נאבקים על הקול האחר | אריאל הורוביץ    

 

הן מוציאות מספר מצומצם של כותרים בשנה ובקושי מניבות רווח, ורבים מהספרים שלהן כלל לא עומדים על מדפיהן של חנויות הספרים הגדולות. אבל עבור המו"לים של הוצאות הספרים הקטנות, כל זה פחות חשוב; העיקר הוא שהקורא ייחשף לספרות מקורית וטובה, גם אם היא פחות פופולרית

"הוצאות לאור הן הצד האפל של עולם הספרות", נאנח דוד גוטסמן, מו"ל הוצאת פרדס. "מבחוץ, עולם הספרים נראה יפה ונוצץ: החנויות נראות מצוחצחות, הספרים נראים מצוין על המדפים. אבל בהוצאות הספרים עובדים גלגלי השיניים של התעשייה הזו: יש לפעמים תככים ומריבות על זכויות ועל כתבי יד, על ענייניים של כסף. כל מה שאנחנו לא רואים כשאנחנו נכנסים לחנויות הספרים".

עולם הספרות הישראלי מורכב ממספר לא קטן של הוצאות ספרים: גדולות וקטנות, ותיקות וחדשות, פופולריות ואיכותיות. כולן מתחרות על לבם, על זמנם וכמובן על כיסם של הקוראים, כאשר תנאי הפתיחה של חלקן טובים יותר משל אחרות – ישנן הוצאות שנהנות מרשת חנויות ספרים משל עצמן, כמו כנרת זמורה ביתן ומודן, שבעליהן שותפים ברשת צומת ספרים; אחרות, כמו עם עובד ושוקן, נהנות ממוניטין ומיוקרה.

אך לצד אלה, משתתפות בתחרות הקשה הזו על לבו של הקורא הישראלי שלל הוצאות ספרים קטנות. ברובן עובדים מספר מצומצם של אנשים. הן מוציאות כותרים ספורים בשנה, ונאבקות על קיומן בחנויות הספרים, בעיתונות ובתודעה הציבורית. ברוב המקרים, ההוצאות הקטנות הללו מנסות גם להביא קול ספרותי אחר: להציע ספרות ניסיונית יותר, פופולרית פחות, כאשר השאיפה הבסיסית של כל מו"ל – לכבוש את טבלאות רבי המכר – מפנה את מקומה לשאיפה מינורית יותר: לספק ספרות איכותית לקהל קוראים מצומצם יחסית.

איור: נעמה להב

למצוא את גרגר הזהב

דוד גוטסמן הקים את הוצאת פרדס, שמתמחה בספרי עיון, שירה ופרוזה, ב–2002. עבור גוטסמן, ממדיה הקטנים של ההוצאה מאפשרים לו חירות גדולה יותר בבואו להכריע אילו ספרים לפרסם. "כמו"ל של הוצאה קטנה אני יכול להרשות לעצמי להוציא ספר שאני יודע מראש שיימכר אולי בכמה מאות עותקים, בעוד עבור הוצאה גדולה דבר כזה ייראה מלכתחילה כפרויקט הפסדי", הוא אומר. "אני יכול להוציא ספרי שירה וספרי עיון בכל מיני תחומים פחות פופולריים, וכן ספרות ניסיונית יותר; דברים שלא נועדים בהכרח לקהל הרחב ולקורא הממוצע. התוצאה? יש ספרים שמרוויחים עליהם ויש ספרים שמפסידים עליהם, ובפועל יש איזון מסוים. צריך לזכור שגם אם יש ספרים שלא נמכרים בהרבה עותקים, יש בהם רווח עקיף: הם יוצרים חשיפה ומודעות להוצאה ולספרים אחרים שלה".

בלא מעט הוצאות קטנות, כולל הוצאת פרדס, הספרים יוצאים במימון המחברים. "זה קורה גם אצלנו", אומר גוטסמן. "יש ספרים, בייחוד ספרי עיון וספרי שירה, שפשוט אי אפשר להוציא אותם בלי מימון המחבר, משום שההכנסות של הספר לא מתקרבות לעלויות ההוצאה לאור שלו. אבל צריך לזכור שספרי שירה, למשל, משמשים ככלי בידי המשוררים שמציגים את השירים שלהם בפסטיבלים ובאירועי הקראה, כך שאני לא רואה בעיה עם הפרקטיקה הזו. חשוב לי להדגיש שאנחנו לא מתנים את הוצאת הספר בקבלת מענק או פרס, כפי שקורה בהוצאות אחרות. אני מלכתחילה מתנגד לכך. זה נוגד את העצמאות של ההוצאה לאור, משום שברגע שאתה מתנה את הוצאת כתב היד במענק או בפרס אתה הופך להיות תלוי בגורם שנותן אותו. אני מגיש ספר כמועמד למענק או לפרס רק אחרי שכבר החלטנו לפרסם אותו".

אחת מסדרות הדגל של ההוצאה היא סדרת "מלח מים", סדרה לספרות מקור שבמסגרתה פרסמו סופרים כמו רון דהן וחגית גרוסמן. "זו סדרה של ספרות מקור שיש בה משהו מאוד ריאליסטי, שמאוד משקף את החיים בישראל מכל מיני זוויות", אומר גוטסמן. "אני מדמה את העבודה עם ספרות מקור למכרה זהב. הזהב לא נופל עליך מהקירות, אתה צריך לחפור ולסנן ולהתעסק עם הרבה בוץ עד שאתה מוצא את גרגר הזהב הקטן. כך בעיניי היא העבודה עם ספרות מקור. זה שונה מספרות מתורגמת, שדומה בעיניי לקניית תכשיטים בדיוטי פרי. שם המוצרים כבר הגיעו אחרי ברירה, אחרי ליטוש.

"אנחנו קוראים את כל כתבי היד שאנחנו מקבלים, בוחרים את הטובים שבהם ועושים הכול כדי שהספרים יֵצאו בצורה הטובה ביותר, יקבלו חשיפה תקשורתית ויימכרו כמה שיותר. אני לא חושב שמדובר בספרים שאינם נגישים. לכל ספרי הסדרה יש פוטנציאל לתקשר עם כל אחד. זה בעיקר עניין של חשיפה, ושל רצון של קהל לקרוא משהו שהוא קצת שונה מההיצע הרגיל שיש בחנויות. כשחושפים את הספרים הללו בפני קהל הם יוצרים המון עניין ומקבלים ביקורות מצוינות, ומבחינה זו הם מאוד נגישים".

נעמה‭ ‬צאל‭, ‬הוצאת‭ "‬רסלינג‭": ‬אם‭ ‬היה‭ ‬לנו‭ ‬המנגנון‭ ‬המשומן‭ ‬של‭ ‬ההוצאות‭ ‬הגדולות‭, ‬אפשר‭ ‬היה‭ ‬לתווך‭ ‬את‭ ‬הספרים‭ ‬בצורה‭ ‬נכונה‭. ‬ספרות‭ ‬שלא‭ ‬מתחשבת‭ ‬בקהל‭ ‬הקוראים‭ ‬היא‭ ‬דווקא‭ ‬אותה‭ ‬ספרות‭ ‬שמכניסה‭ ‬ג‭'‬אנק‭ ‬פוד‭ ‬למחזור‭ ‬הדם‭ ‬שלנו‭ ‬במסווה‭ ‬של‭ ‬ספרות
צילום‭: ‬דניאל‭ ‬צ‭'‬צ‭'‬יק

במה לספרות ניסיונית

נעמה צאל עורכת סדרה בשם "מעבדה", שעוסקת בספרות ניסיונית, בהוצאת רסלינג. רסלינג מתמחה בספרי עיון – מתורגמים וישראליים – אך בשנים האחרונות החלה ההוצאה הוותיקה להתרחב לתחום ספרות המקור, וגייסה את צאל להקים את הסדרה. במסגרתה ראו אור ספרים של סופרים ותיקים כמו רונית מטלון ושמעון אדף, וכן ספרים מאת סופרים חדשים ומסקרנים. אחד מהם הוא עיגול שחור, סופר עלום–שם שמגיע ככל הנראה מן העולם החרדי, וכתב עד כה שני ספרים – "ספר עלטה" ו"צורת עתיד" – ובהם חלומות קצרים, סוריאליסטיים ומטרידים, שעוררו עניין והם כיום אולי התופעה המעניינת ביותר בספרות הישראלית.

"כשהתחלתי לעבוד על הסדרה הזו", מספרת צאל, "ניסיתי לחשוב מה עוד אפשר לעשות בתחום של ספרות מקור. יש כל כך הרבה סדרות וכל כך הרבה ספרים שיוצאים, ויחד עם זאת יש תחושה של דלוּת מאוד גדולה, של דברים שנבלעים בתוך המון רעש. כבר הרבה שנים אני מרגישה שיש הרבה רעש בתעשיית הספרים, והפנינים שכן יוצאות לא מקבלות את המקום הראוי להן. זה קשור גם לשינוי שחל בהוצאות הוותיקות – יש לסופרים פחות מקום להתנסות, להיכנס למעבדה ולעשות ניסוי כתיבה. כל העניין של המכירות וכוחות השוק חלחל עמוק, עד שהוא כבר מאיים גם על התנועה של היד הכותבת עצמה.

"מלכתחילה לא רציתי להגדיר מהי ספרות ניסיונית. מה שעשיתי הוא לאתר סופרים חדשים ומסקרנים, או לפנות לסופרים ותיקים ולבקש מהם לעשות ניסוי משלהם, לכתוב משהו שהם מרגישים שהם לא יכולים להוציא במסגרת ההוצאה המרכזית שלהם, כי אם הרעיון יפרוץ קצת יותר את המסגרת המובנת מאליה הוא לא יוכל לראות אור. החשש הזה השתיק הכול. מתוך זה נוצרה סדרת נישה לספרות ניסיונית. זו אמנם סדרת נישה, אבל אני מרגישה שרוב הדברים שאני פרסמתי היו צריכים, בעולם תרבותי מתוקן, להיות במרכז. זו לא אמורה להיות סדרת נישה".

אז איך קרה שמה שמוגדר היום כספרות ניסיונית, כספרות נישה, הפך לכזה?

"אני חושבת שזה קשור למה שקורה היום כמעט בכל תחום בתרבות. הכול הופך להיות מאוד ממוסחר, וכך גם בספרות. הז'אנר של רומן מהיר וקצבי של 300 עמודים הופך הרבה פעמים להיות צפוי, מין ספרות פופולרית שמוכרים אותה בתור ספרות, אבל בעיניי לא מתרחשת שם שום ספרות. ספרות בעיניי מתרחשת או ברגעים נדירים ומופלאים בהוצאות המרכזיות, או בהוצאות הקטנות, אבל אני מרגישה שגם ספרים שיצאו בשנות השבעים והשמונים בהוצאות כמו עם עובד או הספרייה החדשה, והפכו לחלק מהקאנון – ספרים של מחברים כמו יעקב שבתאי או יהושע קנז –מכילים גם הם מין ממד ניסיוני, והיום הם לא היו יכולים לראות אור בהוצאה גדולה. מצמרר אותי לחשוב שספרים שאני גדלתי עליהם, והם בשבילי לחם ומים – לא רק ספרות ישראלית, אלא גם ספרות מתורגמת – לא היו יכולים לצאת היום, או שהיו נבלעים בתוך הרעש הגדול של מה שמתקרא 'ספרות'".

צאל חשה תסכול על כך שהספרים שראו אור בסדרת "מעבדה" של רסלינג לא מגיעים לקהל קוראים רחב. "אם היה לנו המנגנון המשומן של ההוצאות הגדולות, ואם היה כאן שדה ספרותי שאפשר לעבוד בתוכו בצורה ריאלית, אפשר היה לתווך את הספרים בצורה נכונה. אני מרגישה שכל כך הרבה אנשים נוספים היו יכולים לקרוא את הספרים הללו ולהיות מושפעים מהם, ואי אפשר להגיע אליהם. אני גם מתנגדת לתפיסה שאומרת שספרות ניסיונית היא ספרות שלא לוקחת את הקורא בחשבון. אני חושבת שהספרות שלא מתחשבת בקהל הקוראים היא דווקא אותה ספרות שמכניסה ג'אנק פוד למחזור הדם שלנו במסווה של ספרות.

"ספרות השוליים לוקחת בחשבון בראש ובראשונה את הקורא. ברגע שאתה נותן יד חופשית לכותב, ומציע מרחב של התנסות בשפה העברית ובתנודות שלה, אתה בהכרח חושב על הקורא, שחי בישראל ומדבר את השפה הזו. אנשים שמחפשים ספרות אינם אנשים טיפשים, והספרות הפופולרית שמתחזה לספרות היא ספרות שלא מתחשבת בהם, ובוגדת בעמוד השדרה האתי של קהל הקוראים".

התסכול הוא מן הסתם גם על כך שהספרים שרואים אור בסדרה שלך מלכתחילה נמצאים בעמדת נחיתות בחנויות אל מול ספרים של הוצאות גדולות.

"נכון. ואני חייבת להגיד לך, בצער גדול, שבשלב כלשהו הבנתי שאני לא יכולה לנצח במלחמה הזו ברשתות הספרים. מדובר בכוחות מאוד חזקים, וזה כמו להילחם בטחנות רוח. אנחנו בוודאי בעמדת נחיתות יותר גדולה, ומצד שני יש לי הרבה תקווה שיש קוראים שמחפשים את הספרות הזו, אבל זה לא משהו שאפשר לעשות לבד. אולי כל ההוצאות הקטנות צריכות לשלב כוחות. אני חושבת שהקהל מחפש את הדברים האחרים, הוא מרגיש טעם חמוץ בפה כשהוא נכנס לרשתות הגדולות".

דוד‭ ‬גוסטמן‭, ‬הוצאת‭ "‬פרדס‭": ‬העבודה‭ ‬עם‭ ‬ספרות‭ ‬מקור‭ ‬היא‭ ‬כמו‭ ‬מכרה‭ ‬זהב‭. ‬צריך‭ ‬להתעסק‭ ‬עם‭ ‬הרבה‭ ‬בוץ‭ ‬עד‭ ‬שאתה‭ ‬מוצא‭ ‬את‭ ‬גרגר‭ ‬הזהב‭ ‬הקטן‭. ‬זה‭ ‬שונה‭ ‬מספרות‭ ‬מתורגמת‭, ‬שדומה‭ ‬לקניית‭ ‬תכשיטים‭ ‬בדיוטי‭ ‬פרי‭, ‬שם‭ ‬המוצרים‭ ‬כבר‭ ‬הגיעו‭ ‬אחרי‭ ‬ליטוש
צילום‭: ‬קריסטינה‭ ‬מורדוכוביץ

קהילת קוראים אינטימית

לאחרונה החלו גם בהוצאות ותיקות להבין את הפוטנציאל של ספרות ניסיונית יותר: בהוצאת כנרת זמורה ביתן החלה להתפרסם סדרה של ספרות מקור בשם "רוח צד", שמציגה ספרות ישראלית עכשווית שחורגת מן המיינסטרים הרגיל. "זו תופעה חדשה, ומבורכת", אומרת צאל, "אבל היא באה בעקבות מהלכים כמו זה שלי או של הוצאות כמו זיקית, תשע נשמות ולוקוס, שהציעו ספרות יותר ניסיונית. יש כאן ניסיון להשפיע מבפנים, אבל אני סקפטית לגבי השאלה האם זה יכול להיות מהלך כולל. לצד זאת, צריך לומר שלכל אורך הדרך אפשר למצוא סופרים מדהימים גם בהוצאות הגדולות. שמעון אדף מפרסם בכנרת זמורה ביתן, וסמי ברדוגו מפרסם בספרייה החדשה – אלה שני סופרים מאוד מיוחדים שפרסמו ספרים בשנה האחרונה. זה קורה. אבל ככלל, בהוצאות הגדולות קשה מאוד למצוא קולות מאתגרים, חדשים, מעניינים".

לפני כשנתיים הקימה שירה חפר את הוצאת לוקוס, הוצאה קטנה שמפרסמת בעיקר ספרות מתורגמת. קודם לכן היא ניהלה, יחד עם אוריאל קון, את הוצאת זיקית, שהייתה גורם מרכזי בהתפתחותן של אלטרנטיבות להוצאות הספרים הגדולות. חפר וקון התפצלו עקב חילוקי דעות; קון הקים את הוצאת תשע נשמות, ואילו חפר הקימה את לוקוס.

"אני רואה את המו"לות כתפקיד יצירתי", אומרת חפר. "הקמה של הוצאת ספרים היא ניסיון לייצג ערכים חשובים בעיניי, כמו הומניזם וגיוון, והאתגר הוא להלביש על זה את העניין הכלכלי, את היכולת להיות הוצאה בת–קיימא. העבודה הזו כרוכה בבניית קהל לאורך זמן. בזיקית גילינו קהל שהיה צמא לספרות עצמאית, לספרות קצת אחרת, למשהו קצת פחות שבלוני, וכשעזבתי כבר ידעתי שישנו הקהל הזה. אנחנו לא בנינו את זיקית באמצעות הרשתות – לא עבדנו עם הרשתות, אלא יצרנו קשר עם אנשים שאוהבים את התחום, עם קוראים, עם מוכרים בחנויות הפרטיות, וכך נוצרה מעין קהילת קוראים. אחד התפקידים שלי כהוצאה הוא לבנות את הקהילה הזו, לתת תחושה שיש מקום כזה, לתת לאנשים מענה ספרותי אחר".

איך בונים קהילה?

"זה לא קורה ביום אחד. המשאב המרכזי שיש לי הוא זמן, ואני מנסה לטפח קהל, צעד צעד. להשקיע בפרסום באינטרנט, בניוזלטר, באירועים שיש בהם ערך מוסף. אני משוכנעת שיש קהל רחב שמעוניין בדברים האלה. ספרים כמו 'הכותלי' של נל זינק ו'מקום קטן' של ג'מייקה קינקייד הצליחו מאוד ודיברו לקהל הרחב. אני לא אגיד לך שאני מתעשרת או מרוויחה רווח גדול, אבל זה תהליך".

בכל מה שקשור לדילמות סביב הכרעות מו"ליות – האם לפרסם ספר פופולרי שיכבוש את טבלאות רבי המכר במחיר של פגיעה באיכות – אומרת חפר שהיא מרגישה שהיחסים בינה ובין קהל הקוראים הם יחסים של חוזה. "לי יש חוזה עם הקוראים שלי, אני מעין עורכת פרטית שלהם", היא אומרת. "הקוראים יכולים לסמוך עליי שהלכתי ובדקתי מה הספרים הכי טובים בעולם ובחרתי בשבילם. זה החוזה הבלתי כתוב שלי איתם, ואם אני אבחר ספר גרוע או פופולרי מדי, יריתי לעצמי ברגל. זה לא שאני לא רוצה למכור ספרים, ואם אני אפול על ספר שיכול להיות מאוד מסחרי, אני אשמח להוציא אותו, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לבגוד באמון של הקוראים, ולהוציא ספר שבעיניי הוא פחות טוב, רק בשביל המכירות.

"בכלל, הטעם הספרותי שלי הוא לא טעם אוונגרדי בלתי קריא. זו דעה קדומה כלפי הספרים שאני מוציאה, ובכלל ספרים של הוצאות קטנות. הטעם שלי הוא טעם עכשווי. מעניין אותי מה סופר כותב היום, או בעשרים השנים האחרונות, ביפן; מה זה אומר על מצבו של האדם במקומות האלה".

מלכוד החשיפה

כמו זיקית בעבר, גם לוקוס לא עובדת עם רשתות הספרים. ספרי ההוצאה מופצים בחנויות ספרים פרטיות, שמרוכזות בעיקר בתל אביב ובירושלים. "אני הוצאה קטנה, ולכן אני מדפיסה פחות ספרים", היא אומרת. "אם הייתי עובדת עם הרשתות, הייתי צריכה להדפיס לפחות 2,000 עותקים רק כדי שהספרים יעמדו על המדף. ברגע שאני לא עובדת איתם, אני יכולה להרשות לעצמי להדפיס את הכמות שמתאימה לי, לא להישאר עם מחסנים של עודפים ולא להשתתף במבצעים מטורפים. עולם המונחים של הרשתות הוא עולם מונחים תעשייתי, והקהל של הספרות שהיא קצת פחות שבלונית ופחות שטוחה הוא קהל מצומצם יותר. נכון לעכשיו קיבלתי החלטה לא להיכנס לרשתות, ואני רוצה לראות איך זה עובד".

יש גם מחיר להחלטה הזו החנויות הפרטיות מרוכזות בעיקר בירושלים ובתל אביב, ומדובר בחנויות בודדות. רשתות הספרים, לעומת זאת, פרוסות בכל הארץ. המשמעות היא שהספרים שאת מוציאה לא מגיעים לקהל גדול של קוראים.

"נכון, זה מחיר. זו ידיעה שיש הרבה אנשים מפוזרים בכל רחבי הארץ שהיו רוצים לגשת ולהיחשף לדבר הזה, ואין להם אפשרות, כי אין להם חנות ספרים עצמאית במקום מגוריהם, וכי הרשתות לא בנויות לאיכות כזו. ובכל זאת, כרגע אני חושבת שזו החלטה נכונה, אבל זה מלכוד. המלכוד הגדול של כל הוצאה, קטנה כגדולה, הוא השאלה איך להגיע לקורא, להיחשף אליו. זו המלחמה הגדולה.

"זה לא מקרי שהוצאה כמו כנרת זמורה ביתן מחזיקה רשת משל עצמה: היא מבינה שהכול מתחיל ונגמר בפנים של הצרכן. אני מנסה לעקוף את הבעיה של הרשתות דרך מכירה באינטרנט, דרך אירועים ומפגשים עם הקהל, ודרך מחירים שפויים שלא ירתיעו קוראים. מו"לות היא לא עסק כלכלי: אתה לא מרוויח מזה, אתה משקיע המון עבודה במשהו שיש בו משכורת נמוכה יחסית. ומצד שני, ישנו החופש הנפשי והאמנותי לייצר מציאות, לעצב מציאות. הוצאת ספרים היא אקטיביזם, היא פעילות פוליטית וחברתית, ובמסגרת זה צריך גם להתפשר".

לעומת חפר, דוד גוטסמן החליט שהוצאת פרדס כן תשתף פעולה עם הרשתות הגדולות – סטימצקי וצומת ספרים – חרף המחירים שהוא משלם על כך. "כהוצאה קטנה שתלויה ברשתות, במפיצים, בכל מיני גורמים חיצוניים, התמורה שאנחנו מקבלים עבור ספר שנמכר היא מאוד קטנה, ולפעמים אנחנו גם מפסידים על ספרים. אבל אני חייב לעבוד עם הרשתות, בייחוד בגלל שאני עובד עם סופרי מקור. אף סופר לא היה מוכן לעבוד איתי אם הספר שלו לא יימכר בסטימצקי או בצומת ספרים. מעבר לכך: מי שבוחר לא לעבוד עם הרשתות מגביל את ההפצה של הספרים שלו בעיקר לתל אביב, ואולי לעוד חנות או שתיים בירושלים וברחובות. ולכן, גם מבחינה חברתית יוצא מצב שבו ספרים כאלה לא מגיעים לפריפריה. אם אני רוצה שהספרים שלי יגיעו לדרום ולצפון, אני חייב שהם יהיו ברשתות".

דילמה נוספת של לא מעט הוצאות קטנות קשורה לחתימה על חוזה עם הוצאה גדולה ומבוססת יותר. הוצאת ידיעות ספרים, למשל, מכנסת תחתיה שלל הוצאות קטנות, ומעניקה להן תשתית פרסומית ושיווקית. הוצאות כגון אחוזת בית, פן, ספרי עליית הגג ועוד התחילו כהוצאות קטנות ועצמאיות, ועם הזמן חתמו על הסכמים עם הוצאת ידיעות ספרים והחלו לחסות בצלה.

"לא עמדתי בפני הדילמה הזו", אומר גוטסמן. "אנחנו עובדים אחרת מהוצאות גדולות: אנחנו קטנים יותר, יעילים יותר, אני יכול לקבל החלטות תוך דקה, בעוד הוצאה גדולה אולי צריכה לכנס ישיבה של מנהלים בשביל לקבל החלטות. אי אפשר להשוות בין ספרים שרואים אור בהוצאה קטנה לבין ספרים שרואים אור בהוצאה גדולה. זה כמו להשוות חליפה שיצאה מידיו של חייט לחליפה שיצאה ממפעל. אלה שני דברים שונים".

שירה חפר, לעומת זאת, לא שוללת חתימה על הסכמים עם הוצאות גדולות יותר, ובעיניה אין בכך איום על עצמאותה של ההוצאה. "זו אופציה מאוד מפתה", היא אומרת. "היא קורצת לי בעיקר בגלל שכהוצאה קטנה שהולכת וגדלה, נמאס לי לעסוק בעבודה שחורה של הפצה, הפקה וניהול חשבונות, דבר שנחסך ממני כשאני מצטרפת להוצאה גדולה. אני לא אעשה את זה אם אפסיד את העצמאות שלי כעורכת, אבל ההסכמים עם ההוצאות הגדולות היום מאוד גמישים, ואני לא פוסלת את זה. אני כן נמצאת במצב היום שאני לא יכולה לעשות הכול לבד, ואני צריכה עוד משאבים, והוצאה גדולה יכולה לעזור בזה".

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ו' כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בנובמבר 2017, ב-גיליון ויצא תשע"ח - 1059 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: