הספר "אתהלך", המתאר מסע אישי בהתמודדות חוזרת עם מחלת הסרטן, מככב שנים בראש רשימת רבי המכר בשוק החרדי, והפך את מחברו למרצה ויועץ מבוקש. כעת, לרגל הוצאת הספר במהדורה המותאמת לציבור הרחב, מספר המחבר, אהרן מרגלית, על הגישה לחיים שפיתח בעקבות הקשיים שחווה, על הסיבות שהובילו אותו לחשוף את סיפורו האישי ועל רצונו להגיע גם לאנשים שמחוץ למגזר

"לא מכין קפה למלאך המוות" יצא לאור בחודשים האחרונים בגרסה מותאמת לציבור הכללי, אולם ספר האם, "אתהלך", שנכתב במשותף עם הסופר משה גוטמן הוא הרבה יותר מספר. מדובר בתופעה. כבר שנים שהוא מככב בראש רשימת רבי המכר בשוק החרדי. מאות אלפי עותקים נמכרו ממנו עד עתה, והמהדורה הנוכחית היא ה–28 במספר. הספר תורגם למגוון שפות, ונלמד במוסדות חינוך ובשיעורי מוסר. מחברו, אהרן מרגלית, הפך למרצה ויועץ מבוקש ואף מפרסם טור שבועי בעיתון החרדי "בקהילה". הספר אמנם לא עובד לסרט קולנוע, אבל הפך לסדרת קומיקס מצליחה לילדים בשם "אהרל'ה". ובמגזר החרדי והדתי, לעיתים זהו המדד להצלחה.

צילום: יוסי אלוני

לא מסתיר פרטים

אהרן מרגלית איננו רב ואיננו פסיכולוג. הוא איננו שונה מכם ומהשכן המתגורר בדלת מול ביתכם. אולם כשקוראים את ספרו ומקשיבים להרצאותיו, קשה שלא להתפעל. פרקי חייו כוללים מסכת אתגרים בלתי נגמרת. כשהיה בן שנתיים וחצי לקה בנגיף הפוליו שהתפשט אז בישראל, ובמשך שנים שהה במעון מבודד. כששב לביתו, ההסתגלות עדיין לא הסתיימה. הוא דיבר בגמגום חמור, וגם הקשיים החברתיים הופיעו. במשך השנים חלה שלוש פעמים בסרטן, איבד אח בצבא ושכל בן. את דרך הייסורים הזו צלח באמצעות רצון חיים חזק במיוחד, עיקשות והתמדה ותרגילי מחשבה והתבוננות.

שם הספר בגרסה החדשה, "לא מכין קפה למלאך המוות", מופיע כשם אחד הפרקים בספר הראשון. זהו ביטוי שנפלט למרגלית כאשר קיבל את אחת הבשורות הקשות בחייו. "ישבתי מול פרופסור חשוב בתשס"ג (2013), לאחר שהרב אלימלך פירר הפנה אותנו אליו. הוא אמר לנו שהוא נותן הדיאגנוזות הטוב בעולם. והוא אומר לי, תשמע, אל תעשה טיפולים. אין דבר שיכול להציל את החיים שלך. אמרתי לו, מה אתה מצפה, שאלך הביתה ואחכה למלאך המוות? לא, אני לא מכין קפה למלאך המוות. אתה לא מכיר אותי. אם מלאך המוות יבוא אליי, הוא ימצא אותי בבית עם שלושה פגיונות בכל יד. בקלות הוא לא ייקח אותי, ולכן תגיד לי, פרופסור, מה כן יש לעשות כדי להציל אותי".

במבט ראשון, הסיפור שמבטא את המסר המרכזי של הספר וההרצאות הנלוות לו – הכול תלוי בך, אתה יכול לנצח הכול – הוא לא יותר מקלישאה. עוד ספר שמבטיח הרים וגבעות למי שרק ירצה. אולם הקריאה בו ממכרת. תחושת הקלישאתיות חולפת מהר, שכן הגישה נפרטת לפרוטות. מרגלית כותב מדויק, יורד לפרטי פרטים, מתאר כל רגע וכל תחושה. המסר איננו נשאר ככותרת בלבד, אלא מוסבר שוב ושוב, ומזוויות שונות. התפתחות הסיפור מאוד איטית, והיא מלאה בפרטים אמיתיים, שלא טושטשו בכוונה תחילה. גם אופן דיבורו הוא דומה.

לא מעט ספרים הגוללים סיפורי חיים הכוללים אתגרים והצלחות נכתבים בימינו. לא כולם מצליחים ככה.

"הספר הזה הוא מאוד אמיתי. בתהליך הכתיבה התלבטנו בבית אם כדאי לחשוף הכול. אני חושף הכול ממש, כולל דברים מתוך המשפחה. שאלו אותי למה לכתוב הכול, אבל אני התעקשתי. הציבור ציני, ואם הוא לא יראה שמונים שמות של אנשים שחיים איתנו, הוא לא יקנה את זה. הוא יאמר שהכול דמיונות. כדי שזה יעבור הייתי צריך להיות הכי שקוף בעולם. לשים הכול על השולחן".

מהסיבה הזו מרגלית התעקש שפרטיו, מספר הטלפון האישי וכתובת הדוא"ל, יופיעו בספר. בני המשפחה חששו מהצפה, אולם הוא החליט להיות זמין לכל אדם. ההחלטה הזו גובה ממנו מחיר משמעותי. מדי יום הוא מנהל שיחות ארוכות בטלפון עם פונים המבקשים הדרכה ומשיב באריכות למכתבים שנשלחים אליו. עד לאחרונה גם נפגש עם המעוניינים בכך, עד שמספר המבקשים לא אפשר זאת.

מהלך בין הטיפות

חיידק ההשפעה והטיפול קינן תמיד במרגלית, שלאורך השנים עבד לפרנסתו כסוכן ביטוח. באזור מגוריו היה מוכר כמי שאוזנו קשבת, וטיפל באנשים הזקוקים לסיוע. "הייתי עובד סוציאלי לא רשמי", הוא מגדיר זאת. לפני כ–25 שנה הקים את "מפעל החפץ החיים העולמי", שבמסגרתו פועל מוקד טלפוני שבאמצעותו רבנים מוסמכים משיבים לשאלות בסוגיות שבין אדם לחברו. אולם גישתו לא הייתה מוכרת לכלל הציבור, ומהרצאות תמיד חשש. "פחדתי לדבר בסעודת שבע ברכות משפחתית", הוא אומר.

השינוי חל כאשר אחר לחצים ניאות להרצות בפני משתתפי כנס המנהלים של עיתון "המודיע", אחד מאירועי הדגל של המגזר החרדי. התגובות האוהדות שקיבל בעקבות ההופעה הראשונית לא הותירו מקום לספק. תהליך הכתיבה החל, בעבודה משותפת עם הסופר משה גוטמן, והיה רצוף התלבטויות רבות. הרצון לשטוח את אפלות החיים במלואם לא מותאם לקודים החברתיים הנהוגים במגזר, המבקשים לקדם שיח חיובי. מרגלית ביקש להלך בין הטיפות.

אתה משתמש בספר, גם בגרסה הדתית, במילה סרטן. לא "המחלה".

"הלכתי נגד לא מעט קווים שנהוגים בציבור, והיה לנו ספק אם יוכלו לבלוע אותם. תמיד צחקנו וקבענו בכל התלבטות ש'צריך לחשוב אם זה יעבור את ר' אהרן טויסיג' (משפיע ומחבר מפורסם. מ"ג). רצינו שזה יעבור גם אותו. בפועל, שבועיים אחרי שהספר פורסם לראשונה הוא התקשר אליי ושפך מחמאות. 'כל בחור שיבוא אליי להתייעץ, קודם כול אתן לו את הספר לקרוא', אמר לי".

המסרים שבספר מבוססים על אמונה?

"הם מבוססים גם על אמונה, אבל לא רק. יש את ההבנה שהכול נמצא בך, שאתה בוחר לא רק מה לעשות אלא גם איך להרגיש. לכן ממש רציתי לפרסם גרסה לציבור הכללי. זה בוער לי בעצמות. אלו מסרים אוניברסליים שצריכים להגיע גם לגויים בדרום קוריאה. לפעמים באמת מגיעות הזמנות מחנויות בחו"ל שאינן יהודיות".

ודברי האמונה המשולבים בספר מופיעים גם בגרסה הכללית?

"בטח. תראה, אני זה אני. יהודי חרדי מבטן ומלידה. יש לי אמונה, יש לי חשיבה סדורה. אבל יש הבדלים בין הספרים. למשל, בספר לציבור החרדי נגעתי בשולי הדברים בשירות הצבאי שלי, לצורך מטרה מסוימת. בגרסה החדשה הרחבתי. אבל המסרים הם אותם מסרים".

מה הבסיס לתפיסה שלך?

"ניסיון החיים שלי".

יבוא מישהו ויגיד לך שלא, שיש מציאות ולפעמים אין מה לעשות מולה.

"ודאי שיש מציאות. המציאות היא מציאות. השאלה היא איך להתמודד איתה. המחלה היא מחלה, עכשיו מה עושים אותה. עקשנות של החולה מובילה לתוצאות אחרות. אבל אני גם לא אומר שתמיד תישאר חי. יש דרכים שונות להתמודדות מול מצב סופני".

לשנות את המבט

בהקשר הזה, מספר מרגלית סיפור כואב על אדם בודד, בן למשפחת רבנים מוכרת, שהיה שרוי בנתק ממשפחתו, יתום מילדות מאב ואם. "הוא היה הכבשה השחורה של המשפחה, פחות מוכשר מכל אחיו. התגרש פעמיים והיה חסר כול, ממורמר מאוד, אבל ציני ועם חוש הומור". כשהיה בן חמישים חלה במחלה קשה, ועדיין בני המשפחה לא הגיעו לבקרו. "כשיצר המחלוקת מתעורר, הוא כבר נתפס", אומר מרגלית. אהרן היה חברו היחיד, ובאחת משיחותיהם, כשהחולה אמר לו שהוא יודע היטב מה הסוף, החליט לנצל את ההזדמנות.

"הוא אמר לי שהוא הולך לפגוש את ההורים שלו למעלה, ואני אמרתי לו שמקובל לתת מתנה להורים כשמקיימים ביקור אחרי זמן ממושך. המתנה הגדולה ביותר שהורים יכולים לקבל היא שלום בין הילדים. 'תצא גדול, תוכיח לאחים שלך לקראת הסוף שעם כל ההצלחה שלהם, אתה יותר גדול מהם ומסוגל להתפייס', אמרתי לו. האחים הסכימו, חוץ מאחד. המפגש שהתקיים ימים ספורים לפני פטירתו היה מיוחד בצורה יוצאת דופן. הרבה בכיות. אני ראיתי אותו לאחר הפטירה. ראיתי מתים בחיי. פנים שלוות כמו שלו לא ראיתי".

כשאני שואל את אהרן אם הוא באמת חושב שספר אחד יכול לשנות חיים של בן אדם, הוא מחייך. "אין לך מושג כמה סיפורים אני מקבל כל הזמן, זו סייעתא דשמיא מיוחדת", הוא אומר. שטף הסיפורים שהוא שוטח לאורך השיחה לא נגמר, ופה ושם מבצבצת דמעה בעיניו. החל ממקרים קשים, כמו שני בני זוג שחלו והחליטו יחד להתאבד, עד שנמנעו מכך ברגע האחרון, ועד למקרים יומיומיים. סוד הקסם שלו חמקמק. המסרים פשוטים ביותר, אך ייחודו בכך שהוא מתאמץ לשכנע בהם את העומד מולו, והוא עושה זאת בפדגוגיות.

"הכי חשוב זה לשנות את התפיסה. את נקודת ההסתכלות של הבן–אדם. כל זמן שאתה מתאבל, רוטן, מקנא, אתה לא יכול להתקדם. אתה תקוע. רק כשאתה משלים עם המציאות, סוג של ענווה מול בורא עולם, אתה אומר לעצמך – זו המציאות, לא שאלו אותי אבל הנה היא, עכשיו נראה מה אני עושה עם זה – זה הרגע שבו אתה יכול להתחיל לצמוח".

יאמרו לך שגם שאפתנות היא מתנה משמים, ולא כולם מסוגלים להתמודד באומץ.

"אני בא ואומר לכל אחד, אתה יכול להיות גמד, עם טונות של רגשות נחיתות. גדלת במציאות מאוד קשה, הסביבה שלך איומה. תדע לך, המציאות היא מציאות. את המציאות אתה לא יכול לשנות. אם נולדת גמד אתה גמד. אבל איך להתמודד עם זה, זה בידיים שלך".

היה שלב בחיים שבו התייאשת?

"אני זוכר רק פעם אחת, למשך שעתיים. זה היה ביום שישי, והייתה אמורה להגיע חוות דעת חשובה מרופא מלונדון. השבת שם נכנסת מאוחר יותר, וסיכמתי עם אחי שברגע שחוות הדעת מתקבלת הוא ישלח לי אותה בפקס וכך אוכל לקרוא אותה. תוך כדי הקידוש בליל שבת אני שומע את הפקס מצלצל ואת חוות הדעת יוצאת. בהחלטה של רגע החלטתי לא לקרוא אותה בשבת. אין עניין. במוצאי שבת קראתי והיא לא נתנה לי סיכוי. שכבתי במיטה, נכנס למצב רוח עגום וחושב לעצמי – אם זו הגזרה זו הגזרה. אולי צריכים להתכונן".

אתה מאמין בטיפול פסיכולוגי?

"מאוד. אני גם מפנה הרבה פונים לטיפול מקצועי. מאוד מעריך מומחיות. אנשים שמקצעונים בתחום אחד מדויק".

ובכדורים פסיכיאטריים?

"גם".

אבל אתה אומר שאדם יכול הכול לבד.

"להיפך. יש מקרים שבהם קודם אתה צריך לטפל בעצמך. מה לעשות, צריך לגרום למוח להפריש חומרים. אבל אני כן אומר שלפעמים לא צריך טיפול. צריך לגרום לאדם לראות את הדברים אחרת. בדור שלנו לפעמים ממהרים לטיפול יותר מדי".

בדור שלנו יש יותר ייאוש?

"זה דור חלש. בדורות הקודמים אנשים ידעו להילחם. היום בכל דבר קטן מאשימים את החסכים ואת ההורים".

להבין את החרדים

אהרן הוא חסיד, אבל לא משתייך לקהילה מוגדרת. הרב שאותו הוא רואה כאדמו"ר הוא הרב יעקב אריה ישעיה מיליקובסקי, האדמו"ר מאמישנוב. לא מפתיע. זהו אדמו"ר חריג בנוף, שמצליח להיות מקובל על הציבור החרדי הרחב, אולם מנהיג מדיניות שונה, מכילה יותר. מלבד קהל חסידיו הרשמי, דמויות בכירות רבות נוהגות להתייעץ איתו. הוא ממעט להיפגש עם חסידיו באופן אישי ומתקשר בעיקר באמצעות התכתבות.

כמה האדמו"ר מאמישנוב קשור לתהליך הוצאת הספר ולהרצאות שאתה נושא?

"הוא מאוד קשור לתהליך. קשה מאוד להגיע אליו. הקשר שלנו הוא שלושה פקסים בשנה, אבל הוא זה שהמליץ לי מאוד להוציא את הספר".

בגרסה החדשה של הספר הוסיף אהרן פרקים על תפיסתו בקשר ליחסי הציבור החרדי והמדינה ולמצב החרדיות כיום. הוא מסביר את הנימוקים מנקודת הראות החרדית לאי העמידה בצפירה שלא נמצאים בפהרסיה, בימי הזיכרון, כמו גם את אי הגיוס לצה"ל למי שאכן יושב ולומד. "אני רוצה שאנשים יכירו. שיבינו שיש לדברים סיבה והם לא נובעים מתוך רצון להשתמט. שלא ישנאו מתוך בורות".

את השינויים שמתחוללים בציבור החרדי בתחומי התעסוקה הוא רואה בחיוב, ובאופן כללי הוא, בן לניצולי שואה שעבר מסכת תלאות, די מרוצה מהמצב בישראל כיום. "אני מעריץ את מי שבוחר ללמוד תורה כל חייו, אבל יש כאלה שזה לא מתאים להם. לי זה לא התאים, ואתה רואה היום חרדים שיוצאים ועובדים לפרנסתם, מחוברים יותר. יש הרבה יזמות של קירוב, גם בחסידויות הכי שמרניות כמו בעלז. יש הרבה תורה בעם. אני רואה אברכים דתיים לאומיים, אברכי חמד ממש, יושבים ולומדים תורה. ומסביב ארץ ישראל נבנית ומתפתחת כל הזמן".

נשמע שאתה אופטימי.

"אני לא. אני פסימי עם ניסיון".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ו' כסלו תשע"ח