כשהגיע הרב אליעזר ולדמן אל הרצי"ה קוק עם ההצעה להקים ישיבה בחברון המתחדשת, הרצי"ה דווקא התנגד לרעיון. מאז הספיק להיות בין מייסדי קריית ארבע, להקים בה ישיבה ולכהן כחבר כנסת . עכשיו, כשהוא חוגג גבורות, הוא מתפנה לספר על עלייתו מארה"ב, על החברותא למעלה מיובל שנים עם הרב חיים דרוקמן ועל היחסים האישיים עם יוסי שריד ושולמית אלוני 

צילום: מרים צחי

למעלה מארבעים וחמש שנה מתגוררים הרב אליעזר ולדמן ורעייתו רות באותה דירה בבניין 9 בקריית ארבע. כשנכנסו לדירה הזאת באלול תשל"א (1971), אחרי מגורים של למעלה משלוש שנים בממשל הצבאי בחברון, הכול מסביב היה שומם. הר טרשים קירח. היום מתגוררים בקריית ארבע למעלה משמונת אלפים תושבים. במוצאי יום שחרור ירושלים האחרון, ליל יום שחרור חברון, התקיים בישיבת ההסדר "ניר" בקריית ארבע ערב הוקרה לרב ולדמן לרגל הגיעו לגבורות. בערב צוינה גם כניסתה של הישיבה לשנת היובל.

בראשות הישיבה שהוקמה תחילה בחברון ועברה בהמשך לקריית ארבע עומד בחמש השנים האחרונות הרב נעם ולדמן, בנו הצעיר של הרב אליעזר ולדמן, שהקים את הישיבה ועדיין מלמד בה ומכהן כנשיאה. היום הרב ולדמן מוכן לספר שכשהגיע לרבו הרצי"ה קוק עם הרעיון להקמת ישיבה בחברון, הרב דווקא התנגד. "הרעיון להקמת ישיבה עלה בשלב התכנונים שלנו לעלות לחברון ורבנו הדהים אותנו כשאמר 'למה להקים ישיבה? חברון לא מספיק קדושה בלי ישיבה?'. הוא הסביר שאם נתחיל את ההתיישבות עם ישיבה לא ייקחו אותנו ברצינות. 'אתם צריכים משפחות של אנשים שעובדים ומתפרנסים', אמר הרב, 'אחר כך תקימו ישיבה'. הוא גם הוסיף קצת בחיוך: 'אם אתם כל כך רוצים להקים ישיבה, תקימו ישיבה בג'נין'…".

אכן, ההתיישבות בחברון לא החלה בהקמת ישיבה. בערב פסח תשכ"ח, קצת פחות משנה לאחר שחרור חברון, הגיעה לעיר שיירת מכוניות עם עשר משפחות וקבוצת רווקים כדי לחגוג את ליל הסדר במלון "פארק", וכך חודשה ההתיישבות היהודית בעיר. אחת מאותן משפחות הייתה משפחת ולדמן, אז עם ארבעה ילדים. מאז אותו ליל סדר היסטורי הם מתגוררים על ההר. "תוך כדי מלחמת ששת הימים הבנו שהקב"ה משחרר את לבה של ארץ ישראל, את יהודה ושומרון, וקורא לנו לחדש את החיים היהודיים פה. התחנכנו תמיד שכל התהליך הציוני הוא תהליך א–לוהי הקורא לעם ישראל לשוב הביתה, והיינו משוכנעים שעכשיו הקב"ה ממשיך את אותו תהליך. התרגשנו מכך שבתחילת התהליך הציוני היינו ילדים קטנים ועכשיו הקב"ה נותן לנו את האפשרות להשתלב בתהליך הזה".

אבל זה לא היה רק המשך של תהליך, אלא קומה חדשה. הרב ולדמן מדבר על מלחמת ששת הימים כעל שלב חדש בתהליך הציוני. "את הרעיון הזה שמעתי בעל פה לפני המון שנים מגיסו של הרב קוק, ר' יונה מירקין. על הפסוק בישעיהו 'על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים', אמר הרב שיש שני שלבים מרכזיים בתהליך הגאולה. השלב הראשון וההכרחי הוא בניית התשתית הכלכלית והחומרית, ובלי השלב הזה אי אפשר להגיע לשלב השני שהוא השלב הרוחני. 'מבשרת ציון' זה השלב הראשון שאותו מובילים אנשי המעשה שיודעים איך לבנות ולהזיז דברים. השלב השני מיוצג על ידי 'מבשרת ירושלים', אנשי הרוח, התורה והאמונה.

"הנביא אומר למבשרת ציון – על הר גבוה עלי לך, תתעלי, ואל תישארי ברמה החומרית בלבד, כי לא תוכלי להתמודד עם הקשיים בדרך; ולמבשרת ירושלים הוא אומר – הרימי בכוח קולך. הנביא אומר לאנשי הרוח: יבוא זמן שבו לא תוכלו יותר לעמוד מהצד. לא רק שאתם צריכים להשתלב, אתם צריכים להוביל ולרומם את מבשרת ציון. מיד אחרי מלחמת ששת הימים, הרצי"ה אמר: 'הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים'. בכוח, זה כ"ח באייר. ומאז מבשרת ירושלים משמיעה את קולה".

אישור ממשלתי? השתגעתם?

את הרב משה לוינגר, שותפו לחידוש ההתיישבות בחברון, הכיר הרב ולדמן משנות לימודיו בישיבת מרכז הרב. הרב ולדמן הכיר לרב לוינגר את אשתו מרים ושנה לאחר מכן הרב לוינגר הכיר לרב ולדמן את אשתו רות. מיד אחרי המלחמה ביקשו שתי המשפחות לעלות ולהתיישב בשטחי יהודה ושומרון המשוחררים. בכפר עציון, היישוב הראשון שעלה לקרקע באלול תשכ"ז, הם נדחו בטענה שהם מבוגרים מדי. לשתי המשפחות היו אז כבר ארבעה ילדים. "חשבנו גם שלא מספיק להקים קיבוץ, שהוא מטבעו מוגבל באוכלוסייתו, ושצריכים גם ערים. המקום הכי מתאים לכך היה חברון שהייתה תמיד ראשונה להתיישבות, גם אצל אברהם אבינו ודוד המלך".

ההתחלה, מספר הרב ולדמן, הייתה קשה. "היינו צריכים לעסוק בשלושה תחומים – להביא משפחות, למצוא דיור, ולקבל אישור ממשלתי. אישור ממשלתי לא יכולנו לקבל מראש הממשלה לוי אשכול כי הוא אמר לא עכשיו. פנינו לחברים הלא דתיים שהיו איתנו בתנועה למען ארץ ישראל השלמה והם הציעו לנו להיפגש עם יגאל אלון, שהיה ידוע כאקטיביסט. אלון אמר לרב לוינגר ולי: אתם רוצים אישור ממשלתי? השתגעתם? ככה לא עובדת הציונות. אם אנחנו היינו מבקשים אישורים מההסתדרות הציונית לא הייתה חניתה ולא עוד יישובים. הדרך היא לקבוע עובדות בשטח. האישור יבוא אחר כך. הוא הבטיח גם לעזור לנו, וכך היה".

אחרי ליל הסדר נשארו המשפחות במלון פארק למשך חודש נוסף ואז נדרשו לעבור לבניין הממשל הצבאי. "אנשים מדברים היום נגד פשרות, אבל כל ההתיישבות ביו"ש הייתה פשרות. כשהממשלה החליטה להעביר אותנו לממשל היה ויכוח גדול אם לקבל את ההצעה או לסרב, ובסוף החלטנו לעבור, כי אמרנו – נכניס רגל ולא יוציאו אותנו. גם בהמשך, במאבק בסבסטיה, התפשרנו על קדום, וגם אחרי שאלון מורה עלתה העבירו אותם מאדמת רוג'ייב להר כביר. הרצי"ה אמר להם שיעברו ושבסוף יהיה יישוב בשני המקומות, וכך היה".

המעבר ממלון פארק לבית הממשל הגיע יחד עם אישור של הממשלה להקמת ישיבה בחברון. "אנחנו אמנם עסקנו רק בהבאת משפחות, אבל כבר ביום הראשון של חול המועד פסח הגיעה קבוצה של עשרה בחורים ממרכז הרב, התיישבו בחדר אוכל וביקשו רשות להקים ישיבה. לא יכולנו לסרב. כך הוקמה הישיבה, שכללה בהתחלה רק בחורים שכבר שירתו בצבא ויכלו להחזיק נשק. בין השאר היו שם הרב מנחם פליקס ובני קצובר, והרב שלמה אבינר שהיה אז עוד רווק".

כעבור כשנתיים אישרה ההמשלה הקמת 250 יחידות דיור עבור מתנחלי חברון וכך נולדה קריית ארבע. בערב ראש השנה תשל"ב נכנסו חמישים המשפחות הראשונות לדירות, וביניהן גם משפחת ולדמן. "על הגבעה הזאת לא היה שום דבר. אפילו טיפת עשב או ירק, רק סלעים. חגגנו על כל עץ ששתלנו".

קריית ארבע התייחדה לא רק בכך שבנו בה תחילה בנייני דירות ולא וילות פרטיות אלא גם בהרכב אוכלוסייתה המגוון. גם היום כשליש מתושביה אינם דתיים. "אף פעם לא הייתה כאן ועדת קבלה. הרב לוינגר אסף לכאן תושבים מכל פינות הארץ. זה עם ישראל. בהתחלה היו כאלה שרצו לכתוב בשער היישוב שכלי רכב לא ייכנסו בשבתות, אבל אז החילונים באו אלינו ואמרו – אתם מעליבים אותנו, אין צורך בשלט. מאז אין פה שלט ובכל זאת, כמעט אין נסיעה של רכבים בשבתות".

‭"‬כל‭ ‬התהליך‭ ‬הציוני‭ ‬הוא‭ ‬תהליך‭ ‬א–לוהי‭". ‬הרב‭ ‬ולדמן‭ ‬בפינוי‭ ‬שא–נור‭, ‬2005
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

ראש ישיבה בצמד

עם הקמתה של קריית ארבע העביר אליה הרב ולדמן את הישיבה מחברון, וייסד אותה מחדש כישיבת הסדר. בשנותיה הראשונות של הישיבה עמדו בראשה הרב ולדמן והרב יהושע רוזן, שכיהן שנים רבות כר"מ בישיבת ירושלים לצעירים (ישל"ץ). "לא רציתי לעמוד לבד בראשות הישיבה", מסביר הרב ולדמן. "אני לא פוסק הלכות וחשבתי שצריכים גם ראש ישיבה שיהיה גדול בהלכה, ולכן תמיד דאגנו שכך יהיה".

כארבע שנים לאחר הקמת הישיבה הצטרף אליה הרב דב ליאור, ועמד בראשותה יחד עם הרב ולדמן במשך עשרות שנים. ישיבת "ניר" הצמיחה מתוכה רבנים רבים וגם לא מעט ממובילי התיישבות ביו"ש. בין בוגריה נמנים זאב חבר (זמביש), צביקי בר חי ונעם ארנון. רבים מבוגריה נמנו על גרעיני ההתיישבות שהקימו במשך השנים את יישובי דרום הר חברון. הישוב בית חגי למשל, שהוקם על ידי בוגרי ישיבת "ניר", נקרא על שמם של שלושה מבוגרי הישיבה, חנן קרוטהמר, גרשון קליין ויעקב צימרמן, שנרצחו בפיגוע בשנת 1980 בבית הדסה שבחברון.

במהלך השנים ידעה הישיבה עליות ומורדות. היו שנים, בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה, שבהן היא התקשתה לפתוח שיעור א' עקב מחסור בתלמידים. "כשהישיבה קמה היינו ישיבת ההסדר החמישית, והיום יש קרוב לשבעים", מזכיר הרב ולדמן. "ובכל זאת, אני לא בעד לבלום הקמה של ישיבות חדשות. כשהרב אלי סדן רצה להקים את המכינות הקדם צבאיות, רוב ראשי הישיבות התנגדו ואני עודדתי אותו. אמרתי אז שכל מה שנחוץ לעם ישראל צריכים לעשות, גם אם בהתחלה זה יפגע בישיבות. הבעיות מסתדרות מעצמן, ויכול להיות שישיבות נסגרות. ישיבות שיש להן בעיה בגיוס תלמידים צריכות לחשוב איך הן מושכות תלמידים. אולי הן צריכות לשרת אוכלוסייה אחרת או לשנות את אופיין".

במה שונים בחורי הישיבה של היום מבחורי הישיבה של הדור הקודם?

"אני חושב שהדורות רק עולים. בעבר למשל הקפדנו שלשיעורים ב'אורות הקודש' ייכנסו רק מבוגרים משיעור ה', אבל אצל הבחורים של היום זה בא בצורה טבעית. יש מהפכה תרבותית רוחנית מאז מלחמת ששת הימים וזה מתבטא בעיקר בהתעצמות של עולם התורה".

כמו בישיבות ותיקות אחרות, גם לישיבת "ניר" נכנסים בשנים האחרונות לימודי חסידות, אך הרב ולדמן מעיד שתורת הרב קוק עדיין תופסת את המקום המרכזי. "גם הגישה שלנו, של תורת הרב קוק, היא פתיחות לכל הכיוונים. אנחנו לא אומרים שהרב קוק היה בניגוד לאחרים אלא שאנחנו הולכים בדרכו, אך לא תוך שלילה של דרכים אחרות. תורתו לא סוגרת את הדעת אלא מרחיבה אותה".

ובכל זאת, יש היום לא מעט מחלוקות בין ממשיכי דרכו.

"נכון שיש מחלוקות וזה לגיטימי. מה שלא לגיטימי הוא שמישהו יגיד 'רק אנחנו מבינים ואתם לא מבינים'. אני אומר לתלמידים שלכל אחד מותר ללכת על פי דרכו. אני בטוח בדרכי, אבל לשלול אחרים? מותר גם להבין אחרת".

אישיות מיוחדת, מקרבת ופשוטה

הרב אליעזר ולדמן נולד בשנת 1937 בפתח תקווה. הוריו עלו ארצה מסלובקיה כחלוצים בשנת 1933 אבל בשנת 1940, בהיותו בן שלוש, עזבה המשפחה לארה"ב בגלל קשיי פרנסה. הרב ולדמן למד בישיבת "תורה ודעת" בברוקלין ולאחר מכן שנה אחת בישיבת רבי חיים ברלין אצל הרב יצחק הוטנר, מחבר ספרי "פחד יצחק". "הוא היה מורי ורבי הראשון וזה היה המגע הראשון שלי עם רוממותה של תורה". בשנה שבה למד אצל הרב הוטנר הוא הכיר לראשונה את מי שהפך לימים לחברו הטוב, הרב חיים דרוקמן, שהגיע באותה שנה כשליח בני עקיבא לארה"ב. "כשהרב דרוקמן היה מדבר על 'הרב' חשבנו שהוא מדבר על בעל התניא. לא שמענו עד אז על הרב קוק".

בקיץ 1956 עלה הרב ולדמן לבדו לארץ במסגרת תוכנית הכשרה של בני עקיבא. במסגרת התוכנית הוא למד כחצי שנה בישיבת כרם ביבנה, עבד חצי שנה בקיבוץ יבנה, ואז במקום לחזור לארה"ב החליט להישאר בארץ. "פקפקתי בחזרה לארה"ב כבר כשנסעתי, וזמן קצר אחרי שהגעתי לארץ ידעתי שלא אחזור. כל השנים הייתי במתח של קשר עם הארץ. עוד כילד הייתי צמוד לרדיו כדי לשמוע מה קורה בישראל, וציפיתי לעלות".

הבחירה להישאר בישראל הגיעה יחד עם בחירה ללמוד בישיבת מרכז הרב אצל מי שיהפוך למורו ורבו, הרצי"ה קוק. המפגש הראשון של הרב ולדמן עם רבו היה כבר בחודש הראשון שלו בארץ. "באונייה, בדרכי לארץ, הכרתי את אברהם יצחק רענן, נכדו של הרב קוק, ובשבת החופשית הראשונה בכרם ביבנה נסעתי למרכז הרב. לקראת צאת השבת הלכתי לשיחה בביתו של הרצי"ה. בודדים היו באים אליו אז. היינו אוספים מניין לערבית ברחוב".

ההיכרות הקרובה עם הרצי"ה המחישה לרב ולדמן את אחד ההבדלים בין תורת ארץ ישראל לתורת חו"ל. "האישיות שלו הייתה מיוחדת, מקרבת ופשוטה. זו הייתה אווירה אחרת לגמרי מהישיבות בחו"ל, שבהן מטילים מורא על התלמידים. הגישה החינוכית של הרב הוטנר הייתה תקיפות ודיסטנס, בלי לקרב באופן מיוחד. הייתי אצלו בליל סדר אחד, והוא הרגיל את התלמידים לדרך ארץ. לא מניחים ידיים על השולחן. אם היה צריך לעשות משהו בשביל הרב, כמו להביא לו את הכובע או לסגור את הדלת, הייתה תחרות מי יעשה את זה. כשהגעתי לרצי"ה נדהמתי לראות איך התלמידים יושבים לפניו, והבנתי שמתנהגים בטבעיות. הוא לא הרשה שנביא לו את המגבעת או שנקום במקומו לסגור את הדלת. זה היה סגנון אחר. תלמידי חכמים של ארץ ישראל".

רק בארץ גילה הרב ולדמן שרבו הראשון הרב הוטנר למד בעבר אצל הראי"ה קוק. "כשהוא למד כאן כרווק בישיבת חברון, הוא היה בא מדי שבוע לירושלים ללמוד באופן פרטי אצל הרב קוק והרב העריך אותו מאוד כעילוי צעיר. הוא גם היה לן אצל הרצי"ה כי אשתו של הרב הייתה בת דודה שלו. כשלמדתי בחוברות שמהן יצא אחר כך הספר 'פחד יצחק' מצאתי רעיונות דומים לרעיונות של הרב קוק. באתי עם החוברת לרב צבי יהודה ואמרתי לו את זה, והוא אמר: ר' יצחק? מה יש להתפלא? הוא הרי היה מגיע לפה'. שנים לאחר מכן, כשכבר התגוררתי בחברון, הרב הוטנר היה מגיע מדי קיץ לארץ והייתי הולך אליו. הוא היה מבקש שאביא לו כל דבר מודפס שיש לי מהרב קוק, ואמר לי: הרב היה גדול פי עשרים מכל גדולי דורו ביחד בכל התחומים".

שנה לאחר שהחל ללמוד בישיבת מרכז הרב, הצטרף לישיבה גם הרב דרוקמן שחזר משליחותו בארה"ב. שנים ספורות לאחר מכן, בשנת 1963, כשהרב דרוקמן נקרא לעמוד בראשות הישיבה התיכונית אור עציון, הוא גייס למשימה את הרב ולדמן ושתי המשפחות עזבו את ירושלים ועברו להתגורר במרכז שפירא. הרב ולדמן היה ר"מ בישיבה התיכונית אבל גילה עם הזמן שהוא פחות מתאים ללמד את הגיל הזה. "הייתה לי בעיה עם הצורך לעסוק במשמעת וללמד תורה בשביל ציון כשאין צימאון מצד התלמידים. מתמטיקה אפשר ללמוד בלי צימאון, אבל ללמד תורה, ובמיוחד גמרא, כשאין צימאון? תהיתי איך מביאים את התלמידים לאהוב גמרא, לא בשביל מבחן ולא בשביל ציון אלא רק בשביל תורה".

הקשר ההדוק של הרב דרוקמן והרב ולדמן עם רבם הרצי"ה נמשך גם לאחר שעזבו את הישיבה. מדי שבוע הם נסעו ללמוד אצל רבם בירושלים. בפסח תשכ"ח עזבה משפחת ולדמן את מרכז שפירא לטובת ההתיישבות המחודשת בחברון. הרב דרוקמן התקשה להשלים עם עזיבת חברו, והרב ולדמן הבטיח לו שהם ימשיכו ללמוד. מאז, בכל יום ראשון כבר חמישים שנה הם לומדים בחברותא כתבי הרב קוק בביתו של הרב ולדמן בקריית ארבע.

שעמום בכנסת

אחרי מלחמת יום הכיפורים השתייך הרב ולדמן לחבורת המייסדים של גוש אמונים. "הצטערנו שלא הקמנו את גוש אמונים מיד אחרי ששת הימים. עוד לא הבנו אז שאם אנחנו לא נעשה הממשלה לא תעשה. ציפינו שהיא תיזום". בבחירות 1977 היה הרב ולדמן מאלו שדחפו לשיבוצו של הרב דרוקמן ברשימת המפד"ל לכנסת. שנתיים לאחר מכן הוא נמנה על מייסדי תנועת "התחיה" שהוקמה על ידי פורשי הליכוד והמפד"ל ואנשי גוש אמונים שהתנגדו לחתימת הסכם השלום עם מצרים. "הקמת התחיה הייתה ביטוי פוליטי של תופעה שהחלה כבר לאחר מלחמת ששת הימים כשהוקמה התנועה למען ארץ ישראל השלמה. המלחמה הביאה למהפכה רוחנית ותרבותית ואחד הפלאים היה החיבור שהיה בתנועה הזאת בין חילונים לדתיים. ארץ ישראל תמיד הייתה מיועדת לאחד את עם ישראל כמו ירושלים".

כשבוחנים במרחק של זמן את 13 שנות קיומה של התחיה, מה היו ההישגים שלה?

"מבחינה מעשית, למרות שאני לא חושב שזה העיקר, כשנכנסנו לממשלה אחרי מלחמת לבנון הראשונה, אחד התנאים של פרופ' יובל נאמן היה שהוא יתמנה ליו"ר ועדת השרים לענייני ההתיישבות ובתקופתו אושרו עשרות יישובים. אבל את העיקר אני רואה בחיזוק הרוח, כמו הרוח של גוש אמונים. זה היה נחוץ ביותר כי בחוגים המדיניים הרוח נחלשה מאוד בעקירת היישובים בסיני והיה חשוב מאוד שבתוך הממשלה והמפה המדינית יהיו כאלו שממשיכים בדרך.

"לתחיה היו שני דגלים מרכזיים – ארץ ישראל והולכים ביחד. החברים הלא דתיים במפלגה מאוד רצו אותנו, והרגישו שהחיילים המעשיים זה הציבור שלנו. אני זוכר שבהפגנות ובצעדות היו מחפשים אנשים בלי כיפות ומשה שמיר היה אומר: אל תחפשו. יש רק את אלו. גם אריק שרון, לפני שהתהפך בעמדותיו, אמר לי כמה פעמים: אל תחפשו עוד ציונים. קחו את האחריות בידיכם".

בבחירות 1984 שובץ הרב ולדמן ברשימת התחיה לכנסת ונבחר לכנסת מטעמה. באותה מערכת בחירות התמודד חברו הרב דרוקמן במסגרת "מורשה" שהורכבה מסיעת מצ"ד שפרשה מהמפד"ל ומסיעת פא"י שפרשה מאגודת ישראל. "האמת היא שיוסק'ה שפירא פנה אלי שאצטרף אליהם למורשה. אמרתי לו שאני מוכן להצטרף אבל יחד עם כל החברים שלי מהתחיה. הוא אמר לא. רק הדתיים. הייתה להם מחשבה מיושנת קצת בנושא הזה. חנן פורת היה אתנו בתחיה בהתחלה ואפילו כתב את המצע של המפלגה אבל אחר כך עזב כי הוא רצה שהדברים יתקדמו יותר מהר מבחינה דתית וגם הרגיש צורך לחזק את המפד"ל. הוא אמר שהוא רוצה לקרב את המפד"ל לתחיה ופעל לפתוח את השורות של המפד"ל ולצרף גם לא דתיים. היום זה קורה בבית היהודי".

הרב ולדמן כיהן כחבר כנסת במשך שש שנים ואז, באמצע הקדנציה השנייה שלו בכנסת, פרש וחזר למשרה מלאה בראשות הישיבה. "עוד לפני כן היה עליי לחץ מצד תלמידי הישיבה שרצו שאחזור. וגם הרגשתי שזה קצת משעמם. יש מי שהצעקות והפולמוסים נותנים לו חיים, אבל אני לא כזה. כן הרגשתי משימה להתחבר עם הגוונים השונים של חברי הכנסת כי הם נציגי ציבור. יצרתי למשל קשרים אישיים עם שני יהודים רחוקים, יוסי שריד ושולמית אלוני, ועשיתי זאת באמצעות התייחסות אנושית. הם התייחסו גם אליי בהגינות ולא צעקו עליי. ליוסי שריד היה טור שבועי ב'הארץ' והוא כתב עליי טור יפה אחרי שהתגלתה 'המחתרת היהודית' וחקרו אותי בפרשה. ביקרתי אותו כשהוא היה בבית חולים ואת שולמית אלוני ניחמתי כשבעלה נפטר. ראיתי איך התייחסות אנושית כלפיהם מביאה אותם להתייחסות אנושית כלפינו".

הרב נריה הצטער בדיעבד על כהונתו בכנסת. לדעתך יש מקום לרבנים בכנסת?

"בוודאי שרב יכול להיות בכנסת. אתה יכול להשמיע דברים. אמנם לא נאמתי הרבה מעל בימת המליאה כי לא מקשיבים שם, אבל בוועדות כן מקשיבים ושם יש ערך גדול. יו"ר ועדת החינוך בתקופתי היה ח"כ נחמן רז, מקיבוץ גבע. איזה יהודי יקר. התחברנו מאוד, והוא לא נתן לי מנוחה. הוא רצה לשמוע את דעתי על כל נושא שעלה בוועדה. זה היה חשוב שיכירו מי זה איש של תורה ואיש של התיישבות. מדי פעם הדפסתי לחברי הוועדה מקורות מהרב קוק על היחס לגויים ועל נושאים אחרים".

הדור הבא

לפני כחמש שנים, אחרי שהודיע הרב דב ליאור על כוונתו לפרוש מראשות ישיבת "ניר", מונה הרב נעם ולדמן (34), בנו הצעיר של הרב ולדמן, לכהן בראשות הישיבה שייסד אביו. "זו לא הייתה יוזמה שלי", מבהיר הרב ולדמן. "רבנים שהכירו אותו לחצו עליי, ביניהם הרב חננאל אתרוג, ראש ישיבת שבי חברון, והרב דודי פוטש, ר"מ בישיבה שלנו. שלחתי אותם לרב ליאור והוא הסכים. אני אף פעם לא פעלתי להכניס לתפקיד בישיבה מישהו מהמשפחה, למרות שיש לי שני חתנים שהם פוסקי הלכות (הרב עזריאל אריאל, רב היישוב עטרת, והרב מנחם נויברגר, רב הגרעין באופקים. א"ר)".

הרב ולדמן פרש לפנסיה כבר לפני חמש עשרה שנים אבל הוא ממשיך להעביר שיעורים בישיבה. הוא מדווח על הנאה גדולה ללמד בישיבה לצד בנו. "הוא מתייעץ איתי בהרבה דברים, אבל האחריות היא עליו".

שניים מתוך שמונת ילדיהם של הרב אליעזר ורות ולדמן מתגוררים לצדם בקריית ארבע. שאר הילדים פזורים ברחבי הארץ, מקריית שמונה, דרך הזורעים, עפרה ועטרת, ועד לאופקים ומצפה רמון. לבני הזוג ולדמן למעלה מחמישים נינים. "לגדל דור רביעי ביהודה ושומרון", אומר הרב, "זה פלאי הבורא".

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז