידע שעליה יבסס הבוגר את דרכו ובהמשך גם את מעשיו ופועלו.

אין זה מפתיע להיווכח שבספרי הלימוד המיועדים למערכת הלימוד הממלכתי לא ניתנה כל משמעות היסטורית לנס פך השמן. שני הסברים חלופיים שמופיעים במקורות ניתנו למניין ימי החג. האחד – היות התקופה מקבילה לימי חנוכת המזבח, והשני – חגיגה מאוחרת של חג הסוכות. חלק מההיסטוריוגרפים–החינוכיים – הכותבים את ספרי הלימוד בהיסטוריה – בחרו להעלים כליל את סיפור נס פך השמן.

דרך ההתמודדות הנפוצה יותר הייתה הבחנה בין "היסטוריה" לבין "אגדה". ראשיתה לפני למעלה ממאה וחמישים שנה וניתן למוצאה עד היום בפסקאות ייחודיות המשובצות בספרי הלימוד ונפתחות בביטויים כגון "האגדה מוסיפה", "האגדה מספרת". אין כל התייחסות ישירה לסיפור נס פך השמן והכותבים מבהירים הבהר היטב שתיאור אירוע זה אינו מהווה חלק מרצף האירועים ההיסטוריים.

מן העבר השני נמצא, באופן לא מפתיע, שנס זה מופיע מפורשות כחלק מהרצף התיאורי בספרים המיועדים לתלמידי מוסדות חינוך שניתן לקרוא להם חרדיים. כך בספר "תולדות הדורות – תולדות–ישראל והעמים לפי השקפת חז"ל" ובנוסח מפורט מעט יותר בספריו של הרב משה אויערבך שנלמדים כבר למעלה מארבעים שנה במוסדות החינוך החרדיים כמו גם בחלק קטן ומאופיין בקרב מוסדות החמ"ד.

תיאור נס פך השמן מופיע גם כחלק אינטגרלי מהתיאור ההיסטורי בספר ייחודי, פרי עטו של הרב יוסף ברמסון, שנכתב עבור תלמידי הישיבה לצעירים שליד ישיבת מרכז הרב (ישל"צ) לבקשתו של הרצי"ה קוק שהיה בעל מודעות היסטורית–חינוכית מעמיקה. ספר זה כבש לו מקום גם במספר קטן של מוסדות שמזדהים עם דרכה החינוכית של הישיבה.

אפילו בתפילת "על
הניסים" אין נס פך השמן
מופיע. הדלקת נרות
חנוכה, 1969
צילום: משה גרוס

חוסר ביטחון

אך מה באשר לציונות הדתית הממוסדת? מה למדו בכלל מוסדות החמ"ד? מאז הקמת המדינה נלמדו ברוב מוסדות החמ"ד שני ספרים ששימשו את המערכת הממלכתית. אין זה המקום לפרט, אך ברי שדעת ראשי החמ"ד לא הייתה נוחה מכך והם עשו מאמצים רבים להוציא ספרים חדשים ובינתיים ללמד את הספרים הקיימים לאור תפיסתם.

סדרת ספרי הלימוד "ישראל והעמים" הייתה נפוצה למעלה משלושים שנה במערכות החינוך הציוני–דתי. מחברה יעקב כ"ץ, שהיה יהודי ירא שמים, הקפיד על נוסח כמעט זהה בכל מהדורות ספרו. נראה שהוא נקט דרך דומה להיסטוריוגרפים החינוכיים הממלכתיים ובחר לציין את האירוע מחוץ למערכת התיאורים ההיסטוריים המפורטים שקדמו לו ובשונה מאלו שהתרחשו לאחריו. וזו לשונו: "וקבלה היא בידינו מפי רבותינו בעלי התלמוד כי גם נס שלא כדרך הטבע קרה בימים ההם, הוא נס פך השמן הידוע לכם".

ראשית הדברים מגדירה את מקור הידע כ"קבלה היא בידינו" והסיפא מסתמכת על ההנחה שבידי התלמיד קיים ידע קודם. כ"ץ בחר שלא לאשש את קיומו ההיסטורי של הנס ולא לדחותו. סדרת הספרים הנפוצה השנייה הייתה "דברי הימים", שאף שמחבריה לא נמנו על הציבור הציוני–דתי היא שימשה מוסדות חינוך רבים של הציונות הדתית. בסדרה זו הייתה, כצפוי, התעלמות מוחלטת ולא נמצאה כל עדות לנס פך השמן.

החל מאמצע שנות השבעים החל החמ"ד עצמו להוציא ספרי לימוד המיועדים "לבתי הספר העל–יסודיים הדתיים ולישיבות התיכוניות". בספר "דברי הימים לישראל" בהוצאת מוסד הרב קוק נמצא בפסקה העוסקת בנושא "ימי החנוכה" תיאור מפורט של הקרבות השונים שקדמו לשחרור מקום המקדש, וזה נקטע בפסקה הבאה:

יהודה השתלט על ירושלים ויהודה. משאת–נפשו הייתה לבער עבודה–זרה מעיר הקודש ומערי יהודה ולחדש את עבודת הקודש במקדש… טוהר המקדש מגילולי הפולחן הנוכרי, שוקמו המזבח וכלי הקודש וחודשו הקרבנות. נר–התמיד הועלה על מנורה מאולתרת, וכאן אירע נס פך–השמן, שבישר לעם כי מסירות–נפשו על קודשיו נתקבלה לרצון לפני ה', חכמי הדור קבעו את שמונת ימי חנוכת הבית ימי הלל והודיה והדלקת נרות לדורות והודיעו דבר תקנתם לכל התפוצות, שקיבלוה וקיימוה ברצון.

דרך אזכור האירוע מעידה שאף מחברי ספר זה חשו חוסר ביטחון בעצם הכללתו בתיאור ההיסטורי. השימוש בצמד המילים "וכאן אירע" נובע, ככל הנראה, מכך שהכותב מוצא לנכון להדגיש שאין בנאמר רצף והמשכיות למה שנאמר לפניו או לאחריו. הוא מבקש להטעים שזו יחידה חיצונית ש"הגיעה" אליו בלא שהוא עצמו נותן לה גושפנקא. זאת ועוד, מחבר הספר בוחר שלא להביא כל הסבר מהו אירוע נס פך השמן וזאת בניגוד חריף לתיאורי הקרבות המפורטים.

התעלמות מוחלטת

בשלהי שנות השבעים יצאה לאור מהדורת ניסוי ייעודית נוספת לתלמידי החמ"ד. היא יוחדה לתקופת ימי החשמונאים בלבד. מחברי הספר "בית חשמונאי: שעורים בהיסטוריה לבית הספר הממ"ד" בחרו אף הם בדרך בלתי צפויה וכתבו כך:

בכ"ה בכסלו, בשנת 164 לפנה"ס, בדיוק שלוש שנים לאחר שהבית חולל, חנך צבא יהודה את המזבח החדש. שמונה ימים חגגו את טיהור המקדש ואת חידוש עבודת הקרבנות. במכתבים ששלחו החוגגים לאחיהם שבגולה הם תיארו את הנסים שאירעו להם בארץ, ובקשו מהם לקבוע את המאורע החג לדורות. מאז ועד עתה אנו חוגגים מדי שנה בשנה את שמונת ימי החנוכה… בחנוכת המזבח חנכו גם מנורה חדשה, כי הישנה נשדדה על–ידי אנטיוכוס הרביעי. מאז ועד היום הדלקת נרות היא עיקרו של החג.

אף כאן, בלב ההיסטוריוגרפיה החינוכית של הציונות הדתית הממוסדת, נמצא כי הייתה התעלמות מוחלטת מנס פך השמן. מחברי הספר אף בחרו בגישה קיצונית מזו של רוב ההיסטוריוגרפים החינוכיים שאינם שומרים תורה ומצוות.

בהמשך הופנה התלמיד לעיון בטקסט של דיון מדומיין בין תלמידים ששודר ברדיו במסגרת "לשוננו לעם". דן מספר לחבריו: "לפי הסיפור המפורסם שבתלמוד הבבלי, נכנסו מבני חשמונאי למקדש… השמן הזה הספיק בדרך נס לשמונה ימים". הנס אמנם מוזכר אך שוב עם הקדמה מגבילה: "לפי המסופר". אלא שאז גליה מהסה אותו ואומרת: "הסיפור יפה מאד. אבל בספר המכבים הסיפור מפורט הרבה יותר… חגגו חג של חנוכת המנורה… נאמר שם בפירוש, שחג החנוכה הוא חג חנוכת המזבח". דן מקשה ושואל: "אבל מדוע שמונה ימים?". כאן בוחר המחבר שלא לשוב לנס פך השמן ושם בפי התלמידים הנמקות אחרות: "גם חנוכת המזבח בימי משה וזו שבימי שלמה ארכו שבעה ימים".

החתם סופר והפוסט–מודרניזם

בראשית שנות התשעים יצא לאור הספר "מדור לדור: שיעורים בהיסטוריה לבית הספר הממלכתי דתי". ספר זה הוכן על ידי הצוות להיסטוריה לבית הספר הממ"ד על בסיס מהדורת ניסוי זו וזכה לתפוצה רחבה מאוד בחמ"ד עד ימינו. הנוסח המופיע בו שונה במעט מהנוסח במהדורת הניסוי והשיח המדומיין הושמט. אף כאן תיאורי הקרבות מפורטים ומלווים במאגר שאלות לעיון, אך הנס חסר. ספר נוסף לתלמידי בתי הספר הממ"ד יצא לאור באמצע שנות השמונים ביוזמתו ובהפקתו של משרד החינוך בשיתוף מכון שון. אף בו לא נזכר נס פך השמן כלל, ומחברו הסתפק בציטוט הכתוב בספר מכבים א' בלא כל התייחסות נוספת.

מתברר שגם במקור מידע שאינו בתחום הוראת ההיסטוריה, ואינו כפוף לכללי הדיסציפלינה ההיסטורית, הגישה אינה כמצופה. המחלקה לתרבות תורנית של משרד החינוך חיברה והוציאה לאור שלל חוברות המעידות על עמדה נחרצת בשאלות היסטוריות אף שאין זה תפקידה ובוודאי שאין זו מיומנותה ומהימנותה. היא עסקה בדרכה בהוראת היסטוריה יהודית במגוון דרכים, פורמליות ובלתי פורמליות, מתוך גישה "תורנית". אף על פי כן ולמרות האמור, הרי שבסוגיה זו אף גוף זה נקט זהירות. בחוברת בשם "תולדות בית שני" הוצבה פעולת "טיהור בית המקדש" כ"מפעל החשוב ביותר" של יהודה המכבי. חרף העובדה שמחברי הספר אמונים היו, כנאמר, על הגישה המעמידה את ההיבט הדתי במרכז האירוע ההיסטורי – נס פך השמן לא נמנה בין רכיבי תיאורי התקופה.

לתופעה זו נמצאו עדויות גם מעבר לים. אם נרחיק עדותנו נמצא כי בספר שנועד להקנות רקע להכשרת מורי ההיסטוריה היהודית בצפון אמריקה והופיע במסגרת בית המדרש למורים שליד ישיבת רבנו יצחק אלחנן שבניו–יורק, אין כל אזכור לנס פך השמן – לא כתיאור היסטורי ולא כמסורת אבות או אפילו דבר אגדה.

ובעצם מה לנו כי נלין על ספרי הלימוד, אם גם בתפילת "על הניסים" שמקורה ככל הנראה קדום יותר מכינוס התלמוד אין הנס מופיע לצד מגוון רחב של ביטויים המתארים את הניסים שאירעו למתתיהו ולבניו. ולכך יש כמובן להקדים את היעדרו של הנס מהמשנה. אחד הנימוקים שניתנו בדורות האחרונים לחסרון הנס מהמשנה, נימוק מדהים בנועזותו, מאיר באור חדש את הסוגיה כולה. כך מובא בספר העממי והנפוץ "טעמי המנהגים ומקורי הדינים":

טעם נס חנוכה לא נזכר כלל במשנה לפי שרבינו הקדוש מסדר המשנה היה מזרע דוד המלך, ונס חנוכה נעשה על–ידי בית חשמונאים שתפסו המלוכה ולא היו מזרע דוד, וזה הרע לרבינו הקדוש. ובכתבו המשנה, על–פי רוח הקודש, נשמט הנס מחיבורו (בשם הגאון הקדוש בעל חתם סופר).

מחשבות נוגות עולות כשמעיינים בנסיבות המיוחסות להתעלמותו של ר' יהודה הנשיא מנס חנוכה. האמנם הושפע עורך המשנה משיקולים זרים? לפוסק הגדול, שנתפס בתקופתנו כסמל לדוגמטיות דתית, מיוחס הסבר בעל נטייה פוסט–מודרנית.

*

כך או כך שני הנימוקים חגים זה סביב זה, ואולי זה פשרו של החג. אולי עצם קיומן של שתי החלופות זו לצד זו היא ייחודו. חיזוק להנחה זו ניתן למצוא בכך שכל השתלשלות אירועי ממלכת החשמונאים מראשיתה ועד סופה סבוכה ורבת משמעויות מורכבות וסותרות. אולי לא בכדי מהתל בנו שר ההיסטוריה והשאלה "מאי חנוכה" היא שאלה מעל לזמן וגם מערכת החינוך הציונית–דתית נבוכה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז כסלו תשע"ח