כותבים בגבולות המגזר | אריאל הורוביץ

 

מאחוריהם עשויים להיות עשרות ספרים, והמכירות עשויות להגיע לעשרות אלפי עותקים. ועדיין: הספרות החרדית אינה מוכרת מחוץ לגבולות העולם החרדי, על אף התמורות הפנימיות שהיא מחוללת. האם יש עתיד לספרות שמתפרסמת בעיקר כסיפורים בהמשכים, והאם יש סיכוי שסופר חרדי יקבל בעתיד את פרס ספיר?

חווה רוזנברג, מלי גרין, חיים ולדר, מ. ארבל, חסיה ברטלר, רותי קפלר – רוב השמות הללו כנראה לא אומרים דבר לקורא החילוני או הדתי–לאומי הממוצע, אך אלה, ועוד רבים אחרים, הם הדמויות הבולטות של תופעה ספרותית שמתפתחת בעשורים האחרונים הרחק מאור הזרקורים של המיינסטרים הספרותי בישראל; נציגיה של ספרות ענפה, עשירה, ולעיתים גם ביקורתית ומעוררת מחלוקת: ספרות חרדית. כל מי שציינּו את שמו פרסם כבר לפחות שלושה ספרים. חלקם כבר מחזיקים באמתחתם כמה עשרות, והספרים נקראים בהמוניהם, עוברים מיד ליד וממשפחה למשפחה, מספקים תרבות פנאי חרדית מקורית.

מתחת לפני השטח, מאחורי הרומן הבודד או הסדרה בהמשכים שמתפרסמת בעיתונות, עולם הספרות החרדי רוחש כל העת. הוא עסוק במתח שבין כתיבה ביקורתית, שמוכנה להציף גם נושאים שנויים במחלוקת, לבין כתיבה שאיננה מרגיזה אף אחד; בין כתיבה פנימה, אל המגזר החרדי, לבין כתיבה החוצה, אל הציבור הכללי; ובין הרצון בהכרה ממסדית–חילונית לבין הסתפקות באהדה ובהשפעה בתוככי המגזר.

השוואה של עולם הספרות החרדי לעולם הספרות החילוני תגלה שני ענפי ספרות שונים לגמרי: הם פועלים בצורה אחרת, מתאפיינים בסגנון אחר, ממלאים תפקיד שונה בתכלית. אך עוד קודם לכן, הבחירה לעסוק בעולם הספרות החרדי כחלק מסדרת כתבות על מצב הספרות בישראל משקפת הכרעה אידיאולוגית: היא נובעת מן ההבנה שמבט כולל על התרבות הישראלית כיום חייב לקחת בחשבון את התוצרים התרבותיים של קבוצות שאינן נמנות על השדרה המרכזית של עולם הספרות – החילוני, המבוסס, הממוסד, הוותיק – אלא גם את הספרות של קבוצות נוספות: ספרות מזרחית, ספרות רוסית – וספרות חרדית.

הסופרים החרדים אינם מוכרים את ספריהם ברשתות הספרים הגדולות בתל אביב או בראשון לציון; ספריהם אינם נסקרים במדורי הספרות בעיתונות הכללית והדתית–לאומית, אך הבנת החלק הזה בפסיפס של עולם הספרות הישראלי תספק תמונה כוללת ועשירה יותר שלו, ובעיקר תחשוף עולם שלם של עשייה ספרותית מרתקת ופורה, שמנהלת שיח עדין ומורכב עם עצמה ועם החברה שאליה ועליה היא כותבת.

איור: נעמה להב

אמנות מגויסת

נתוני המכירות בעולם הספרות החרדית לוטים בערפל, אך ההערכות הן שהסופרים הבולטים במגזר מוכרים כמה עשרות אלפי עותקים; אחרים מוכרים כמה אלפים בודדים – וגם זה הישג יפה, בוודאי ביחס לסופרים מוערכים בציבור החילוני שיכולים רק לחלום על המספרים הללו. סופרים חרדים מספרים שהם מתפרנסים יפה מן הכתיבה, אך רובם המכריע עובדים בעבודה נוספת, עיקרית, בשעה שהספרות היא עיסוק צדדי.

חווה רוזנברג היא עורכת "המודיע הצעיר", עיתון הילדים של "המודיע", וסופרת ותיקה שכתבה קרוב לשלושים ספרים, רובם למבוגרים ולנוער. רונזברג, נכדתו של רבי אברהם וינברג, האדמו"ר מסלונים, החלה לכתוב בגיל צעיר. "אני זוכרת את עצמי כותבת מגיל מוקדם", היא אומרת. "כשהייתי בתיכון כתבתי סיפורים שהיו משתמשים בהם לפעולות בתנועת הנוער בתיה, וכשנהייתי מורה התחלתי לכתוב מחזות לבתי הספר, לעלונים ולצרכים שונים. התחלתי לפרסם בגיל 27, כשהגעתי לעריכת 'המודיע הצעיר'".

ספריה של רוזנברג רואים אור במגוון של שמות עט, וכולם התחילו כסיפורים בהמשכים, שפורסמו שבוע אחרי שבוע בבמות היוקרתיות ביותר של העיתונות החרדית. "מעולם לא ישבתי בבית וכתבתי ספר אחד מתחילה ועד סוף", היא אומרת. "כל הספרים התפרסמו קודם כסיפורים בהמשכים, ואחרי שמונים או מאה שבועות, כשהצטברו הפרקים, הם נקבצו לספר. הסיפור בהמשכים הוא הצורה המקובלת ביותר לפרסום ספר בציבור החרדי, וכל עיתון שמכבד את עצמו מחזיק סיפור בהמשכים. הדמויות בסיפורים הופכות לפעמים להיות שיחת היום, ואני כסופרת מקבלת משוב משבוע לשבוע. יש לי מין חלום כזה לכתוב ספר מההתחלה ועד הסוף ולפרסם אותו כמוצר חדש, אבל אני לא חושבת שאגשים אותו בלי לחץ הדד ליין. בכלל, אני לא מכירה את החוויה של לכתוב ספר מתחילה עד הסוף בלי פרסום. אני מאמינה שיש בזה משהו יותר פנימי ויותר מאפשר, אבל כל כך התרגלתי ללחץ ההגשה. זה הדבר היחיד שאני מכירה".

אז הספר לא כתוב כולו מראש, אלא נכתב משבוע לשבוע?

"פחות או יותר. יש לי כיוון כללי של עלילה, ואני כותבת תקציר לסיפור, מתייעצת עם חברותיי הסופרות ושומעת את דעתן, מקבלת אישור מהמערכת ויוצאת בסייעתא דשמיא לדרך. זה כמו בנסיעה: אני יודעת את הכיוון הכללי, אבל אני לא יודעת תמיד מה הנוף שנראה בדרך. לפעמים אני משלבת בסיפורים מאורעות אקטואליים, ולפעמים אני משנה דברים בעקבות הערות של קוראים".

הספרים של רוזנברג, כהגדרתה, "עוסקים בכל מה שעוסקים ספרים אחרים: סיפורי משפחה, סיפורי חיים, התרחשויות, להוציא הדברים שאצלנו לא מדברים עליהם". היא מודעת לדימוי הרווח של הספרות החרדית כספרות שמציגה תמונת עולם ורודה ואופטימית, שבה הסוף תמיד טוב, אך טוענת שבכל הקשור לספרים שלה, הדימוי לא רלוונטי.

"זה נכון לגבי חלק מהספרים בעולם החרדי", אומרת רוזנברג. "על הספרים שלי דווקא נשמעת ביקורת הפוכה – שהם לא מספיק מייפים את המציאות, ונוגעים במורכבות ובקשיים. פרסמתי כמה ספרים שעסקו בגירושין, כתבתי על יחסי הורים וילדים, על זוגיות, על קבלה לסמינרים, על דיכאון אחרי לידה ועל יציאה בשאלה. אני לא נמצאת בעמדה של מטיף בשער. אני מתארת מציאות שיש בה כל מיני מורכבויות, אבל אני לא כותבת מאמר פובליציסטי. ובכל זאת, יש הבדל עקרוני בין ספרות חרדית לבין ספרות כללית. בספרות הכללית, הספרות היא אמנות: אדם כותב ספר כמו שאדם מנגן או מצייר. הספרות החרדית, לעומת זאת, היא באופן מוצהר ספרות מגויסת. יש לה מטרה חינוכית. זה לא משהו שמתביישים בו. הספרות היא כלי מחנך, וכך היא אמורה להיות – לילדים ולמבוגרים.

"הדבר הבעייתי ביותר שאפשר לומר על ספר חרדי הוא שמדובר בספר לא חינוכי, שעלול לגרום לאנשים לתהות ולעשות את מה שהם לא צריכים לעשות. זה חלק מהדנ"א של הספרות הזו, שגם אני גדלתי עליו, ואני מודעת לו ונמצאת בתוכו. אז זה קיים בכל מיני רמות. בספרים לילדים צעירים מאוד יש יותר נטייה לומר מה הדבר הנכון לעשות, ובספרים למבוגרים אמנם לא מטיפים בקול, אבל ברור שהציפייה היא שאדם יקרא ספר לא רק כדי ליהנות ולהזדהות, אלא כדי שיֵצא אדם טוב יותר, רוחני יותר, מיטיב ורגיש, עם כוחות התמודדות, פחות אנוכי, קשור למצוות".

יחסים חד כיווניים

נושא ההכרה מבחוץ והיחסים עם העולם החילוני הוא מוקד קבוע של התלבטות עבור סופרים חרדים. רבים מהם צורכים בקביעות ספרות ישראלית וספרות מתורגמת, הן מתוך עניין אישי והן כדי להיחשף למגוון רחב יותר של כתיבה, אך התנועה היא חד–כיוונית: סופרים חילונים לא קוראים ספרות חרדית; ביקורות הספרים בעיתונות לא עוסקות בספרים הללו; סופרים חרדים אינם מועמדים לפרס ספיר ולא מקבלים מענקים מקרנות שונות, וספריהם אינם נמכרים ברשתות הגדולות בארץ או בירידי הספרים.

שרה פכטר, סופרת חרדית שכותבת תחת שם העט מלי גרין, סבורה שהמציאות החד–כיוונית הזו בעייתית. פכטר, שמתארת את עצמה כמי ש"גדלה עם כפית של דיו בפה", החלה בגיל 14 לכתוב טור בעיתונות החרדית על חוויותיה של מתבגרת חרדית, ובמקביל החלה לפרסם ב"המודיע" סיפורי שואה ששמעה מסבתה. היא מנהלת מערכת יחסים מעניינת עם עולם התקשורת והספרות החילוניים: היא אם לאחד–עשר, עובדת כאשת יחסי ציבור וכותבת טור ב–YNET, וכתבה כמה עשרות ספרים – חלקם התפרסמו בשתי גרסאות: גרסה לעולם החילוני וגרסה לעולם החרדי. בקרוב יתפרסם רומן פרי עטה בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

"אני מרגישה שזה לא הוגן שסופרות חרדיות, שיש להן הרבה כישרון, לא יכולות להגיש מועמדות לפרס ספיר לספרות", אומרת פכטר. "גם אם תוגש המועמדות שלנו, אנחנו לא ניבחר – הסגנון שלנו שונה, הנושאים שאנו עוסקות בהם הם אחרים. אני חיה בשביל הכתיבה. למה במגזר החילוני יש סופרים שזו העבודה שלהם, שיש להם חוזה עם ההוצאה שמאפשר להם לכתוב, ואילו אני מכניסה את הכתיבה בין לבין?".

אני חושב שזה גם המצב של לא מעט סופרים חילונים. מתי את כן מצליחה לכתוב?

"בימי שישי. בעלי לוקח על עצמו את כל הארגון של שבת, ואני יושבת בימי שישי וכותבת. למה אני לא יכולה להיות כמו עמוס עוז, או סופרים אחרים, שזו הפרנסה שלהם? אני רוצה שיהיה פרס ספיר לנשים חרדיות, שיהיו מענקים, שייתנו לנו אפשרות לכתוב".

הספרות החרדית כרוכה בצנזורה.
שבוע הספר בירושלים
צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

מה שמעניין לא קיים

הזדמנות נדירה להציץ לשיח הפנים–חרדי על ספרות התקבלה בקיץ האחרון, בפולמוס שהופיע באתר "צריך עיון": רותי קפלר, סופרת חרדית, פרסמה דין וחשבון נוקב על הספרות החרדית כיום, על החולשות שלה ועל הבעיות שבה.

קפלר היא בת לאצולה חסידית: אביה הוא הרב שאול אלתר, ראש ישיבת שפת אמת בירושלים, וסבה הוא הרב פנחס מנחם אלתר, האדמו"ר "פני מנחם" מגור. "מדפי הספרות החרדית", כותבת קפלר במאמר שכותרתו 'ספר סופר וסיפור: תפקידה החברתי של הספרות', "עמוסים בספרים. מיעוטם ספרי מתח, בודדים מהם פנטזיה, ורובם ספרי דרמה, עלילה ורגש. אבל לעיתים, יחד עם ההנאה מן השפע הספרותי, עולה מן המדפים תחושה כי מה שמסופר כאן אינו הסיפור שלנו. מצלמת האבטחה הזו צילמה, בטעות או שלא, רחובות אחרים, אנשים אחרים. ברבים מדי מן הספרים הכול טוב, הכול יפה, הכול מחויך ומתקתק. הגיבור הטוב ינצח תמיד. הרע יזכה לעונש הולם, ולו בדמות 'חייו הריקניים וחסרי התוכן'. הכתמים אינם נראים, הפגמים נעלמו, ומה שמעניין אותך באמת – לא מוזכר. לא קיים.

"כך יכול להתפרסם", ממשיכה קפלר, "סיפור שלם על חיי משפחה, ואף מילה על מה האישה מרגישה כשבעלה נכנס הביתה. סיפור ארוך על שכונת מגורים, ואף מילה על הרוע שעלול להסתתר בפאתי שכונה זו. המחנכים והמחנכות בסיפורים הם לרוב מושלמים, ואם אינם מושלמים זה עוד יותר מושלם, כי הם עובדים על עצמם כדי להיות כאלה".

הסיבה למציאות הזו, לפי קפלר, היא השיטה הרווחת בעולם הספרות החרדי, שבמסגרתה מפרסמים הסופרים החרדים את סיפוריהם כפרקים בהמשכים בעיתונות החרדית. כך, למעשה, נוצרת תלות בין הסופרים לבין המו"לים החרדים, שלדברי קפלר "מייצרת סוג מסוים של ספרות, ומגבילה את יכולת הסופרים להציג תמונה מורכבת יותר של המציאות". התלות הזו, היא ממשיכה, "גובה מחיר. ספרי קריאה אלה, פריה של ספרות ההמשכים בעיתונות, נאלצים לעבור תחת מכבש הביקורת הרוחנית של העיתונות החרדית. כפועל יוצא מכך, גם ספרים היוצאים לאור מבלי להופיע קודם לכן בעיתון נוטים להתאים את עצמם לאותו רף מחמיר של ביקורת רוחנית. הסטנדרטים של העיתונים הופכים למקובלים בציבור, והחורג מהם מסכן את עצמו – אם ב'נשיכת הנחש' של הפורץ–גדר, ואם בתיוג חברתי העלול לפגוע בפרנסתו".

אחת הדמויות שקפלר מזכירה באור חיובי היא חסיה ברטלר. ברטלר, אחת הסופרות המעניינות שפועלות כיום בציבור החרדי, ומי שנחשבת לסופרת שהביאה את בשורת הטיפול והפסיכולוגיה אל המגזר. בספריה מציגה ברטלר עלילות שונות שסובבות סביב מצוקה נפשית, ובמהלכן מתייעצות הדמויות עם נשות מקצוע בתחום הטיפול, וכך פותרות את מצוקתן ומשיבות את חייהן למסלולם. ספר אחד שלה מספר על אישה שבוחרת לעזוב את הבית לאחר שבעלה מזלזל בה בעקביות; ספר אחר דן בדיכאון אחרי לידה. ספריה של ברטלר עוברים מיד ליד במגזר החרדי, וקוראים של ספריה שאיתם שוחחתי מספרים שהם סייעו לנשים חרדיות, שזיהו את עצמן בספרים, לפנות לטיפול, מצוידות בלגיטימציה ששאבו מן הספר.

קפלר מציינת את ספריה של ברטלר כדוגמה לספרים שלא התחילו כסיפורים בהמשכים בעיתונות, אלא נכתבו כרומנים בפני עצמם, ושהצנזורה של העיתונות החרדית ככל הנראה לא הייתה מאשרת אותם. גם אם בספרות ילדים ניתן לקבל את הצורך בתמונת עולם אופטימית, היא קובעת, הרי ש"בספרים המיועדים לקורא המבוגר קשה יותר לקבל עלילות שטוחות, חסרות כל מהלך ורוויות בתיאורים משמימים, בהן הרשע תמיד חוזר בתשובה או נענש קשות, והטוב עומד בניסיון, שואל את הרב מה לעשות, לומד לפעם הבאה, וכולם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. זו אינה ספרות. זה קיטש".

נפתחים למציאות מורכבת

מאמרה של קפלר עורר פולמוס באתר, כולל תגובות של סופרים ידועים בציבור החרדי כמו נועה ירון–דיין (שמייעדת את ספריה לציבור החילוני) וחיים ולדר, מן הסופרים החרדים הוותיקים והפופולריים ביותר, שספריו הפכו לרבי–מכר גם בציבור הדתי–לאומי. בתגובתו הסכים ולדר עם קפלר שהספרות החרדית – כמו גם העיתונות החרדית – כרוכה בצנזורה ובוחרת בקפידה את הנושאים שבהם היא עוסקת, אך טוען שהתופעה הזו נכונה לספרות ולעיתונות בכל קבוצה חברתית.

ד"ר יעל שנקר, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על ספרות חרדית, טוענת שבכל מה שקשור לספרות החרדית בתחילת דרכה ולעיסוק בשאלות נוקבות על הציבור החרדי, אפשר היה לזהות הבדל בולט בין הספרות שנכתבת בישראל לבין הספרות שנכתבת בקהילה החרדית בארצות הברית. "השתתפתי פעם במפגש של סופרות חרדיות", היא מספרת. "הייתה שם אורחת מארצות הברית שהצליחה שם מאוד, והיא שאלה למה בספרות החרדית נראה שאין קונפליקטים, שהחיים מושלמים כל כך. הסופרות שהיו שם די התרגזו, כי הן דווקא השתדלו לכתוב קונפליקטים, אבל המסקנה בסוף הערב הייתה שהתשובה נעוצה בהבדל בין החברה החרדית כאן ובארצות הברית. הספרות החרדית האמריקנית, אם בגלל הפתיחות של הקהילה החרדית בארצות הברית ואם בשל העובדה שנשים חרדיות באמריקה קראו יותר ספרים חילוניים, מרשה לעצמה לכתוב דברים מורכבים יותר, מה שכאן פחות התאפשר בעבר. היום כמובן המגמה השתנתה, וגם כאן אפשר למצוא יותר קונפליקטים".

התחושה היא שהסופרים החרדים מנסים להלך על חבל דק.

"נכון. יש סופרים שלא מרגישים צורך לערער על מוסכמות, אבל יש כאלה שכן רוצים להגיד קצת יותר, אבל הם מוגבלים בגלל האופן שבו הספרות הזו עובדת – העיתונות החרדית. אני מכירה מקרה של סופרת שפרסמה סיפור בהמשכים בעיתון, עם עלילה מאוד סבוכה ומורכבת, והוועדה הרוחנית לחצה עליה לכתוב סוף טוב, ולא הייתה לה ברירה. בכלל, הסופרות החרדיות שאני פגשתי מאוד מתאמצות לא להציג את הספרות שלהן כחתרנית, כי זה דבר מסוכן. אבל ככל שנוקפות השנים יש יותר ויותר ביקורתיות ומורכבות, גם בספרות הילדים. חיים ולדר הוא דוגמה טובה לסופר ילדים שתמיד נוהגים להציג אותו כפשטני, אבל אני חושבת שהוא מעז להציג דברים מורכבים, לפעמים יותר מסופרות כמו גלילה רון–פדר".

מאבקים פנימיים וסערה

יאיר וינשטוק, שמפרסם את ספריו בשם העט מ. ארבל, פרסם את ספרו הראשון, "קשר גורדי", לפני עשרים וארבע שנים. הספר נחשב לפורץ דרך בספרות החרדית בכך שהציג עלילת מתח סוחפת, וכן מכיוון שהתבסס על תחקיר מעמיק. גם ספריו הבאים – שהפכו לפופולריים גם בציבור הדתי–לאומי – הציגו עלילות מתח שמתפרסות על פני יבשות ותקופות, וזכו לאהדה רבה.

"גם לפני שהתחלתי לפרסם היו סופרים טובים, ויש גם כיום", אומר ויינשטוק. "החידוש שלי היה שהסיפורת שלי הציגה ספרות עלילתית, ספרות מתח, ברמה יחסית גבוהה. עד אז ספרות המתח החרדית הייתה מאוד רדודה, מדשדשת מאחורי הספרות העולמית והספרות הישראלית. בעצם, הספרות החרדית לא הייתה קיימת. היא עסקה בסיפורים לא מאוד מושקעים, כביכול הסופר חלם חלום בלילה וכתב אותו ביום. אני הצגתי סיפורים עם הרבה מאוד תחקיר, ועם ערך מוסף של ידע כללי לאורך כל העלילה".

כשהשלים את כתיבת ספרו הראשון התראיין וינשטוק לעיתון חרדי, ונשאל מה לסופר חרדי ולספרות מתח. "אני חושב שהשאלה הזו לא רלוונטית", אומר וינשטוק. "בראש ובראשונה, העלילה הראשונה שכתבתי פרצה מתוכי, היא לא ביקשה רשות, היא באה והצהירה: אני כאן. אני בסך הכול צינור לעלילה. כשעלה בדעתי הסינופסיס של הסיפור, צלצלתי לעורך שלי בעיתון, אדם חרדי מאוד, וסיפרתי לו את שלד העלילה. הוא אמר: אין לי מילים, נפלא, תתחיל לכתוב עכשיו. לעצם העניין, אין סתירה בין חיים דתיים לבין יצירה של ספרות יפה. אם הסיפור טוב ויפה, ויש לקוראים הנאה מלקרוא אותו, אין איסור בזה. גם בתרבות החרדית יש מושג של תרבות פנאי, וגם בחורי הישיבה המתמידים ביותר מוצאים פה ושם זמן לקרוא, והם רוצים לקרוא משהו על טהרת הקודש".

וינשטוק מתקומם גם הוא כנגד התפיסה שרואה את הספרות החרדית כספרות שמציגה עולם אידילי ומושלם, וטוען כי ספריו לא נרתעים מקונפליקטים ומיסודות קשים לעיכול בציבור החרדי. ספרו השני, "בלתי הפיך'" עמד במוקד סערה, כאשר וינשטוק העז לרמוז בו – שנים לפני המאבקים בישיבת פוניבז' והקרע ביהדות הליטאית – שבציבור החרדי יש מחלוקות. הספר מתאר מציאות דיסטופית שבה קברניטי המדינה, בניסיונם להתמודד עם ההתעצמות הדמוגרפית של הציבור החרדי, שותלים דמויות משפיעות בציבור החרדי שמסכסכות מבפנים, וכך הורסים את הציבור החרדי.

"זה עורר סערה, כי העזתי לכתוב שיש הרבה מחלוקות בציבור החרדי", אומר וינשטוק. "כתבתי כאילו זה עתיד לקרות, אבל למעשה רמזתי שזה קיים בצורה מינורית, ושהמלך עירום. פרצה סערה בציבור החרדי, דבר שלא בהכרח התכוונתי אליו, אבל הסערה הזו גרמה לספר להימכר בשלושים אלף עותקים. מה שקרה בהמשך הוא שהרבנים שאני קשור אליהם ביקשו ממני לקחת את הכתיבה שלי לכיוונים אחרים, פחות סוערים, ואכן התחלתי לכתוב עלילות יותר מינוריות".

היה לך נוח עם בקשה כזו?

"אני סופר מאוד רגוע ושקט בחיים האישיים. אני לא טיפוס של פרובוקציות. הסערה קרתה בלי כוונה, וכשהרבנים ביקשו ממני שאעשה את זה נעתרתי. ולמרות זאת, אני חושב שברוב הספרים שלי הצלחתי לשמור על רמה ספרותית גבוהה. הספרים שלי ברובם הגדול נוגעים בכל מיני רבדים בנפש שיש בהם המון רגש והומור, ויש בהם אתגר שכלי: איך לפתור את התשבץ הזה. אתה לא מצליח לנחש עד הסוף את פתרון החידה. על היסודות האלה הצלחתי לשמור, והם אלה שחשובים לי".

"הסכמה" מסופר חילוני

כמו סופרים חרדים אחרים, גם וינשטוק התלבט בעבר האם לפנות לקהל קוראים חילוני. היו בעבר סופרים שעשו זאת: הבולט שבהם הוא חיים גרינבוים, שהוציא את הספר "צוואה" כמותחן פנים–חרדי, ולאחר מכן שיווק גרסה אחרת של הספר, בכריכה שונה, ברשתות הספרים החילוניות. וינשטוק, לעומתו, ויתר על ההרפתקה הזו כמעט מההתחלה. "כסופרים חרדים, יש לנו אתגר גדול יותר מלסופרים חילונים", הוא אומר. "אנחנו צריכים לעבוד יותר קשה. לסופר חילוני אין בעיה לכתוב עלילה שיש בה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, כל מיני דברים שלא חוצים את הסף בציבור החרדי. קל מאוד לגרות את הקוראים כשאין לך מעצורים, ואילו אנחנו לא יכולים לעשות דבר כזה. משעה שאתה לא כותב בסגנון הזה, הקורא החילוני מרגיש את זה מיד.

"יש חומה גבוהה שחוצצת בין הספרות החרדית לבין הספרות החילונית. הספרות הדתית–לאומית קרובה יותר לזו החילונית: קח ספר כמו 'תיאום כוונות' של חיים סבתו, שעוסק בצבא. הצבא הוא מכנה משותף בין דתיים וחילונים, שמאפשר נקודת מפגש ביניהם, ולכן ספר כזה יכול להימכר גם לקהל חילוני. הספרות החרדית, לעומת זאת, שונה לחלוטין מהסיפורת החילונית, ולכן אני לא רואה סיבה שיהיו בעיתונות החילונית ביקורות ספרים על ספרים חרדיים. אני יכול להגיד לך שאנשים חילונים כן נחשפו לספרים שלי, בצורה מקרית, וקיבלתי מהם פידבק מאוד חם, מה שעורר אצלי את המחשבה לנסות לפנות לציבור החילוני, אבל ראיתי שזה לא מצליח. בעבר גם היו לי קשרי ידידות עם כמה סופרים חילונים, אבל נכוויתי אחרי שסופר חילוני מאוד ידוע למעשה גנב את עלילת אחד הספרים שלי ושיבץ אותה בספר שלו, שהיה לרב מכר".

מה הרגשת כשזה קרה?

"הרגשתי נבגד, אבל אמרתי לעצמי באירוניה שהנה קיבלתי אישור חיצוני לכך שהספרות שלי טובה. קיבלתי 'הסכומה' מאחד מגדולי הסופרים החילונים".

אין עתיד מעניין

ד"ר יעל שנקר אומרת שלא ברור אם הספרות החרדית מחוללת שינוי אמיתי, נראה לעין, בחברה החרדית. "פגשתי פעם סופרת חרדית ותיקה, שמאז ומעולם כתבה לציבור החילוני ובהוצאות החילוניות", מספרת שנקר. "היא אמרה לי שאם היה סיכוי שתתפתח ספרות טובה במגזר החרדי, הרי שהספרות החרדית הפופולרית, ה'לא–ספרותית' כביכול, סתמה את הגולל על האפשרות הזו, משום שהיא מספקת צורך של קריאה, אבל עושה משהו מאוד לא רדיקלי או מאוד לא ספרותי בעיני אותה סופרת. אז יש שיגידו שכתיבה תמיד משחררת משהו, שהיא נותנת פתח לדיון, מציפה שאלות חשובות על משפחה והתגברות, ויש שיגידו שזה נעשה באופן כל כך שמרני, שאין לתלות תקוות בתופעה הזו. אני חושבת שטוב שהספרות הזו קיימת, אבל היום לא קורים בה הרבה דברים מעניינים.

"מצד שני, גם בספרות הישראלית הכללית לא קורים הרבה דברים מעניינים. בכלל, יש בעיה בכך שהתרגלנו לדבר על הספרות החרדית בנפרד מהספרות הישראלית הכללית. פעם הזמינו אותי לדבר על ספרות ילדים חרדית, ואמרתי: אני אבוא, בתנאי שאני יכולה לדבר גם על ספרות ילדים חילונית. במסגרת ההיקסמות שלנו מה'אחר' אנחנו נוטים לדון בספרות החרדית במנותק מהספרות הישראלית הרחבה יותר, ולא רואים את נקודות הדמיון ביניהן".

על הדילמה של הסופרים החרדים בין כתיבה פנימה לכתיבה החוצה אומרת שנקר כי "חלק גדול מהסופרים החרדים כותבים לקהילה שלהם, וזה מה שהם רוצים, ואילו חלק היו רוצים לצאת החוצה, אבל הם אמביוולנטיים. בעיניי, הספרות הזו עוד לא מספיק בשלה בשביל לצאת החוצה. אין בספרות החרדית תופעה כמו זו של רמה בורשטיין בקולנוע. יוצרים כמו בורשטיין, או שולי רנד, או נועה ירון–דיין, הם חוזרים בתשובה, ולא בכדי: ילדה חרדית שגדלה בבית יעקב וצורכת רק ספרות חרדית תתקשה לצמוח ולהיות סופרת איכותית. זה נכון גם בקולנוע: אי אפשר ליצור קולנוע איכותי אם אתה גדל רק על הקולנוע החרדי. זו הסיבה שהחוזרים בתשובה פורצים קדימה, ואילו הסופרים החרדים מבטן ומלידה עוד לא מצליחים לפרוץ".

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ח מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בנובמבר 2017, ב-גיליון תולדות תשע"ח - 1058 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

%d בלוגרים אהבו את זה: