סיפורה הלא ידוע של קהילת יהודי האי שלחופי תוניס בימי השואה, שנאלצו לשלם בזהב לנאצים להצלת חייהם, מונצח בספר קומיקס המשמר אירועים, שפה, שמות ודמויות

רביד הזהב

בנימין פנש ואליהו גוט

איורים: ג'קי ירחי

מכון שרי זבולון, 2017, 55 עמ'

אמא, מה פתאום הבאת לנו קומיקס על השואה? מה פתאום שואה בג'רבה?! אה, זה הסיפור שסיפרת לנו על הזהב שהנאצים שדדו. מצאתי פה את סבא של סבתא! יו, תראו – הנה שם המשפחה של סבא שלנו. הם לבושים כמו בתמונות. הם מדברים כמו סבא שלך!

אלה ציטוטים מהילדים שלי, אשר רגילים לשמוע סיפורים על השואה מהחצי האשכנזי של המשפחה – מחנה עבודה בפולין, המחתרת הצרפתית, השמדה, גבורה. מהצד שלי, הג'רבאי, הם שומעים יותר על התנועה הציונית, לימוד התורה, העפלה בלתי לגאלית והחיים במושב ובמעברה. בתור ילדה בכלל לא הכרתי את הסיפורים "שלנו" על מלחמת העולם השנייה, הכוללים בריחה המונית אל המערות במדבר, תשלומי כופר ותפילות ציבוריות.

ממדי השואה האירופית גימדו את תולדות היהודים בארצות צפון אפריקה באותן שנים. בבית הספר שלי פגשנו תמיד את הסיפורים מגרמניה, פולין והולנד, למרות שרובנו המוחלט הגענו ממשפחות יוצאות תוניס, לוב, כורדיסטן ומרוקו. למעשה, בסביבה שלנו לא הרבו לספר "מה היה שם". המבט היה תמיד קדימה – מדינת ישראל, צבא, התיישבות, לימודים, פרנסה. המסורות והמנהגים המשפחתיים והעדתיים שומרו, בדרך כלל, אך הרקע התרבותי וההיסטורי התפוגג ונשחק מול האינטנסיביות של אחזקת משק חקלאי, הדחיפה להשכלה ועוד.

בשנים האחרונות מערכת החינוך השכילה להבין את הפער שנוצר, ובאופן הדרגתי נוספים עוד ועוד תוכני לימוד העוסקים בתרבות קהילות המזרח השונות במאות השנים האחרונות. "ועדת ביטון" הידועה הינה נקודת ציון חשובה בדרך לתיקון, והרף הגבוה שהציבה ממתין למימושו בבתי הספר ובשאר מוסדות החינוך.

כיצד ניתן להנגיש מידע היסטורי באופן שובה לב על מנת ליצור אצל הילדים הזדהות עם התוכן ורצון להוסיף ולהעמיק בתחום? כיצד חושפים תרבויות עתיקות, אורחות חיים ומנהגים של קהילות שכבר נטמעו בכור ההיתוך הישראלי? אחת הדרכים המוצלחות היא ספרות, ובדיוק אל פינת התצרף הזו משתבץ "רביד הזהב" – ספר קומיקס המחיֶה סיפור מרתק אשר קרה בקהילת ג'רבה לפני עשרות שנים.

קהילה‭ ‬יהודית‭ ‬עתיקה‭ ‬ששורשיה‭ ‬נעוצים‭ ‬בימי‭ ‬חורבן‭ ‬בית‭ ‬ראשון‭. ‬בית‭ ‬הכנסת‭ ‬העתיק‭ ‬בג‭'‬רבה, ‭, ‬2014
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬איי

בתוך שבע שעות

ג'רבה הינו אי קטן השוכן לחופיה של מדינת תוניס, ובו קהילה יהודית עתיקה אשר שורשיה נעוצים, על פי המסורת, בימי חורבן בית ראשון. לפי הסיפור העובר מדור לדור, קבוצת כהנים נמלטת מירושלים עם אחת מדלתות בית המקדש החרב; הם מבקשים את עזרתם של בני שבט זבולון, יורדי הים, ויחד איתם הם מגיעים אל חופי האי תרשיש ומתיישבים בו. את הדלת המקודשת הם קוברים באדמת האי ומעליה מקימים בית תפילה, אשר לימים יהפוך לבית הכנסת המרכזי של תרשיש, הוא ג'רבה – אל גריבה. הקהילה גדלה עם השנים, שומרת על מסורותיה העתיקות ובמקביל קושרת קשרים הדוקים עם חכמי ישראל בתפוצות השונות, על ידי תכתובות הלכתיות ענפות ומרתקות המונצחות בספרי שו"תים מגוונים. קהילה זו הופכת למרכז רוחני ותרבותי המשפיע על סביבותיו ונודע בכינוי "ירושלים דאפריקה".

יהודי ג'רבה כוספים לשוב אל ארץ ישראל ובשנת 1919 (תרע"ט) מוקמת שם תנועת "עטרת ציון", ובראשה רבני הקהילה ומנהיגיה, הדוחפים את בני הקהילה ובנותיה ליטול חלק פעיל בתנועה הציונית. רבני ג'רבה חוסמים את חלונותיהם בפני רוחות תנועת ההשכלה ומסרבים להקמת בית ספר של תנועת אליאנס ("כל ישראל חברים"), מחשש חילון, אך עם זאת מארחים שד"רים מישראל, שולחים נציגים אל הקונגרסים הציוניים ובסופו של דבר זוכה רוב הקהילה לעלות ארצה לאחר קום המדינה ולהתיישב בעיירות ומושבים בצפון הנגב, בעיקר.

הסיפור המרכזי המתואר ב"רביד הזהב" מתרחש בשבת פרשת תרומה בשנת התש"ג (13.2.1943). הימים ימי מלחמת העולם השנייה. כוחותיו של גנרל רומל, הנודע בכינוי "שועל המדבר", כבשו חלקים מצפון אפריקה והגיעו גם לתוניס. בלילה הקודם הפגיזו כוחות הברית את ספינות הקרב הגרמניות אשר עגנו באחד מן הנמלים, ומתעורר חשד כי יהודי ג'רבה הם שאותתו והלשינו לאנגלים על המיקום המדויק. הנאצים עוצרים את רבי משה כלפון הכהן, ראש רבני ג'רבה, ומאיימים ברצח כל מנהיגיה הרוחניים של הקהילה ועשיריה, כמו גם בהפגזת שתי שכונות היהודים, אלא אם ישולם כופר עצום בזהב טהור תוך שבע שעות. מרגע זה ואילך מתרחשת שרשרת אירועים תכופים במטרה להשיג את הכופר בזמן הנקוב. סיפור זה ידוע ומסופר עד היום בכל משפחה שמוצאה ג'רבאי, כיוון שהזהב נאסף מתרומות בני הקהילה כולם – אנשים נשים וטף, מעיטורי ספרי התורה, דרך נדוניות חבויות ועד עגילים באוזני ילדות.

מתוך‭ ‬הספר‭ "‬רביד‭ ‬הזהב‭"‬

תיעוד קהילתי מוסרט

התסריט של "רביד הזהב" נערך על פי עדויות בכתב ובעל פה אשר נאספו בתחקיר מדוקדק במשך שנים. הפרטים אומתו ממקורות שונים, מה שהופך את הספר למקור היסטורי מרשים. דמויות רבות מופיעות בשמן המלא ומצוירות על פי תמונות שהשתמרו, ובשולי העמודים מופיעות הערות עם פרטים והרחבות על האירועים המתוארים והאנשים הנוטלים בהם חלק.

העיון בספר חושף בפני הקוראים את מנהגי הקהילה ואת השפה השגורה בפי תושביה. תוך כדי התקדמות העלילה מתוארים דיונים הלכתיים כמו גם אנקדוטות מחיי היומיום, הוויזואליה משולבת בפתגמים ובביטויים אותנטיים ונדמה שאנו צופים בתיעוד מוסרט של קהילה שוקקת חיים. יש לציין כי עודף הפרטים עלול להקשות מעט על הקוראים בדפים הראשונים של הספר, אך בהמשך נסחפים בעקבות האירועים. לדעתי אפשר היה לסיים את הספר מוקדם יותר ולוותר על העמודים האחרונים, אשר אינם שייכים לעלילה המרכזית אלא להמשך החיים בג'רבה ולפרידות מן העולים לארץ. נראה כי יוצרי הספר התקשו לקצץ חומרים, ועריכה הדוקה הייתה יכולה להפוך את הספר לקריא ונגיש יותר.

אינני יודעת מי היה קהל היעד המקורי שאליו כיוונו יוצרי הספר מלכתחילה, אך ברי לי כי התוצאה המוגמרת מתאימה כמעט לכל גיל. אנו רגילים לראות קומיקס כפורמט המיועד לילדים ונוער, אך בשנים האחרונות יצאו לאור מספר ספרי קומיקס המיועדים דווקא לגילאים בוגרים יותר, ובמיוחד כשמדובר בסיפור היסטורי שכזה נדמה כי התיאור הוויזואלי הופך את העיון לקל יותר. ילדים צעירים אולי יזדקקו להכוונה מסוימת בתחילת העיון ב"רביד הזהב", שכן ישנן מילים המופיעות בגרמנית או בערבית–יהודית ג'רבאית בצירוף כוכבית המפנה אל תרגומן בשולי העמוד. אירועי השואה באירופה מתוארים במספר עמודים, באופן אשר מציב את הסיפור המתואר ב"רביד הזהב" בקונטקסט ההיסטורי הנכון.

"רביד הזהב" יצא לאור על ידי מכון "שרי זבולון", המוקדש להנצחת מורשת יהדות ג'רבה וסביבותיה. המכון הוציא לאור כבר מספר ספרים על חכמי הקהילה ותומך בפרויקטים נוספים הקשורים בה. את התחקיר ערך בנימין פנש, העומד בראש המכון, התסריט נכתב על–ידי אליהו גוט, והקומיקס עצמו צויר בידו האמונה של ג'קי ירחי. הספר נפתח ב"הסכמה" מאת הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת "כסא רחמים", העוסק רבות בשימור המורשת ההלכתית והתרבותית של ג'רבה. הוא מעיד על היות הסיפור אמיתי ומדויק, ואף מעיר הערות דקדוקיות שונות אשר תוקנו לפני ההדפסה.

"רביד הזהב" הינו פרויקט רב פנים, המחבר חוליות היסטוריות עדינות במלאכת מחשבת מרגשת, מרתקת ומעוררת הערכה, וראוי להצטרף לספריות ביתיות כמו גם לאלה השייכות למוסדות חינוך.

סלעית לזר היא אגרונומית, עמיתת קרן אייסף ודוקטורנטית במחלקה למדעי החיים של אוניברסיטת בן–גוריון

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט סיון תשע"ז