ימי האימה עברו על הרב יחיאל יעקב ויינברג, מחבר השו"ת "שרידי אש", בבית הכלא ובהתעללות במחנה שבויים. סדרת מכתבים חושפת את מצבו הקשה לאחר תקופת השואה

והאיש הדגול ההוא, דגול בתורה, בחכמה ובמדע, אחד מיחיד הדור, צפוי ח"ו לרעב, והוא הלא איננו אדם שיודיע צערו לרבים, ואפילו למועטים לא.

בחגי תשרי של שנת 1950 היה ראשו של הרב יצחק אייזיק הרצוג טרוד במחזה שנגלה לפניו זמן קצר קודם לכן. בקיץ יצא הרב לנפוש בשוויץ ושם נפגש ברב ד"ר יחיאל יעקב ויינברג, שהתגורר במונטרה. המפגש של הרב הרצוג עם הרב ויינברג הותיר עליו רושם עז. הפער העצום בין אחד מגדולי הדור למציאות החיים העלובה שלו בעיירה קטנה בשוויץ היה בלתי נסבל. במכתב שכתב ליוסף שוורץ, שהיה אחד ממנהלי הג'וינט בשנת 1950, סיפר שהופתע מאוד לגלות שגאון הדור הזה חי מתמיכה חודשית שמספק לו ארגון הג'וינט.

סיפורו של הרב ויינברג הוא סיפורו של גורל אכזר. הרב ויינברג, ששמו נודע כאחד מגדולי הדור, שלפני השואה היה ראש בית המדרש לרבנים בברלין ושאחריה נודע בציבור בעיקר בזכות השו"ת שלו "שרידי אש", חי חיי בדידות ודוחק. עיון במסמכים שהשתמרו בארכיון הג'וינט, לצד עדויות הפזורות בכתביו, פותח צוהר לטרגדיה האישית שלו.

זכה‭ ‬לעלות‭ ‬לארץ‭ ‬רק‭ ‬לאחר‭ ‬מותו‭. ‬הרב‭ ‬יחיאל‭ ‬יעקב‭ ‬ויינברג‭ ‬בצעירותו, 1914

הצלה בשוויץ

הרב ד"ר יחיאל יעקב ויינברג היה שילוב של עולמות שונים. הוא התחנך בעולם המוסר של סלובודקה, לצד רוחה של ישיבת מיר. תורת ליטא, לצד תורה עם דרך ארץ. מסלול חייו היה נראה כהולך בכיוון אחר, בטרם התברר כי העולם עומד להשתנות. "ליל הבדולח" הבהיר לו סופית כי אין עתיד לחיים בברלין. המוסד המפואר שעמד בראש החץ של תנועת "תורה עם דרך ארץ", שהוקם על ידי הרב הילדסהיימר, עמד בפני כליה. דאגתו העיקרית של הרב הייתה לתלמידיו, והוא ניסה למצוא עבורם פתרונות הגירה.

הרב ויינברג עצמו רצה לעלות לארץ ישראל, אבל מצבו הרפואי מנע ממנו לעשות כך. כמעט חודש לפני שפרצה המלחמה מצא עצמו בעיר חדשה, בוורשה. פרוץ מלחמת העולם השנייה וכניסת הנאצים לפולין בספטמבר 1939 שינו את מציאות החיים בעיר. לבד ממציאות החיים הקשה בגטו, מעילה בכספי הרב הובילה אותו לרעוב ללחם במשך מספר חודשים. נקודת האור הייתה בהפיכתו לנתין רוסי, בעקבות כיבוש ליטא בידי רוסיה ב–1940. מעמדו כנתין רוסי והיותה של רוסיה בת ברית של גרמניה בראשית המלחמה נתנו לו הגנה מסוימת מהצקות הנאצים בגטו. מצבו הרפואי הלך והשתפר, והוא מונה לעמוד בראש הרבנים בוורשה. יחד עם מנהלי הג'וינט, פעל להעניק סיוע ליהודים בגטו. אך הגורל שוב הכה בו.

בשנת 1941 הפכה רוסיה לאויבת של גרמניה, והרב, בהיותו נתין רוסי, נזרק לבית כלא ומשם למחנה שבויים רוסים בגרמניה. הרב, שסבל מהתעללות במחנה, עבר שם את המלחמה. חולה ותשוש הוא שוחרר מהמחנה באמצעות צבא ארה"ב עם תום המלחמה. הוא שהה בבית חולים בנירנברג, וחשב לשוב לפולין בניסיון לעזור ליהודים שנותרו שם. תלמידו שאול ויינגרט, שנסע בעידודו טרם פרוץ המלחמה לעיירה מונטרה בשוויץ, ניסה להביא אותו אליו והפעיל לחץ רב על הג'וינט לצורך כך.

בשנת 1946 מינה הג'וינט את הרב ד"ר אלכסנדר רוזנברג, רב יהודי מברונקס, ללוות את הרב ויינברג מגרמניה לשוויץ. הרב הגיע למונטרה ושהה שם תחת חסותו של שאול ויינגרט, שהיה נשוי לבתו של הרב בוצ'קו, ראש ישיבת "עץ חיים" במונטרה. החיים נראו כשבים למסלולם, עד שבכ"ב אלול 1946 נפטר ר' שאול ויינגרט כתוצאה מתאונת רכבת. הרב ויינברג, שבעבר היה נשוי לתקופה קצרה, שוב נותר לבד.

הג'וינט, ארגון הסעד היהודי–אמריקאי הגדול בעולם שסייע בהבאת הרב ויינברג למונטרה, התגייס למשימה. קצבה חודשית נשלחה באופן קבוע לרב, על מנת שיוכל להתקיים. במקביל ניסה הג'וינט לחפש את קרוביו של הרב באמריקה, על מנת שיוכלו לסייע לו, אבל הדבר לא צלח.

מברק‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬י‭"‬ד‭ ‬סולוביצ‭'‬יק‭ ‬לשוורץ

מכתב‭ ‬בכתב‭ ‬ידו‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬יצחק‭ ‬הרצוג‭ ‬לד‭"‬ר‭ ‬יוסף‭ ‬שוורץ

חיים על קצבה

משורה של מכתבים שנמצאים בארכיון הג'וינט ניתן ללמוד על מצבו הלא פשוט של הרב ויינברג. בשנת 1950, סמוך למכתבו של הרב הרצוג על אודות מצבו הכלכלי הרעוע, שלח גם הרב יוסף דב סולוביצ'יק מכתב ליוסף שוורץ בבקשה שהג'וינט יסייע לרב, החוקר והמורה הדגול. פגישתו של הרב הרצוג עם הרב ויינברג הביאה אותו להתחיל להרהר ברעיון העלייה לארץ ישראל. בהתכתבות בשנת 1951 בין מנהלי הג'וינט באירופה, כותב הרברט קצקי לצ'ארלס פסמן שאפילו ספרייה נורמלית אין לרב ויינברג.

במכתבו חוזר קצקי לרעיון שהעלה שנה קודם לכן הרב הרצוג, להביא את הרב ויינברג לארץ ישראל. קצקי מסיים בכך שהשארתו של הרב ויינברג בשוויץ לא רק גרועה מבחינה פיננסית, אלא גם עלולה לפגום ביכולתו להביא את כישרונו לביטוי מלא. אחד מהרעיונות היה לנסות למנות את הרב ויינברג לעמוד בראש פרויקט האנציקלופדיה התלמודית. הג'וינט היה מוכן להעמיד לכך סכום כסף, אך הדבר לא יצא לפועל. נראה כי עצם היותו של הרב יהודי בן למעלה מ–70, לצד הפחד שלו מפני כניסה לקלחת הפוליטית בישראל, הניאו אותו מלעלות לארץ. הרב ויינברג נותר במונטרה עד סוף ימיו וזכה לעלות לארץ רק לאחר מותו.

בשנת 1953 שכר הרב ויינברג עורך דין בגרמניה בניסיון לקבל את הפנסיה שלו מקופת בית המדרש לרבנים בברלין וכן פיצויים מממשלת גרמניה. הגרמנים הערימו עליו קשיים בירוקרטיים רבים עד שזכה לקבל מהם פנסיה. בכל אותן שנים הג'וינט עמד לימינו וסייע לו להתקיים. הרב ויינברג חש תודה גדולה לג'וינט, אבל היה נבוך נוכח הצורך שלו לקבל קצבה. במספר הזדמנויות ציין הרב ויינברג שכאשר יקבל את כספי הפיצויים, הוא יחזיר כסף לג'וינט.

סיפורו של הרב ויינברג המתגלה מבעד למכתבים בארכיון קורע לב. פוסק גדול שכל העולם היהודי משחר לפתחו נאלץ לחיות בדוחק ובדידות. הרב ויינברג, שהיה שותף בדיונים רבים באשר לגורלם של יהודים רבים, לא היה כמעט שותף בדיון באשר לגורלו של יהודי אחד – הוא עצמו.

הרב ויינברג מכונה כיום ה"שרידי אש" על שם ספרו, שמורכב בחלקו מקטעים ששרדו בשואה באמצעות תלמידו הרב אליעזר ברקוביץ'. מתברר שלא רק כתביו של הרב היו שרידי אש מהשואה, אלא אף הוא עצמו יצא ממנה כשריד מאש.

אורי קראוסהר הוא היסטוריון בארכיון הג'וינט

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017