מאז מתן תורה, ומשך כל הדורות, נכתבו אלפי ספרי קודש בעם ישראל. ספרים המדברים את הקודש ומבקשים להביא אותו אל הלבבות, המושכים נהרות ויובלים מתורת השמים אל תורת העולם והעם, האדם והארץ. ביקשנו מתשעה כותבות וכותבים לשתף אותנו בספר שמלווה אותם שנים רבות, שהולך איתם בכל המסעות. הנה בחירתם לפניכם

אברהם ורעיה מוסקל 

זהו הספר שפתח לנו את הסוד של השבת. כשגילינו אותו הבנו שהתורה יכולה להיות מתוקה, מלאת אהבה, החוט המחבר בינינו

 

נתיבות שלום

ר' שלום נח ברזובסקי מסלונים

2000-1911

 

 

 

הספר "נתיבות שלום", הוא ספר מלא רעיונות פשוטים, וכדי להבין את הכתוב אינך מחויב להיות בקי בספרי חסידות קודמים. את הספר הזה גילינו אצל חברינו הטובים מויש ואלה צוקרמן מעין כרם, והוא היה החיבור הראשון שלנו כזוג לספר תורני. אברהם גדל במשפחה שבשלב מסוים גילתה את שורשיה בחסידות ויז'ניץ ורעיה במשפחה חילונית–מסורתית–בוכרית, ושנינו היינו במסע ארוך של חיפוש, אך בשלב זה שנינו היינו רחוקים משמירת תורה ומצוות ולא ידענו דבר. בהתחלה לא הבנו, אבל המשפטים שלו שבו את לבנו ולא עזבנו אותו.

הוא זה שהצליח ליצור בינינו אהבה, רוך ועדינות, הוא הנתיבות של השלום בינינו ושלנו והוא זה שפתח לנו את הסוד של השבת. כשגילינו אותו גילינו שתורה יכולה להיות מתוקה, יכולה להיות מלאת אהבה, יכולה להיות החוט המחבר את השלום הפנימי בין אדם לעצמו ובינו לבין האדם שחי איתו.

היינו יושבים איתו בכל שבת בבוקר, עם הקפה והעוגיות ברגעים שלפני ההליכה לבית הכנסת, והוא היה פותח לנו שיחות רבות על יהדות וחסידות, אהבת תורה, חיבור לקדושה וחיבור לה'. הוא זה שהצליח לדבר על עבודה נכונה על האגו והאנוכיות.

וכך, עד היום אנחנו לא מוותרים על פתיחת שבת בבוקר עם נתיבות שלום. כי הקביעות חשובה לנו מאוד ואנחנו גם ממליצים לכל זוג לא לוותר על לימוד משותף. אמנם בשנים האחרונות קצת יותר קשה כי הילדים דורשים בתוקף קורנפלקס, חלב ויוגורט, אבל עדיין ממשיכים להקפיד בקריאת טקסט אחד או שניים עד שאנחנו נתקלים במשפט שתופס אותנו בקרביים ואז אנחנו מתחילים לדבר עליו מכל זווית אפשרית ונפתחים מזה עולמות שלמים.

לסיום, הנה ציטוט מתוך נתיבות שלום שאליו אנו שבים שוב ושוב:

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א–לוהיך נותן לך". ויש פירוש שאומר שכל השערים יכולים להביא את האדם אל הטוב ויכולים להביאו אל הרע, וכמו שאמר הבעל שם טוב הקדוש, שכאשר מתעוררת באדם אהבה לדבר אסור, הרי באמת אין רע יורד מן השמים ובעצם זה טוב שנתנו לו מן השמים מתנת מידת אהבה כדי להשתמש בה לאהבת ה' ולאהבת ישראל ולכל הדברים הטובים שצריך לאהוב.

צילום: יוסי אלוני

אברהם ורעיה מוסקל הם חברים בלהקת "עלמא". אלבומם השלישי, "לכבוד המקום", יצא לאחרונה

 

—

 

שלום רוזנברג

מאז הנס בכנרת אמרתי בכל יום עשרה פרקי תהילים כמעין קרבן תודה להקב"ה. כשאבי רביצקי ראה אותי עושה זאת ושאל על כך, אמרתי לו: 
"אני אומר תהילים כמו יהודי פשוט"

 

 

תהילים

 

 

 

 

 

כיצד אפשר לבחור ספר אחד? הייתכן לבחור בין הרמב"ם לר' נחמן, הרמב"ן על התורה, או אחד ממפרשי אגדות הש"ס? הראי"ה קוק או הרי"ד סולובייצ'יק? התבקשנו לקחת ספר אחד שממנו אשאב כוח בעת צרה או ברגעים קשים. אני מקנא במי שיש לו ספר כזה או שעל כל פנים הוא יודע את שמו.

בסופו של דבר החלטתי שאם אהיה מוכרח לבחור, תוך איום עם אקדח על הרקה, אבחר בראי"ה קוק. אבקש לבחור את הקטעים שמדברים אל לבי יותר מאשר אל מוחי, להדביק אותם, ולקחת. אלא שעד מהרה חזרו אליי תמונות מן העבר שאינני מסוגל לשכוח, והשתיקו את הרהוריי. בחרתי בתהילים. ומעשה שהיה, כך היה.

לפני שנים רבות, כשהכנרת המזרחית הייתה תחת שליטה סורית, לקחנו אשתי ואני סירת מנוע כדי לטייל במימי הכנרת. היא הייתה במים ואני בסירה. והנה הסכנות כולן התנפלו עלינו. מנוע הסירה הפסיק לעבוד, הרוח דחפה אותנו למזרח הכנרת והגלים הלכו וגבהו. הצלחתי ברוך השם להדליק שוב את המנוע ולעזור לאשתי לעלות לסירה, אך הרוח החזקה המשיכה להשתולל, לכיוון המזרח. בינתיים הגיעו משכירי הסירה עם סירה חזקה יותר, ועזרו לנו. מאז ובמשך לא מעט זמן אמרתי בכל יום עשרה פרקי תהילים כמעין קרבן תודה לקב"ה.

אני זוכר שיום אחד הייתי יחד עם פרופ' אביעזר (אבי) רביצקי, אי שם בצבא (ריבונו של עולם אנא הושיעה נא, שלח לו רפואה שלמה, אפילו אם תצטרך לעשות עבורו נס). שנינו היינו אז מרצים, מאמינים שאנו בעלי תחכום לא מבוטל, עם לא מעט שנים של דיונים מלומדים על "מחשבת ישראל". כשהלכנו לישון, ראה אותי אבי אומר תהילים, והוא שאל אותי על כך. עניתי לו, "אני אומר תהילים כמו יהודי פשוט". הוא צחק וענה לי – "מי שאומר 'אני אומר תהילים כמו יהודי פשוט' איננו יהודי פשוט".

אבי היקר, תאמין לי – אמרתי תהילים כיהודי פשוט. הלוואי שהייתי יכול לשמור על פשטותו של אותו יהודי. הזמן האכזר עשה את שלו. כמה פעמים התחלתי את האמירה מחדש, הפעם תוך ניסיון לקרוא את הטקסט תוך שאני נעזר באחד הפרשנים. כעת, כשהחלטתי שהספר שאני לוקח עמי הוא ספר תהילים, בחרתי דווקא בעותק שהודפס עם פירושו של רש"ר הירש (ודרך אגב, הוא יצא בהוצאת מוסד הרב קוק, כלומר לא עבר את הצנזורה שעברו הרבה כתבים של הגאון הזה בהוצאות החרדיות).

הרבה יש בך, ספר תהילים שלי. פרקי ההיסטוריה הם חשובים, אך אני זקוק לפרקים המדברים אל תוככי נפשי, ובייחוד אלה שמבקשים מהקב"ה, "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי“ (קג, ג), סליחה על שגיאותיי וחטאיי.

ואולי הערה אחרונה שקיבלתי ממך. כשאני כותב על השואה, ובייחוד כאשר אני נזכר או שומע שוב את אלו המנסים להסביר את השואה על בסיס חטאינו, מופיע לפניי פסוק אחר של תהילים (מד, כג): "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ, עליך. דווקא כי היינו שומרי מצוות, או סתם יהודים פשוטים.

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

פרופ' שלום רוזנברג הוא פרופ' אמריטוס למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובעל טור שבועי במוסף זה. השבוע הוענק לו אות יקיר ירושלים

 

 —

 

אהד טהרלב 

לאחר ה"שלושים" של בננו אלחי הי"ד, ראיתי בחלומי כמות עצומה של בצלים קטנים שאיני יכול להשתלט עליהם ולאוספם נופלים מכל עבר, ומעליהם עומדת לה דמעה גדולה בין שמים וארץ

 

 

סידור התפילה

 

 

 

 

 

הספר התורני שלי הוא סידור התפילה. נפגשתי איתו בהתרגשות גדולה בפעם הראשונה עוד לפני מסיבת הסידור בגן, כשהוריי קנו לי סידור "שירה חדשה" וכתבו בו הקדשה מאירת עיניים. לעולם לא אשכח את האותיות המחייכות של אבי: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון א–להים ברוב חסדך ענני באמת ישעך".

מאז יצאו דפי הסידור לריקוד כלפי מעלה, הזיעו בקופצם ולא שבו למקומם, ולאחר כמה שנים בעולם בית המדרש, כשעולם התורה שלי הלך והתעמק, חשתי שאם הבנתי בתורה הולכת ומתעצמת הרי שתפילתי עומדת במקומה ומתדפקת על דלתי נשמתי ואין עונה, ויצאה נפשי בלימוד שפת התפילה.

שפה שביכולתה לברוא עולמות ולבטל גזרות. שפה שמזרימה אנרגיות אינסופיות. שפה שפותחת לבבות. שפת "עבודה שבלב". שפה ששופכת לבבות כמים. שפה שיש בה עמל ועבודה אבל גם חופש והרפיה. שפה שהיא לא רק שפת הנפש אלא גם שפת הגוף. וכך מצאתי את עצמי לומד לימודי משחק ועוסק ברזי הנשמה בבחינת "מבשרי אחזה א–לוה".

פעמים המילים היו שוחקות ופעמים עצובות אך תמיד הן היו מחבקות ומאירות. כשהשתוקקתי למפגש מצאתי בהן מרחב מתאים למפגש אינטימי בזמן שמחה ובזמן מצוקה. תמיד מצאתי בתפילה כנות, שהרי תפילה שהיא לא כנה ואמיתית אינה תפילה. כשהרגשתי ריקנות וחיפשתי ממשות ומלאות צללתי לתוכה, וכך חשתי שאין דבר יותר קיומי מתפילה.

לאחר ה"שלושים" של בננו אלחי הי"ד והנה בחלומי כמות עצומה של בצלים קטנים שאיני יכול להשתלט עליהם ולאוספם. נופלים מכל עבר, ומעליהם עומדת לה דמעה גדולה בין שמים וארץ.

ר' נחמן אמר: "האדם הוא כמו בצל. כשמקלפים אותו נשארת רק דמעה". וכך לאחרונה מאחרי–מות בני אלחי הי"ד, כל יום כשמשיל אני את תכריכי המת, כשנעמד אני בתפילת עמידה ומתקלפת ממני עוד קליפה, המילים נהפכות לדמעות ובמקום מילים שיצאו משפתיי הן יוצאות מעיניי. והדמעה נהפכת לתפילת עמידה.

דע לפני מי אתה דומע.

דמעה נוכח פני ה'.

ה' עיני תפתח ודמעתי תגיד תהלתך.

וכך כשיורד אני לחלל שבתוכי, חלל שבתוכו כאוס גדול, משתדל אני לסדר את סידור תפילתי ומוצא מזור לתהום שבנשמתי.

בעבודתי החינוכית–תורנית אני משתדל להפוך את התפילות לתורות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות; להפוך את בית המדרש, הבית שדורשים בו יומם וליל, לבית תפילה, לבית ומרחב לעבודת הלב. אבל גם את בית התפילה להפוך לבית מדרש, לבית שדורשים בו את התפילה, ולהפוך את הדמעות לתיבות ומילים.

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

הרב אהד טהרלב הוא ראש מדרשת לינדנבאום וחבר הנהלת בית הלל

 

—

 

ויקטוריה חנה 

התאהבתי בחכמה העתיקה והפה שלי רצה לדבר את הטקסט ולא רק לקרוא ולהבין. מאז אני לוקחת ואוספת את הרמזים שספר היצירה מסמן לי, וחוקרת אותם פיזית

 

 

 

ספר יצירה

 

 

 

 

 

הספר שבחרתי הוא ספר יצירה, ספר הקבלה הקדום ביותר המיוחס לאברהם אבינו. הספר הזה קרוב אליי מאוד ומשמש השראה למחקר הקולי שבו אני עסוקה. בעיניי הוא ספר חכמה עתיקה, וככזה אני מוצאת בו קשר מרתק בין המשמעות שלו למוסיקליות שלו.

כאשר נתקלתי בו לראשונה מיד התאהבתי והפה שלי מיד רצה לדבר את הטקסט ולא רק לקרוא ולהבין. ואכן כתבתי והלחנתי את השיר 22 אותיות המופיע באלבום החדש שרק יצא:

 

בעשרים ושתים אותיות יסוד

חקוקות בקול חצובות ברוח

קבועות בפה בחמשה מקומות

בגרון

בחיך בלשון

בשיניים בשפתיים

עשרים ושתיים אותיות שקשר בלשונו

וגילה את סודו

משכן במים דלקן באש רעשן ברוח בערן בשבעה

נהגן בשנים עשר מזלות

עשרים ושתים אותיות

חקקן, חצבן, שקלן, המירן, צרפן,

צר בהן נפש כל יצור וכל העתיד לצור

 

פזמון:

יצר מתוהו ממש

עשה אינו ישנו

חצב אבנים גדולות

מאוויר שאינו נתפס

 

בעשרים ושתים אותיות יסוד

שלוש אמות שבע כפולות

מם דוממת שין שורקת אלף חוק מכריע בינתיים

שלוש אמות שהן שלושה אבות מהן יצא אש רוח מים

שבע כפולות – בּב, גּג, דּד, כּכ, פּפ, רּר, תּת

שבע כפולות – שבע ולא שש

שבע כפולות – שבע ולא שמונה

שתי עיניים שתי אוזניים, שני נקבי האף והפה

צא וחשוב, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.

 

אני לוקחת ואוספת את הרמזים שהספר הזה מסמן לי, וחוקרת אותם פיזית וקולית. לפי ספר יצירה כל אות ממוקמת במקום אחר בגוף, והגוף עצמו במבנהו המדויק הוא השתקפות של מהויות גבוהות יותר. כך למשל האל"ף ממוקמת בבית החזה – והיא האמצע המפריד בין שמים לאדמה .המ"ם ממוקמת בבטן ושייכת לאדמה, והשי"ן ממוקמת בראש ושייכת לשמים. וכך אני מנסה להרגיש את העיצורים האלה במקומות הספציפיים האלה בעזרת הוצאת קול – וזה מרגיש ממש מדויק. ואז אני לוקחת מילים. למשל, אל"ף ושי"ן – אש, ומתחילה מבית החזה ועולה לראש, ויש פתאום חיבור פיזי למשמעות – מרגישים את האש עולה מעלה.

הספר נחתם בטקסט המתאר איך א–לוהים חיבק את אברהם וקרא לו "אוהבי" וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והיא ברית הלשון, וכרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והיא ברית המילה. מבחינתי זהו מפתח מדהים לעבודת הקול – שני המשולשים המקבילים: ידיים ופה. שני רגליים ופתח תחתון. הפתח העליון מוליד יצירות רוחניות בדיבור וקול, והפתח התחתון יצירות פיזיות: עוד גופים .כך בשימוש בקול אני מתייחסת אל הגוף ככלי ועובדת רבות במעברי הקול בין שני המשולשים המקבילים הללו.

 

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

ויקטוריה חנה היא יוצרת ואמנית קול בינלאומית. בימים אלו יצא אלבום הבכורה שלה, המורכב כולו מטקסטים עבריים עתיקים

 

—

 

דניאל זמיר 

חיפשתי בכל מקום וניסיתי בודהיזם, נצרות ואסלאם, אבל רק בספר התניא מצאתי התייחסות למאבק התמידי בין שתי הנפשות המתרוצצות בתוך האדם ואת התקווה לניצחון

 

 

ספר התניא

ר' שניאור זלמן מלאדי

1812-1745

 

 

 

בשנים 2000–2001 החלתי את המסע הרוחני שלי. גרתי אז בניו יורק, בן עשרים מחפש משמעות. השאלה הבסיסית שהניעה אותי היא איך זה יכול להיות שאני עושה דברים שאחר כך אני מבין שהיו טעות. איך יכול להיות שאותו אחד שלפני זמן קצר עשה מעשה כלשהו הוא אותו אחד שפתאום חושב שזה היה לא טוב לעשות את זה?

חיפשתי בכל מקום. הייתי בפאריס וגם ברומא, כמו ששר יהורם גאון. זן, בודהיזם, נצרות, אסלאם, משוררים, אנשי רוח ועוד ועוד. לא חשבתי לחפש ביהדות כי חיפשתי רוחניות ולא ידעתי שהיהדות מתעסקת ברוחניות. ידעתי אז שהיא ערמת חוקים של אסור ומצוות.

בדרך מקרה ממש מישהו שפגשתי פעם אחת בחיי על חוף הים בתל–אביב בקיץ בשנת 2000 המליץ לי לקרוא את משלי ואת קהלת. שם בעצם נחשפתי לכך שהתורה שלנו אכן מתעסקת ברוחניות ובמשמעות. כבר מההתחלה הבנתי שיש כאן משהו.

בכל מה שלמדתי עד אז תמיד הנקודה, התכלית, הייתה בסופו של דבר – אני. אפילו בזן–בודהיזם התכלית היא להיות "מאושר", להיות "מואר". אבל כל אלה הן תכונות שלך, כלומר התכלית היא אני. רק יהודים הולכים כל בוקר לתפילת שחרית עם טלית ותפילין גם כשלא בא להם, וגם כשהם לא מרגישים שזה הופך אותם ל"מואר" יותר או אפילו "מאושר" יותר. אפילו אם בא לו עכשיו לשבת עם כוס קפה ולקרוא עיתון הוא דוחה את הסיפוק שלו עצמו ועושה משהו אחר. בשביל מישהו אחד. לא אני אלא הקדוש ברוך הוא.

את התשובה הסופית לשאלתי קיבלתי בספר התניא כמה שנים מאוחר יותר, כשלמדתי בישיבת חב"ד ברמת אביב. אתה, יהודי יקר, כלומר "אני", לא אחד. אני שניים. יש בתוך הגוף של כל אחד ואחת מאיתנו שתי נפשות, לא אחת. נפש גופנית, גשמית, שנקראת גם "נפש בהמית", ונפש א–לוהית.

בכל רגע נתון בחיים שלנו יש מאבק בין שתי הנפשות בשאלה מי ישלוט בגוף ובשלושת הלבושים החיצוניים שלו, המחשבה, הדיבור והמעשה. ואני צריך לשאול בכל רגע מי הוא זה שמנהיג עכשיו את הגוף שלי, ולוודא שהנפש הא–לוהית שלי היא האוחזת בהגה בכל רגע נתון.

כל אחד מאיתנו צריך להסתכל על עצמו כעל "בינוני". מה הוא בינוני? הוא מי שהמאבק בין שתי הנפשות אצלו קורה תדיר ומורגש, והנפש הבהמית נמצאת ובתוקף. אבל עדיין הוא יכול לנצח בכל רגע. יש לנו כוח מאת הבורא תמיד להגביר את הטוב על הרע.

וההגברה הזאת, הניצחון הזה, הוא המפתח לגאולה. גאולת הניצוץ הא–לוהי משביו בחשכת העולם – עולם מלשון העלם – אל החירות האמיתית, אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות. התורה, היא היא המפתח לשלום–אמת פנימי וחיצוני תיכף ומיד ממש.

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

דניאל זמיר הוא מוזיקאי ג'אז יהודי, סקסופוניסט, זמר ומלחין‎

 

 

—

 

דוד ביגמן 

הרב הוטנר היה חניך תנועת המוסר, תלמיד קרוב של הרב קוק, 
ונטוע עמוק בעולם הפילוסופיה המערבית. הוא לא חשש להתמודד בכנות עם קשיים

 

 

פחד יצחק

ר' יצחק הוטנר

1980-1906

 

 

 

בקיץ תשל"ו הגעתי למעלה גלבוע. עליתי לארץ אחרי שלוש שנים וחצי של לימודים בישיבה ליטאית בדטרויוט עיר הולדתי, שם למדתי אצל הרב אריה ליב באקשׂט, יוצא ישיבת מיר וחניך תנועת המוסר. במקביל ללימודים בישיבה השלמתי תואר ראשון באוניברסיטה והייתי פעיל בבני עקיבא בעירי. כשהגעתי למעלה גלבוע מצאתי אנשים נפלאים, חלוצים, חברי בני עקיבא שהגיעו להקים מחדש את הקיבוץ לאחר שהתפרק כשנה קודם לכן. המאמץ החלוצי קסם לי, והתאהבתי במקום ובאנשיו. אבל מאוד חָסַר לי האתגר האינטלקטואלי התורני.

כשׁשׂחתי את אשר על לבי לחברים הוותיקים בקיבוץ, חברי שבט יחדיו שעברו הכשרה בקיבוץ שדה אליהו, הם הציעו לי לפגוש את אברהם אורן. אברהם, תלמיד חכם חלוץ, חבר שדה אליהו, מורה ומחנך יוצא צרפת, הציע שניפגש אחת לשבוע. הפגישות לא היו לימוד בחברותא במובן המקובל. במקום זאת הוא הפגיש אותי בכל פעם עם ספר אחר, ספרים שלא הכרתי מאחר שלא היו חלק מהמדף הקלאסי של ישיבות ליטא.

שניים מהספרים שהכרתי במפגשים איתו משכו את לבי כבר אז, ומלווים אותי עד היום. אחד מהם הפך ברבות השנים למוכר מאוד בציונות הדתית, אך באותה תקופה כמעט אף אחד לא למד אותו. היה זה ליקוטי מוהר"ן, שמשך אותי בעיקר כתרגיל בפתיחות. הוא היה זר לעולמי, שונה, אפילו קצת אקזוטי. לעומתו, המפגש עם הספר השני, פחד יצחק, היה אהבה ממבט ראשון. הוא היה קרוב מאוד לעולמות שהכרתי, אך מאוד חריג בנוף התורני באותו הזמן. הרגשתי שהוא מנסח היטב תחושות שהיו לי ולא הצלחתי לבטא.

פחד יצחק הוא סדרת ספרי דרשות למועדים, שנשא הרב יצחק הוטנר בישיבתו, והועלו על הכתב. בקריאה שטחית הדרשות הן בסגנון תורני מובהק, מתובלות בפסוקים, בגמרות ובמדרשים; אך אין צורך לנבור הרבה מתחת לפני השטח כדי להבין את הסבטקסט ההגותי המקורי של הדרשות.

שתי נקודות משכו אותי אליו מתחילה. נקודה אחת היא סגנון הדרשות שלו. הן בנויות כ"שיעור כללי" קלאסי בישיבה ליטאית: פתיחה בסדרת שאלות, שאחת מהן מכריחה אותנו לחשוב מחדש על העניין הנדון ולהציע כיוון חדש להסתכל עליו. חידושו הסגנוני היה השימוש במבנה הזה, כדרשה שנועדה להביע רעיונות הגותיים ולא חקירות למדניות. הנקודה השנייה שמשכה אותי הייתה התוכן. הרב הוטנר הציע חידושים מחשבתיים והתמודדות אמונית לבן דורנו שיש לו אחיזה מסוימת במדע ובפילוסופיה של סוף המאה העשרים. הרגשתי שחידושים אלה מדברים אל לבי ומתאימים למחשבות שאפפו אותי. ככל שקראתי בספר גיליתי עוד ועוד דברים. לאט לאט הצלחתי להבין בדיוק מה הוא עושה, ולאפיין מדוע משך את לבי מתחילה.

בתקופה שבה התחלתי להכיר את הפחד יצחק, טסתי לחו"ל לחתונה של אחותי. הטיסה התעכבה, ואני ישבתי על רצפת שדה התעופה, שעון על קיר ואוחז בידי כרך של פחד יצחק. לאותה טיסה המתין גם הרב חיים ברוונדר. הוא ניגש אליי – מבלי שהכיר אותי – הסתכל עליי מלמעלה ותמה בקול: "כיפה סרוגה ופחד יצחק?!" אז אמנם הייתי עם כיפה סרוגה ופעיל בבני עקיבא, אבל הייתי גם עם רגל אחת בתוך העולם הליטאי המתון, וגם בתוך העולם של הפילוסופיה המערבית. בצומת הדרכים הזה ישב גם הרב הוטנר – הוא היה חניך תנועת המוסר, תלמיד קרוב של הרב קוק, ונטוע עמוק בתוך עולם הפילוסופיה המערבית.

תורת הרב הוטנר רחבה והרבה יש לדבר בה, אך אבקש להציע כמה רעיונות החורזים רבות מדרשותיו, שמצאתי את עצמי מזדהה איתם מאוד. לרב הוטנר הייתה נכונות לשים את הקשיים על השולחן ולהתמודד איתם בכנות, בסגנון תורני מובהק אך עם ניואנסים נוגעים מאוד ומשמעותיים, לעתים קרובות בלשון פיוטית. הוא היה מודע לכך ששמירת אמונים לתורה ולמצוות איננה בבחינת "פשיטא" לבן דורנו, ושהיא דורשת מאמצים אינטלקטואליים ונפשיים לא פשוטים. מאידך, התמודדות זו אצל הפחד יצחק איננה מגיעה ממקום ניטרלי, אלא מתוך אהבת תורה גדולה ומתוך קשר אינטימי עמה.

בדומה לכך, הייתה לו הבנה עמוקה כי הפילוסופיה, המדע וההיסטוריה במאה העשרים לא ערערו רק את האמונה בא–לוהים, אלא גם את האמונה במשמעות חיי אדם, והוא השקיע לא מעט בטיפול בנושא הזה. ועם כל זאת, עולה בהגותו ניסיון מתמיד שלא לדבר בסיסמאות, ולא לאפשר לשפה הדתית להיות מנותקת מהחיים, מנימי הנפש ומהחוויות הראשוניות שהאדם עובר, כבן אנוש בכלל וכבן תורה בפרט.

צילום: גיל אליהו

הרב דוד ביגמן הוא מראשי ישיבת מעלה גלבוע

 

 

—

 

ראובן טבול 

נפגשתי איתו בשנה הראשונה בישיבה שבעיר העתיקה, בחברותא כל בוקר מוקדם לפני התפילה, וגיליתי תורה שלא הכרתי

 

 

אורות התשובה

ר' אברהם יצחק הכהן קוק

1935–1865

 

 

 

הגוף זוכר. מכיר את קצב דפיקות הלב, את מגע כף היד התומכת בראש. ויש גם אור מיוחד, והאותיות השחורות שמבהיקות מן הנייר. ופסקול שעוטף מסביב, משלים את התמונה. והגוף שלי זוכר שקט, שקט עמוק של בוקר, בבית המדרש ומהרחוב שמתחתינו, ורק קולו של חיים נשמע, קורא לאט מאורות התשובה, וקולי לפעמים מצטרף בזהירות.

העיון באורות התשובה התחיל אז, שם, בשנה הראשונה בישיבה שבעיר העתיקה. קבענו חברותא כל בוקר מוקדם לפני התפילה, משתדלים כל יום פסקה. האותיות המנוקדות אמרו שירה, וגיליתי תורה שלא הכרתי. ידעתי בתוך תוכי שחייב להיות שביל שכזה, שפה שכזו, אחרת אין מוצא, אין סיכוי לכל הסיפור הזה, אך רק באורות התשובה גיליתי רמזים ראשונים.

חשבנו שהכרנו מעט את הרב קוק ואת תורותיו, מהישיבה התיכונית, מדפי מקורות של "אל עמי", ובתחילה הלב ביקש להיצמד למוכר, להבטחה ולהרמוניה. לסימן הקריאה המעודד. "כְּשֶׁעוֹלֶה עַל לִבּוֹ שֶׁל אָדָם לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וּלְתַקֵּן אֶת כָּל מַעֲשָׂיו וְרִגְשׁוֹתָיו, אֲפִלּוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד, לֹא יִפֹּל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ מִמַּה שֶּׁהוּא נֶחֱרָד מִפְּנֵי רֹב הָעֲווֹנוֹת, שֶׁנַּעֲּשׂוּ אֶצְלוֹ יוֹתֵר מֻרְגָּשִׁים". הביטחון והאזהרה החמורה מהעצבות שזרו את כל הספר, אך הרב גילה לנו גם את סוד ההתבוננות החודרת, המתעכבת בעוון ובכאב, המבקשת לחוש כל רגע וכל שעל כתורת א–לוהים חיים.

למדנו: התשובה קלה היא, אך כמה קשה להאמין בקלותה, וכמה עוונות באים עלינו משום כך. התשובה חרגה מפעולה אלוּלית ספציפית, אט אט היא נהפכה לשיטה, לתשתית של כל מערכת יחסים, לנקודת מבט הכרחית בכל רגע או מחשבה. "מַהֲלַךְ כָּל הַיֵּשׁ הוּא בָנוּי עַל יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה".

ומאז אני מבקש לשוב, להרהר בה תדיר. לפעמים לומד על הסדר, פרק אחר פרק, מהתשובה הפרטית, והכרחיותה של תשובה, וערך הרצון ועד תחיית ישראל. ולפעמים פותח לרגע, בצימאון או געגוע, מעיין בשורות שהזדמנו לי. תמיד נכון, מכוון. כמו אותו בוקר שהודיעו שחיים נרצח כששב מתפילתו. פתחתי כחסיד המבקש נחמה מרבו. קראתי: כָּל מַה שֶּׁהַתְּשׁוּבָה מִתְעַמֶּקֶת יוֹתֵר, הוֹלֶכֶת יִרְאַת הַמָּוֶת וּמִתְמַעֶטֶת. באורות התשובה אני מוצא פתח למנוחה וליישוב הדעת, אמון ואהבת עולם, אבל לצידם תמיד זועק אליי קול דורש ומעורר. מתחדש עוד אופק מחשבתי וקיומי שלא ידעתי בכלל על קיומו, שכאילו לא היה שם בפעם הקודמת. מגלה שתשובה חדשה נולדה, דבר מתוך דבר, "מִצַּד הַבִּינָה הַתְּשׁוּבה בָּאָה".

תורת התשובה של הרב מתקיימת בי בכל רגע של יצירה – בתורה ובמשפחה, בחינוך ובכתיבה. היא האפשרות לגשת אל העולם, להיות מונח בתוך המעשה ולחוש את שמחת הסיפוק יחד עם גבולות הגזרה המהודקים. להכיר בסוד ההדרגה והצמצום ולזכור "כִּי עַל פִּי רֹב צְרִיכִים לְדַלֵּג כַּמָּה מַדְרֵגוֹת". משורר התשובה והמורה הנערץ למסע החיים שמצאתי באורות התשובה מתעקש תמיד לבחור בדרך הארוכה, בשביל המפותל והעמוס אבנים וקוצים. מזהיר אותי מפני כבישים עוקפים המובילים לתשובה של רמייה וזיוף, לדתיות של כאילו וליד. חייב אדם לשוב ראשית אל עצמו, לאחוז, להרפות, לדעת, לעשות לעצמו מקום, למצוא שייכות. רק אז. בעזרת ה'.

"אֶת אוֹרוֹת הַתְּשׁוּבָה צְרִיכִים לִלמוֹד בּלִי גבוּל!", היה קורא לנו הרב מהכריכה האחורית עת סיימנו כל בוקר את לימודנו. תמיד להמשיך ללמוד, לבקש את הרצון הטוב ללא הפסק. משמעות נוספת גיליתי לאורך השנים: יש להסיר את הגבול על מנת לבוא בשערי הספר הקדוש הזה. יש לבוא מבקשת חירות וברק רוחני. "מִי שֶׁזּוֹכֶה לִתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, זוֹכֶה לְעוֹלָם אָרֹךְ". וזדונות מתהפכים לזכויות.

צילום: אבישג שאר-ישוב

ראובן טבול הוא מראשי מדרשת שובה בעפרה וראש החוג לספרות במכללת אורות ישראל

 

 

—

 

רות יאיר–נוסבאום 

"מי השילוח" ערבל את עולם המושגים שעליהם גדלתי וחייב אותי, לאט ועמוק, לפתח לקסיקון חיים חדש. והוא גם מלווה אותי בכל תחנות חיי

 

 

מי השילוח

ר' מרדכי יוסף ליינר

1854-1800

 

 

 

קצת מביך אותי לדבר על "הספר התורני" שלי, לא בגלל שיש לי בדל היסוס לגביו אלא בגלל שאני חווה את הקשר איתו ככל כך אינטימי.

כמו שאמר לר' מרדכי יוסף הרבי שלו, ר' שמחה בונם מפשיסחא, בתום מפגשם הראשון: "אתה כמו מי השילוח, מימיך זורמים לאט ועמוק" – כך, כבר עשרות שנים, אני חשה בכל מפגש עם תורותיו: מימיו זורמים לאט ועמוק אל תוך חיי.

למרות שישנם ספרים נוספים המעיפים גיצים לעברי, כמו, למשל, מורה נבוכים או ליקוטי מוהר"ן, הלימוד במי השילוח הוא אחר. באמצעותו למדתי שאותיות יכולות לפרוח באוויר מרוב התרגשות. ראיתי את זה קורה אצל המורה שלי, ר' שלמה קרליבך, בכל פעם שהוא לימד מתוך הספר. על החוויה הזו עדיין קשה לי לדבר אך אני ערה לאירוניה שבעובדה שלמרות שהאיז'ביצר או מי מצאצאיו (בעיקר בנו ה"בית יעקב" ונכדו ה"סוד ישרים") נוכחים כמעט בכל שיעור חסידות שאני מלמדת, ההתייחסות שלי אל "מי השילוח" היא עדיין פרטית מאוד.

מי השילוח עִרבל את עולם המושגים שעליהם גדלתי וחייב אותי, לאט ועמוק, לפתח לקסיקון חדש ששורשיו עתיקים אך מופעו מטלטל ומאתגר. טוב, רע, גלות, בית, דרך, טומאה, טהרה, רצון ה', מסורה, חורבן, תיקון, תפילה, משפחה, חיים, מוות, כעס, הומור, קדושה, והרשימה עוד נכתבת.

חלק ממוטיבים אלו נידונים גם בכתבי בני המשפחה, משפחת ליינער לדורותיה, באופן כה רגיש ומקורי, שאני מוצאת את עצמי חוזרת ונפעמת כל פעם מחדש: מי זו המשפחה המופלאה הזו?! ומהו הגֵן הפלאי הזה שעובר ביניהם ומעצב את מבטם יוצא הדופן על התורה?

עברתי תנועות מאוד משמעותיות בחיים בליוויו הצמוד של האיז'ביצר. ביניהן, למשל, תורה אחת שאפשרה לי לצאת ותורה אחרת שאפשרה לי לבוא. בזכות "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך… לא נאמר שיצאו חוץ לגבולם רק שגבולם יתרחב", תורה שלו על פרשת ראה, יכולתי לבחור בלב שלם לחיות עם בעלי מספר שנים בחו"ל למרות כאב הריחוק מהארץ, ובזכות משא ומתן סוער עם תורה אחרת שלו, על "לך לך", יכולתי לחזור משם (ובשביל בעלי – לעלות משם) באופן המלא והישר שביקשנו.

בזכות תורה שלו על פרשת אמור, "אמור אל הכהנים… לנפש לא יטמא בעמיו" – תורה מבריקה העוסקת בכהן, עובד השם האולטימטיבי, המוצא עצמו, באופן פרדוקסלי, כועס על היות המוות בעולם – התעצבה, לאט ועמוק, הבנתי בדבר בחינות החיים ובחינות המוות שבמציאות.

בתורה זו האיז'ביצר לא רק מכיר במוות, על כל בחינותיו (וגם נותן בו סימנים, כמו, למשל, ה"הפסד" – מה שהיה לי וכבר אין, או ה"העדר" – מה שמעולם לא היה לי אך אני משתוקק כל כך שיהיה), אלא מכיר בכך שאין, למעשה, פתרון דתי להימצאותו של המוות בעולם.

מכיוון שאין ביכולתנו להתמודד בעומק עם הכעס, התרעומת התיאולוגית העולה בעקבות המפגש עם המוות, ומכיוון שהכעס הוא המדד הרוחני להיות האדם במצב של טומאה, הצעתו של האיז'ביצר היא חד משמעית: יש להתרחק מ"בית הקברות". יש לעשות מאמץ מיוחד להתרחק מאזורי בחינות המוות שלנו, להתרחק מן הטריטוריות הנפשיות שמעוררות בנו תרעומת, או במילים אחרות: להתרחק מן המקומות ה"מטמאים". התורה הזו חלחלה אל תוך חיי וממשיכה, בחיות ערה ומשמחת, לתת בהם סימנים.

מעבר להיותה של תורה זו, במישור הפרט, אבקת חיים שכדאי ומשמח לפזר, יש בה, לדעתי, גם אמירה קריטית לדורנו, דור פוסט חורבן השואה. מה נעשה ואנו מבקשים להיות הכהן אך אנו עדיין מצויים, במובן מה, בתוך בית הקברות? האיז'ביצר פותח פתח עדין אך בוטח חזרה אל "בחינת החיים", בחינת אפשרות החיים, באמצעות ציטוט מן הזוהר, "ואמרת היא בלחישה". מסתבר שיש דברים שאי אפשר למסור בקול ובוודאי שלא ממרחק. את הדרך אל הריכוך, התגמשות הלב, יעשה הקב"ה בלחישה רכה על אוזנו של הכהן, בלחישה רכה על אוזננו.

אבקת החיים שהאיז'ביצר מפזר מתבדרת ברוח גם במרחב זה. הושט היד וגע.

צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

רות יאיר–נוסבאום מלמדת חסידות בבתי מדרש שונים, בתוכנית לנשים במדרשת לינדנבאום ובבית מדרש "דרישה" בניו–יורק‎

 

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א סיון תשע"ז