פרופ' יוסף בן שלמה, מהפרשנים המרכזיים של תורת הראי"ה קוק, שילב בסוף חייו את המחקר, הפוליטיקה והאמונה, הצטרף לגוש אמונים וראה בארץ ישראל את יסוד היהדות. על האינטלקטואל שהפתיע את האקדמיה

באביב שנת תשל"ג (1973), כחצי שנה לפני מלחמת יום כיפור וכשנה לפני העליות הראשונות על הקרקע של תנועת גוש אמונים, פרסם פרופ' יוסף בן שלמה – אז, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית – מאמר בירחון לקציני צה"ל, "סקירה חודשית". כותרת המאמר, "זיקת העם היהודי לארץ ישראל", כבר הסגירה טפח ממה שהתחולל בנפשו באותם ימים: בן שלמה, ששב לקרוא בכתבי הרב קוק לאחר הטלטלה שעוררה בו מלחמת ששת הימים והחלטת ועידת ח'רטום שבאה בעקבותיה, התעורר לחשוב מחדש – כניסוחו – על הקיום היהודי במסגרת התנועה הציונית.

מאמר מוקדם זה הציג, לצד הסקירה ההיסטורית, גם מספר חידושים בתחום ההגות המדינית, שלא זכו לפיתוח שלם (ככלל, הידוק הרמטי של הטיעון לא היה הצד החזק בכתיבתו). אחד המרכזיים שבהם הוא תליית סוד קיומו ההיסטורי של העם היהודי, זהותו הלאומית ואף מאפיינים שונים במשטרו הרצוי על גורם אחד ויחיד: הזיקה לארץ ישראל:

עקשנותו של העם היהודי להמשיך בייחודו הלאומי גם במחיר הנורא ביותר, סוד קיומו וכוח עמידתו הסותרים כל היגיון היסטורי, שאובים מן היחס המיוחד לארץ ישראל, הנמשך ללא הפסקה לאורך כל ההיסטוריה שלו. במשך כ–1800 שנה חי כל יהודי בתודעה ברורה ומתמדת שהוא נמצא בגלות, ושמקומו הלגיטימי הוא בארץ הנקראת ציון.

הגדרה זו היא היפוך היוצרות. יהדותו של היהודי, כתופעה היסטורית, התקיימה לדידו של בן שלמה לא על יסוד אתניות, תרבות, הלכה או רעיונות משותפים – אלא על בסיס זיקתו לארץ ישראל. היהודי הוא מי שידע והכיר בכך שאינו בן–מקומו, שהוא שייך למקום מסוים אחר ושאותו מקום אחר שייך לו. אל ממד המקום החובק כול הזה נשאב גם ממד הזמן:

אפשר להגדיר את ייחודה של ההיסטוריה היהודית בגולה כשלילה מתמדת של ההווה: ההווה נתפס כלא אותנטי; המצב ההיסטורי הממשי היה רק בעבר, כאשר ישב העם על אדמתו, ויהיה שוב בעתיד, כאשר יחזור אליה; ואילו ההווה אינו אלא תקופת מעבר מכאיבה מן העבר אל העתיד… מצבה של ההיסטוריה כולה הוא מעוות ומקולקל, ולא יבוא על תיקונו אלא בשובם של היהודים למולדתם.

זיקה זו לארץ ישראל מקבלת כאן בכורה מטפיזית שהיא מבחינתו גם ריאליסטית מאוד: לולא מקומה המרכזי של ארץ ישראל בתודעתו של היהודי בגולה – לא הייתה לו כל אפשרות לשאת את מוראות הקיום. מכאן ממשיך בן שלמה אל טענה נוספת: הצלחתה של התנועה הציונית אף היא תולדתה של זיקה זו. לא הגדרה לאומית מחודשת, לא חזון מדיני ואף לא אנטישמיות הובילו את גלי השיבה וההיאחזות המחודשת בארץ – אלא המושג של "ארץ הקודש" שהוטבע באושיות הקיום היהודי, מושג שכרך דת, היסטוריה ולאומיות משותפות בקרב כל תפוצות ישראל.

בן שלמה החל לרקוח במאמר זה תשתית ראשונית ל"תיאולוגיה פוליטית" מזן חדש–ישן, עוד בטרם הוקם גוש אמונים. אין מדובר בתיאולוגיה פוליטית במובנו של קרל שמיט, החושפת מבני עומק דתיים בשיח הפילוסופי–מדיני כדי לבער אותם משם, אלא בכזו המעוניינת להציף אותם ולהעמיד אותם באור הזרקורים. לדידו של בן שלמה, נגיעה זו בעצביה החשופים–חבויים של הציונות דרושה מדי פעם בפעם לא רק לצורך עמידה כנגד איום הבא מן החוץ, אלא גם ובעיקר כנגד השכחה שאותה מניבה המסגרת המדינית–ציונית עצמה.

הזיקה לארץ ישראל איננה רק "אידיאולוגיה", "ערך", "זהות" וכיוצא באלו; היא הממד השורשי הייחודי של הישות המדינית היהודית, עומק הקרחון שעליו יושבים כל מנגנוניה ומוסדותיה השונים. ברגע שממד זה ייפגע, כל המבנה עלול לקרוס. לכן הוא מעוניין לעיין בו ולתחזק אותו באופן גלוי:

הקמת המדינה לא פתרה את בעיית קיומו המיוחד של העם היהודי, ובמובנים מסוימים אף החריפה אותה. עם כל הרציפות העמוקה הקיימת בין זיקתם ההיסטורית של היהודים לארצם ובין הציונות המודרנית, הרי אין בכל זאת להתעלם מכך שזו האחרונה באה לממש בדרכים חילוניות את התקוות הישנות, שהיו דתיות–לאומיות במהותן.

בן שלמה, במתכוון או שלא במתכוון, עורר מרבצן את מילותיו המהדהדות אזהרה של מורו ורבו, גרשם שלום, שלפיהן "א–לוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". הוא אף העניק להן משמעות פוליטית קונקרטית: קריטית לדעות מסוימות, מאיימת לאחרות.

בראיון ל"נקודה" בשנת תשנ"ה (1995) תיאר בן שלמה את הצטרפותו לגוש אמונים במילים "המפנה החזק ביותר בחיי". היה זה המשך טבעי מבחינתו לקריאתו בכתבי הרב קוק. גם את דירתו העביר בהמשך אל מעבר לקו הירוק. צעדים אלו עוררו תמיהה, בלשון המעטה, על מי שנחשב מרצה מבטיח לפילוסופיה ומבאר רב–חשיבות של משנת שפינוזה. ברם, באותה שנה הוא כבר חווה מפנה נוסף, חזק לא פחות, והביט בייאוש על המתרחש סביבו. מבחינתו, הסכמי אוסלו היו קו שבר בתנועה הציונית. בעוד הערבים ביצעו פשרה פוליטית, היהודים התפשרו על הזיקה העומדת בתשתית קיומם.

בין מובילי גוש אמונים היו לא מעט אנשי רוח ואינטלקטואלים, אך היה זה בן שלמה שניסה ליצוק הגות ותוכן פילוסופי לדיוני התנועה. כהמשך עקיב למשנתו, הוא חזה שחורות לעתידם של הסכמי אוסלו, שאותם ראה כ"יריקה בפרצופה של ארץ ישראל" – לא רק בתחום הפוליטי–ביטחוני, אלא בזיקה לעצם הבשורה הציונית:

אם כך אכן יהיה, ולא יהיה שינוי במגמה, אז צדקו החרדים. מפני שעם ישראל ימשיך להתקיים, אבל נכשלה הדרך שעוברת דרך החילוניות, דרך הציונות, כמו שהרב קוק חשב. הציונות החילונית עצמה נכשלה, בכך שהיא מכחישה את הקשר שלה לארץ ישראל והופכת טריטוריאליסטית. כמו שאמר לי ירון לונדון: הכי טוב אם היינו יכולים לעשות את המדינה הזאת על נושאת מטוסים, והוא לא מתבייש בזה. ארץ ישראל זו מילה שאסור להזכיר… אלתרמן ניבא את זה, שמדינת ישראל תתפוס את מקומה של ארץ ישראל. אני צריך מדינה כערך? זה פשיסטי.

הקמת היישוב אלקנה, 1979

צילום: הרמן חנניה, לע"מ

הגות אינטגרטיבית

קריאתו של בן שלמה בכתבי הרב קוק לא התמצתה רק בהצטרפותו לגוש אמונים, ועם השנים הצטברו מפרי עטו מאמרים בנושאים מגוונים – "שלמות והשתלמות" (תשמ"ד), "האידיאלים הא–לוהיים" (תשמ"ח), "הרוח והחיים" (תשמ"ח), "קבלת האר"י ותורת הרב קוק" (תשנ"ב), "החוקים שבשירה והשירה שבחוקים" (תשנ"ד), "האמונה" (תשנ"ה), "קודש וחול" (תשנ"ו), ועוד. בן שלמה נמנה עם הבודדים שראו במשנת הרב קוק יחידה הגותית שלמה ושיטתית בעלת נקודה ארכימדית, ועמלו לחשוף את אותה נקודה ולפרש את המשנה כולה לאורה. כתיבתו על אודות הרב קוק אוהדת ומעורבת מאוד; עתים הוא רק מוסיף מילות קישור בין ציטוטים או עובר חליפות בין לשונו של הרב קוק ללשונו שלו. דומה שתחושותיו העמוקות מצאו בית.

כמי שהיה מודע למקורותיו של הרב קוק הן מן הקבלה הן מן הפילוסופיה, הציג בן שלמה עמדה ייחודית: לדידו לא המשיך הרב קוק מסורת חשיבה קיימת, אלא מיזג במקוריות נדירה שפות שונות באמצעות עמידה על שורשן המשותף.

כדוגמה לכך ניתן להביא את פרשנותו של בן שלמה למונח המחודש שטבע הרב קוק, "האידיאלים הא–לוהיים" ("האידיאלים הא–לוהיים בתורתו של הרב קוק", עמ' 76):

ניתן להבין את האידיאלים לפחות בארבע משמעויות, שקשה להפריד ביניהן בשימושו (המעורפל במתכוון) של הרב במושג זה. בתחום המטפיזי – האידיאלים הם הספירות הא–לוהיות, או מעין אידיאות נצחיות שאליהן שואפים כל הנמצאים; בתורת ההכרה הם מושגי השכל, צורות או קטגוריות שבהן מוכרים כל הדברים; בתורת המוסר ובפילוסופיה של ההיסטוריה – האידיאלים הם (כמו בשימוש הרגיל של המונח) ערכים מחייבים, נורמות המכוונות את מעשי האדם והחברה.

לדברי בן שלמה, הרב קוק "מערפל במתכוון" את המובנים השונים של ה"אידיאלים", כדי ליצור מושג אינטגרטיבי המכיל משמעות מטאפיזית, מיסטית, הכרתית, ישותית וערכית בו בזמן. ה"אידיאלים" הם ראשית כול ה"ספירות" מן הקבלה, בחינות שונות של הרצון הא–לוהי, המעניק להוויה את קיומה. רצון זה גם שרוי ומזוג בתוך ההוויה, כתנועה פנימית מתמדת של השתלמות והתקדמות. בדרך זו מקבל גם הטבע עצמו משמעות ערכית, שכן "האידיאלים הא–לוהיים, שמהם הוא שואב את מציאותו ואת חיותו, הם בעלי מהות אונטולוגית וערכית כאחת" (שם, עמ' 78). פנתאיזם זה מכיל גם לא מעט עקבות מעיסוקו של בן שלמה בשפינוזה.

וכן הלאה. ה"אידיאלים" מתגלים גם בנפשו של האדם, כקטגוריות ההכרה הראשיות שבאמצעותן הוא מכיר את המציאות וכמקום מושבם של ערכי המוסר (שם):

אין האידיאלים המצאה אנושית גרידא, או תארי פעולה של הא–ל, שתוקפם ההכרתי סובייקטיבי בלבד, נוסח הרמב"ם. האידיאלים משקפים בנפש האדם את המידות הא–לוהיות, שהן המקור האונטולוגי של הממשות כולה.

סגנון המחשבה של האדם ואופיו המוסרי אינם מתחילים ממנו עצמו, אלא הם המשך לרצון הא–לוהי הפועם בהוויה. לדעת בן שלמה, בנקודה זו נעוצה ביקורתו של הרב קוק על תפיסות עולם מחולנות, החפצות להקים חיץ בין הטבע ובין המוסר. בכך הן יוצרות צו מוסרי בעל תוקף חלש: כזה שאינו מסוגל להסביר מדוע מופיעים ערכים בנפשו של אדם או מדוע קיימת בו תביעה לממש אותם. מול תפיסות אלו מציג הרב קוק את ה"אידיאלים", המעניקים משמעות ערכית לעולם הטבע ומשמעות טבעית לעולם הערכים. ובלשונו של בן שלמה: "הרצון המוסרי של האדם, 'הרצון הטוב', לא היה באפשר אילולא היה גילוי של הרצון הא–לוהי הפועל בהוויה".

ספר שלא נגמר

גם בתחום זה של פרשנות למשנת הרב קוק – גולת הכותרת היא הזיקה לארץ ישראל. אותם "אידיאלים א–לוהיים", המתגלים בטבע ובהכרה, במטפיזיקה ובנפש, מחוללים גם תנועות היסטוריות–חברתיות, שהאדם נדרש לקחת בהן חלק. זהו פִשרה האחרון של הזיקה, ופִשרה האחרון של הציונות.

בן שלמה הותיר אחריו ספר בן למעלה מאלף עמודים על משנתו של הרב קוק, שלא הושלם. על פי עדותה של מי שהייתה תלמידתו, מיכל לניר, שוזרת אותו התיזה – המגיעה לשיאה בפרק האחרון – שלפיה כל תורת הרב קוק היא תשתית רעיונית ייחודית לזיקה זו שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל. באותו ריאיון משנת תשנ"ה (1995) מפטיר בן שלמה בחצי פה: "יש פה שאלה אישית, יש פה משהו, בזה שאני לא גומר. זה אי אפשר. טירוף". כפי הנראה היו אלו הסכמי אוסלו, והשבר האישי שנלווה להם, שמנעו ממנו את המשך העבודה.

בן שלמה ראה בתיאולוגיה פוליטית זו פנומן ייחודי בהיסטוריה של הרעיונות. מעטים יצאו בעקבותיו. השתתת קיומה של מדינה מודרנית על זיקה דתית בין עם וארץ נראית רעיון רעוע במקצת; עדיף לעסוק ביבוא מבטיח של ניאו–שמרנות, או בהעתק–הדבק של קונטיננטליות אופנתית. ברם, כל חוג רעיוני זקוק לאליטה רוחנית, אינטלקטואלית, רחבת אופקים – ובד בבד, רצוי שתהיה גם צנועה, מחייכת ומסורה – שתבאר לו את תמונת עולמו–שלו, זו הניבטת מעיניו, זו שמסגרת חייו שזורה בה.

בג' באייר תשע"ז צוין עשור לפטירת איש רוח, חוקר, אינטלקטואל ציבורי, מורה ופרשן ייחודי לכתבי הרב קוק, שייטיבו לתאר אותו מילותיה של נעמי שמר, אחותו–ברוח: "בדרך לכאן/ פגשתי איש מאוד מוזר/ שהלך כמו סהרורי,/ מלמל לעצמו בשקט ואמר:/ על משכבי בלילות אני שומע/ קול פעמון גדול מצלצל/ ארץ ישראל שייכת לעם ישראל".

הרב עוז בלומן הוא ר"מ בכולל מר"ץ במבשרת ציון

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז אייר תשע"ז, 12.5.2017