הקהילה הייחודית בבלמונטה שבפורטוגל הולכת ונעלמת. מלבד הבעיה הדמוגרפית, זניחת המסורות העתיקות לטובת המנהגים המודרניים מאיימת על המשך קיומה

הצילו! קהילת בלמונטה בפורטוגל הולכת ונעלמת. קהילת בלמונטה הייתה עד כה קהילה ייחודית, קהילה של אנוסים אשר שמרו על יהדותם בסתר: הדליקו נרות שבת בקירות הבית, אפו מצות לפסח במרתפים ושמרו על מסורות ומנהגים מיוחדים. וכעת בלמונטה הפכה לקהילה ככל קהילות ישראל – מקהילה עם מסורת של חמש מאות שנה היא הפכה לקהילה יהודית קלאסית.

חזית בית הכנסת
בבלמונטה

סילוק מנהגים

לפני כמה שבועות שבַתּי בבלמונטה. בלמונטה הוא כפר קטן בצפון פורטוגל, וגרים בו כ–3,000 תושבים. הכפר הציורי נמצא קרוב לגבול בין פורטוגל לספרד, באזור הנקרא "טראס אוס מונטס" (מאחורי ההרים), בפרברי העיר קובילייה. רוב הבתים בכפר בנויים אבן, וההליכה בסמטאותיו הצרות מזכירה את רחובותיה של העיר העתיקה בירושלים. הכפר נמצא על הר הצופה לנוף מרהיב של שדות ועמקים הנראים כלקוחים מתוך ציור.

בכפר זה גרו במשך מאות שנים יהודים אנוסים אשר ברחו מפני האינקוויזיציה והמשיכו לשמור את יהדותם לא רק בלב, אלא בביתם פנימה. אנוסי בלמונטה בחרו דרך מקורית כדי להמשיך לחיות כיהודים. הם פעלו לפי הכלל "היה יהודי בביתך וקתולי בצאתך". קהילת בלמונטה ידועה בהיסטוריה של העולם היהודי כקהילה היחידה בעולם אשר שרדה את נוראות האינקוויזיציה ונשתמרה במשך דורות בצורה מופלאה, הן בתודעתה היהודית והן במבנה הקהילתי.

מאות שנים של בדידות וקיום בסתר יצרו תופעה ייחודית של שמירת היהדות באופן מקורי תוך יצירת מנהגים מיוחדים, מסורות שעברו מדור לדור, תפילות ובקשות בפורטוגזית שהשתמרו ונמסרו מאם לבת ומסבתא לנכדה, וזהות יהודית שעברה בסתר במשך דורות רבים.

פעמים רבות ביקרתי את הקהילה היהודית במקום, אולם הפעם חשתי שינוי משמעותי. השינוי הראשון הוא דמוגרפי. בעבר היו מעל מאתיים משפחות של אנוסים בכפר וכיום בקושי יש מניין משפחות המקיימות חיים יהודיים ושומרות על הגחלת. הקהילה הולכת ומצטמצמת, הן בגלל עלייה לארץ והן בגלל פטירה של זקני הקהילה. נדמה שבעוד שנים מעטות הקהילה תיעלם ממפת הקהילות היהודיות.

אולם לא רק האנשים של קהילת בלמונטה הולכים ונעלמים, אלא גם המנהגים והמסורות של הקהילה. בליל שבת בבית הכנסת התפללו בנוסח קרליבך והרגשתי שאני נמצא בבית כנסת בשכונת נחלאות בירושלים. בתפילת שחרית התפלל החזן בנוסח ספרדי ירושלמי, ולמרות שהתפילה הייתה יפה לא זכיתי לשמוע את התפילות היפות שנהגו להתפלל זקני הקהילה בפורטוגזית, תפילות שנכתבו לפני מאות שנים ועברו במסורת מדור לדור.

בעקבות התהליך העובר על הקהילה היהודית בבלמונטה, התחלתי להרהר בתהליך היעלמותן של קהילות בעולם היהודי ובשכחה של המנהגים והמסורות שנוצרו בקהילות ישראל במזרח ומערב. אני מודע לכך שרבים וטובים שמחים כאשר נסגרת קהילה יהודית בגלות ורואים בכך חלק מתהליך קיבוץ הגלויות, אולם נדמה לי שהבעיה בהיעלמותן של קהילות היא לא בעיה רגשית ונוסטלגית בלבד. לדידי, כאשר קהילה נעלמת, נעלם ביחד איתה חלק מהפאזל המרכיב את העם היהודי. המסורות שאפיינו את הקיום היהודי הופכות לנתון ארכיאולוגי מבלי יכולת להמשיכן בעתיד. אני מאמין באמונה שלמה שכפי שלכל יהודי יש "אות בספר תורה" וכל יהודי הוא גילוי של אות בתורה ובלעדיו התורה חסרה, כך גם קהילות ישראל והמסורות הצפונות בכל אחת מהן הן הגילוי של התורה כולה ויש צורך בקיומן. לכן, אם קהילה נעלמת משהו חסר ואף פגום בקיום היהודי בהווה ובעתיד.

בליל שבת הרגשתי שאני נמצא בבית כנסת בשכונת נחלאות בירושלים. חברי הקהילה בבלמונטה בברכת לבנה.

העושר של בית אבא

סודו של הקיום היהודי לאורך הדורות טמון לא רק בעולם ההלכה אלא גם במסורות ובמנהגים העוברים מדור לדור. עולם ההלכה הוא עולם המעשה, עולם של כללים ועקרונות שנכתבו בתורה שבכתב ובעל פה לאורך הדורות, אך המנהג והמסורות הם הנותנים לו טעם ומשמעות. אם נוטלים מעולם ההלכה את המנהגים והמסורות המיוחדים של כל עדה וקהילה, יש חשש שתאבד גם ההלכה ותישאר כמעט מעורטלת, כגוף בלי נשמה. וכפי שכתב פרופ' ישראל תא שמע בספרו "מנהג אשכנז הקדמון": "בסופו של דבר המסורת היא הרוח, השפה, השייכות, תחושת העברת המורשת, החיבור אל העבר ואל העתיד".

השמירה על המסורות של קהילות ומשפחות יהודיות טמונה בחיבור לבית אבא. המושג "בית אבא" הוא סובייקטיבי ומשתנה מדור לדור ומקהילה לקהילה. בכל בית אב נוצרו מנהגים אחרים, ובכל דור ישנם שינויים, ולכן יש צורך לשמר את המסורות של קהילות ישראל כדי להחזיק את המושג "בית אבא" כעוגן של האדם למסורת היהודית. גם לאנשים שעולם ההלכה אינו רלוונטי עבורם, מושג זה של "בית אבא" הוא משמעותי. זו ככל הנראה הסיבה לכך שיותר יהודים בעולם מקפידים על סדר פסח בחיק המשפחה מאשר על תפילת כל נדרי ביום הכיפורים בבית הכנסת.

מורי ורבי הרב יהודה עמיטל נהג לומר כי יש שני דברים שהם בגדר מצוות "והגדת לבנך" שאותם הרב אינו יכול ללמד את התלמיד: "המנגינות של סבא והקניידלך של סבתא". את זה רק הבית והמסורת מסוגלים להעביר ובכך להחיות את הדורות הבאים.

בלשונו הייחודית, ניסח זאת הרב שג"ר:

שורש החיים היהודיים נעוץ בזרימת החיים. אורח חיים יהודי הלכתי איננו אלא זרימתם של החיים היהודיים ולא לימוד סעיפים בספרי הלכה. המלאות, שהיא נשמתם של החיים ההלכתיים, נוצרת בזרימה זו, והיא המכוננת את "האתוס של השבט" המקיים את מנהג אבותיו ובכך משתרש בהם… מה שחסר לאנשים רבים בעולמם הדתי הוא הריח של האוכל, תחושת השייכות העוברת דרך המנהגים, האוכל, הריחות והמראות הייחודיים לאורח החיים הדתי. כל אלה הם ההופכים את אורח החיים לביתי ואינטימי, לשבטי, לכזה שאי אפשר לעזוב אותו כשם שאי אפשר לעזוב את הבית – היות שהאדם תמיד שייך אליו באשר הוא מצוי. אם כן, מה שחסר היום הנו הטעם והריח שהם הם הפנימיות. הזמן המודרני ניכֵּר את האדם מפנימיות זו, קרע קֶרע בינו ובין הביתיות, וממילא התנדפה האינטימיות.

בכניסה לבית הכנסת בבלמונטה תלוי עד היום שלט שבו כתוב על אבן זיכרון: "כאן במקום הזה לא נותקה השלשלת… כאן בכפר בלמונטה, בבית הזה ובבתים הסמוכים, לב האזור היהודי, התנהלו חיים יהודים מלאים ועשירים עוד מימים קדומים. בעקבות גזרות השלטון, נאלצו תושבי הכפר היהודים, כמו יהודים אחרים ברחבי ספרד ופורטוגל, להמיר את דתם – כשהם שומרים על יהדותם בבית. כאן לא כבה הנר לעולם… כאן הנשמה היהודית לא הלכה לאיבוד… כאן הנשמה היהודית נשארת לעולם… ומתוך העבר – יקום העתיד, מחושך ואפלת ימי הביניים אל האור של בית הכנסת והמרכז הרוחני".

האמנם ההיסטוריה של קהילת בלמונטה תמשיך להתקיים בלי שמירה על המסורות והמנהגים הייחודיים של בית אבא?

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ה' באב תשע"ז