כריסטי מהתלת בקוראיה | יונתן דה שליט

 

איש עסקים נרצח אחרי שזיהה את מי שסחט את רעייתו והביא למותה. אגתה כריסטי במיטבה בספר שהוגדר כרומן הפשע הטוב ביותר שנכתב אי פעם

רצח רוג'ר אקרויד

אגתה כריסטי

מאנגלית: מיכל אלפון

עם עובד, 2017, 306 עמ'

"רצח רוג'ר אקרויד" הוא הספר השלישי שבו מככב הבלש עטור התהילה הרקול פוארו. שלישי מתוך שלושים ושלושה ספרי בלש שבהם מפענח הבלש הבלגי, בעזרת התאים האפורים המפורסמים של מוחו הגאוני, פרשיות פשע מחרידות, כשבדרך כלל מדובר בפשע האולטימטיבי – רצח.

אפתח ברשותכם דווקא בעטיפת הספר. פגיון מזרחי חד ומעוקל מעטר את העטיפה. תחריט שחור, מוגדל, על רקע צהוב בוהק. הפגיון הזה מופיע גם על העטיפה האחורית, הפעם מלווה בנדנו המעוטר. בראש עטיפת הספר בולט שמה של אגתה כריסטי, בכתב יד בעברית, המזכיר מאוד את חתימתה האמיתית באנגלית, המקשטת – יחד עם נוצה חגיגית – חותם אדום ועגול, המופיע כאות של סמכות ואיכות בראש העטיפה האחורית של הספר. העטיפה בעיניי מרהיבה, מושכת את העין, מזכירה בכוונת מכוון את העטיפה של הספר הקודם בסדרה, "הפרשה המסתורית בסטיילס".

דורית שרפשטיין, מעצבת העטיפה, מספרת שבחרה בתפיסת עיצוב סדרתית. בדילמה שבין עיצוב תקופתי, היסטורי, לבין עיצוב עכשווי, נבחרה צבעוניות מודרנית משולבת בתחריטים של כלי הרצח (בקבוק רעל בספר הקודם, פגיון בנוכחי), הממקמים את הספרים בזמן. התחריט, אומרת שרפשטיין, היה אז, בראשית המאה הקודמת, דומה במידה רבה לצילום העיתונאי של היום. הוא ביטא את הרצון להראות חפצים כפי שהם, באופן מדעי, ללא אווירה, ולכן השימוש בשחור לבן.

הצגת כלי הרצח נועדה לומר שבסוף יש חפץ אחד, תשובה אחת, פתרון חד משמעי לתעלומה. החפץ, כלי הרצח, הוא סוג של רמז, אחד ממכלול הרמזים; חלקם, אגב, "הרינגים אדומים" – רמזים מטעים המובילים בדרך חתחתים אל הפענוח. בגלל שהרמזים מתגלים אט אט גם כלי הרצח מוצג על העטיפה באופן חלקי, והגדלת הדימוי החזותי מרמזת על דרך הפעולה של הבלש.

הפורמט של הספר קטן, קל להכניסו לתיק אלגנטי, לצדו של אקדח עם קת מעוטרת בצדף. בקיצור, העטיפה הזו היא מלאכת מחשבת, ראויה לכל שבח, והיא בהחלט הולמת את אחד הספרים החשובים והטובים שנכתבו על ידי אגתה כריסטי, הגברת הגדולה של תור הזהב של ספרי הבלשים.

הו, כמה אוהבים האנגלים
ללעוג לזרים. אגתה
כריסטי בביתה במחוז
דבון, 1946
צילום: גטי אימג'ס

השבת ערך החיים

הספר, שיצא לאור ב–1926, מסופר על ידי הרופא הכפרי דוקטור ג'יימס שפארד, המלוהק בספר זה לתפקיד עוזרו המסור והנאמן של פוארו, תפקיד שאותו מילא לאורך רוב הקריירה של הבלש הבלגי קטן הקומה והדור השפם, קפטן ארתור הייסטינגס.

שפארד מסייע לפוארו בחקירת מותו של רוג'ר אקרויד, איש עסקים עשיר שנרצח באחוזתו המפוארת באמצעות פגיון ששיסף את גרונו. רוגר אקרויד ידע יותר מדי. הוא ידע שהאישה שאהב הרעילה את בעלה הראשון, הוא חשד שמישהו סוחט אותה, ולאחר שנטלה את חייה באמצעות מנת יתר של סם הגיע אליו מידע שהצביע על זהותו של הסוחט שדחף אותה אל מותה. האם הסוחט הוא הרוצח? האם הסוחט הוא אחד מבני ביתו של אקרויד? לכל אחד מבני הבית יש סיבה לרצות במותו של בעל הבית רב הממון והנכסים. לכל אחד מבני הבית יש סוד שהוא רוצה להסתיר.

רצה הגורל, ומכל המקומות האפשריים באנגליה בחר הרקול פוארו לבלות את ימי הפנסיה שלו דווקא בקינג'ס אבוט, כפר אנגלי קטן ונידח, רווי רכילות ותככים, מוכן ומזומן לצאת ממעטה האנונימיות שגזר על עצמו כדי להיחלץ לפענח את הרצח של רוג'ר אקרויד. רצח, כל רצח, מחייב פענוח. ואין זה משנה אם הנרצח היה דמות גסה, יהירה ולא נעימה. הסדר החברתי צריך לחזור על כנו. המאזן המוסרי צריך לשוב למצב של שיווי משקל. דרור משעני, סופר נפלא וחוקר חשוב של הז'אנר הבלשי, אמר בכנס הספרות הבלשית הראשון שנערך בישראל ב–2016:

בעיניי… מהותו של כל רומן בלשי טוב באמת, המבנה היסודי והעמוק שלו, הוא זה: התעקשות על תיאור נסיבותיו הייחודיות של מוות אחד בלבד; סירוב להתעלמות ממנו; התעקשות לזכור אותו ולהבין אותו. זה מה שיכול לעשות הרומן הבלשי בחברה שנעשתה מורגלת מדי במוות: להחזיר את ערך החיים, כל חיים של כל אדם, על ידי הסירוב לתת למוות להישכח. או בלשונו של דילן תומס (בתרגומו של עודד פלד): לזעום, לזעום על גסיסתו של אור אחד.

פתרון לא צפוי

לצדו של דוקטור שפארד בולשת גם אחותו, קרוליין. השניים מתגוררים יחד בבית קטן בכפר. מהבית הזה מנהלת קרוליין מערכה מודיעינית מסועפת, המתבססת על תצפיות, רכילויות, חטטנות והפרחת תיאוריות שונות ומשונות. הרופא לועג לאחותו על רכלנותה וסקרנותה, אך ללא הועיל. אין דבר שיעצור אותה ואת שאר רכלני הכפר.

אגתה כריסטי רוקחת כדרכה תעלומה מורכבת, והיא מפזרת לאורך הדרך רמזים רבים המאתגרים את הקורא והופכים גם אותו, לצד פוארו ועוזרו הנאמן, ולצד קרוליין החטטנית ותאבת הרכילות, לבלש חובב המנסה לפענח את התעלומה. במקרה של "רצח רוג'ר אקרויד" פתרון התעלומה מדהים, והוא שולח את הקורא חיש מהר לקריאה חוזרת, כדי לנסות להבין איך כריסטי היתלה בו עד כדי כך.

בשנת 2013, 87 שנים לאחר שיצא לאור, בחר איגוד סופרי הפשע הבריטיים בספר כרומן הפשע הטוב ביותר שנכתב אי פעם. יהא הדבר אשר יהא, סופו המפתיע של "רצח רוג'ר אקרויד" קבע סטנדרט שבהחלט השפיע באופן עמוק ולאורך שנים על הז'אנר כולו.

נימה אנטישמית

ניכר שכריסטי נהנתה מכתיבת הספר. יש בו לא מעט התייחסויות מחויכות לספרות הבלש ולסטריאוטיפים נשיים. כריסטי גם נהנית לעצב את דמותו של פוארו כדמות מעט מגוחכת, יהירה ובעיקר זרה. הו, כמה אוהבים האנגלים ללעוג לזרים. פעם אחר פעם מתואר פוארו כתרנגול רברבן. "הוא טלטל את ראשו, ניפח את חזהו, עמד והביט בנו ומצמץ בעיניו. הוא נראה מלא חשיבות עצמית עד גיחוך. פתאום תהיתי אם אמנם יש לו ערך כבלש" (עמ' 105).

גם נימה אנטישמית קלה שצצה מדי פעם בספריה של כריסטי לא נעדרת מספר זה. כשאחת הדמויות, אישה מבוגרת, מתוודה בפני הרופא על מצוקתה הכספית ועל כך ששני ג'נטלמנים הציעו לה הלוואה בשוק האפור, כשלמרבה ההפתעה שניהם היו סקוטים, הוא מפטיר: "'לא ממש', אמרתי ביובש. 'על פי רוב מדובר באדונים סקוטים, אבל אני חושד שיש באילן היוחסין שלהם ענף שמי'" (עמ' 177).

אחד הפרקים הנפלאים בספר נקרא "ערב של מה–ג'ונג", והוא מספר על ערב שבו כמה מאנשי הכפר מגיעים בערדליים ובמעילי גשם אחרי ארוחת הערב כדי ליהנות מקפה ועוגה, כריכים ותה, ולשחק במשחק שולחן סיני עתיק. כריסטי מלהטטת בווירטואוזיות ומתארת רב–שיח הנע במהירות בין השחקנים השונים המשלבים בין משחק קנאי ולהוט לבין עיסוק רכילותי נלהב בפרשת הרצח. ללא קשר ליכולתה הנפלאה של כריסטי לטוות סיפור בלשי, בעיניי זה אחד מקטעי הכתיבה הטובים ביותר שלה, ובו היא מתגלה לא רק כרוקמת עלילות יצירתית וערמומית אלא כמי שבאמת יודעת לכתוב באופן מרהיב.

הספר הזה, המוגש מחדש לקורא העברי בתרגומה המשובח והיצירתי של מיכל אלפון, הוא אבן חן של ממש, ספרות בלשית במיטבה, אסקפיזם מוחלט ומבורך.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בנובמבר 2017, ב-גיליון חיי שרה תשע"ח - 1057, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: