מה עוד אפשר לחדש בנוגע לדמות ולמחזה המפורסם של שייקספיר? אנתולוגיה של מאמרים ישנים מלמדת שאפשר להתחדש ולהתרענן. קובץ של שאר רוח

מילים, מילים, מילים

על המלט

ליקט, תרגם והעיר: יהודה ויזן

רסלינג, 2016, 160 עמ'

המלט אינו רק שם של טרגדיה ידועה מאוד. דומה שהדמות המלט השתחררה מכבליה הספרותיים, וכבר דורות מהלכת כאחד האדם, ומאתגרת פרשני ספרות, שחקנים ובמאים. בעברית התפרסם בזמנו הספר "המלט ושקספיר: מבחר מאמרים" בעריכת מנחם ברינקר ורינה ליטוין (כתר, 1983), נוסף למאמרים רבים על אודות המלט שהתפרסמו בספרי מחקר העוסקים בשייקספיר. לכן תמהתי מאוד כשיצאה בשנה החולפת אנתולוגיה נוספת על המלט, ושאלתי את עצמי מה עוד ניתן לחדש אחרי כל כך הרבה דברים חשובים ועמוקים שנכתבו ואשר רק את חלקם ציינתי.

אלה היו מחשבותיי לפני שעיינתי בספר החדש "מילים, מילים, מילים" שתורגם ולוקט בידי יהודה ויזן בתוספת הערות, ונערך בידי אריאל קריל. וכאשר עיינתי בו ידעתי שלא אכתוב על אודותיו כרגיל, במטרה להציג את רעיונותיו בפני הקורא, והיה לי ברור שאין מקום להצגה כזאת כלל, כי את היופי והבושם אי אפשר להעתיק למאמר ביקורת. ואף המילה "ביקורת" אינה במקומה בהתייחסות לספר כה מיוחד, ולא אוכל אלא לחלוק עם הקורא הרגיש את התרשמותי הכללית, ולקמץ ככל האפשר בחשיפה הרעיונית.

המאמרים שבאנתולוגיה הם בבחינת יין ישן ומשובח, והם משתרעים על פני מאתיים השנים שחלפו בין אמצע המאה השמונה עשרה לאמצע המאה העשרים, לפני שהעיסוק בספרות הפך להיות מקצועי ומוקפד. הציטוטים מהדרמה אף הם נלקחו מתרגום ישן נושן שעדיין נותר ברעננותו, תרגומו הפיוטי ומרעיד הלב של אברהם שלונסקי, שממנו זכיתי ללמוד את "המלט" כתלמידת תיכון, ומאז נטבע בלבי ללא מתחרים. הבחירה בתרגום זה אף היא ממעלותיה של האנתולוגיה, כביטוי ליחס מכבד כלפי המסורת התרבותית ואולי אף התרסה נסתרת כלפי קידוש ה"חדש".

מה יש במאמרים הללו, מסות בחלקם, ובמה הם נבדלים ממאמרים אחרים שקראתי, שהיו איכותיים ומעניינים, כמו בספרים שציינתי? המחקרים הספרותיים שקראתי בעבר ואשר עסקו ב"המלט" נחרתו בזיכרוני כמאמרים למדניים ותובעניים, ואין בכך גנאי חלילה. להפך. אך בקובץ הנוכחי, ההטרוגני מבחינות רבות, חש הקורא לא רק את הלמדנות, שהיא כמובן ברקע הדברים, אלא בעיקר את שאר הרוח: איכות שאין להגדירה, רק לחוש אותה כשהיא נמצאת.

המחברים השונים של "מילים, מילים, מילים", שלא במקרה הם סופרים ומשוררים והוגי דעות, כותבים ברוח חופשית ועולצת, שהיא ממש היפוכה של כתיבה אקדמית. כך למשל גתה, שמתבטא על אודות הדמות המלט ברומן החניכה "וילהלם מייסטר: שנות החניכות". כך סמואל ג'ונסון, שהמציא ז'אנר חדש של הערות ליצירות, לכאורה צורת כתיבה משעממת, אך תלוי מה כותבים במסגרתה, ואצלו הדברים מאלפים.

דמות‭ ‬שהשתחררה‭ ‬מכבליה‭ ‬הספרותיים‭ ‬ומהלכת‭ ‬כאחד‭ ‬האדם‭. ‬פרסומת‭ ‬לעיבוד‭ ‬אמריקאי‭ ‬ל‭"‬המלט‭", ‬1884‭ ‬

אצל הכותבים השונים מבצבצת גם הגות אישית מעניינת שמתנסחת לעתים במשפט תמציתי אחד; וכך נוצר ערך מוסף של הנאה מחכמתו האישית של הכותב. כך למשל כותב סמואל ג'ונסון בן המאה השמונה עשרה כתגובה לטקסט מסוים, "כי יש שדרכנו צולחת הודות לקלות הדעת שעה שלעתים אנו כושלים בשל חִשבונות רבים" (עמ' 26). או דברי ט"ס אליוט על ההבדל ביחס לרגש בין האמן, המעצים את העולם לממדי רגשותיו, לבין הבורגני, המצמצם את הרגש כדי שיוכל לתפקד בעשייתו היומיומית. זוהי גם ההזדמנות ללמוד את נושא "המתאם האובייקטיבי", פרי הגותו האסתטית של אליוט, ולראות את החלתו על ניתוח היצירה.

נקודה מעניינת אחרת היא החופש ביחס לקלאסיקה, הרחק מפולחן האישיות ופולחן היצירה הגדולה. אמנם יש כותבים שמראש מניחים ש"המלט" הוא מחזה גדול. אבל אחרים מצביעים על כשליו כדרמה, ועל בעיות בעיצוב הדמות הראשית ודמויות אחרות (בלי לנקוט עמדה, אציין רק שדווקא "אותלו" נחשב למחזה המושלם ביותר מבחינה דרמטית מבין הטרגדיות).

חלק מהדיונים עוסקים באופליה, ברוזנקרנץ ובגילדנשטרן, בפולוניוס, במלכה גרטרוד. ואחרי המחמאות שהמלט העתיר על הורציו, כמה נחמד לקרוא שהוא לא כל כך מבריק, כפי שכותב אודן. הרי דורות התחנכתי על המתינות המבורכת של הורציו הסטואיקן מול הסערות וההפכפכות של המלט, והנה דעה בלתי צפויה.

בספר שפע דעות, גישות, צורות כתיבה, דגשים ואף התנצחויות בין חלק מהכותבים עצמם. הספר נועד למי שכבר קרא ולמד את היצירה או צפה בה בקולנוע או בתיאטרון. אבל אין צורך להסכים עם גישה או דעה על מנת ליהנות. וברור שהקורא עשוי לחוות גם התנגדות, אפילו חריפה, לגישה זאת או אחרת, כי אף הוא ניגש לקריאת המאמרים כשפרשנות כלשהי כבר חקוקה בלבו, ודעה שאימץ על הדמות לפי נטייתו האישית.

"המלט, אחי אתה", כתבה פעם נערה נרגשת בשם חיה ב"מעריב לנוער" של פעם, והסבירה כמה היא מזדהה עם ספקנותו של המלט, וכמוהו אף היא נעה ומתנודדת ואינה מסוגלת לבחור את דרכה. אך האם המלט ספקן? גם נושא זה נדון באחד המאמרים, ברוח שונה. אני אהבתי במיוחד את דבריהם של גתה ושל אוסקר וויילד, אך גם נהניתי מהחריפות של וולטר ומהקטלנות המנומקת של ט"ס אליוט. אכן, כל הכותבים תורמים לדיון זווית אישית ייחודית, ומרתק לעיין בכל תגובה ליצירה בכלל ולדמויות בפרט. הרבה חן ושאר רוח יש גם בהקדמה של שמעון 
לוי לספר, ומבחינתי גם הקדמה זאת היא אחד המאמרים החשובים. ואסיים בציטוט מדבריו: "לכל אוהבי המלט האנתולוגיה הזאת היא מתת אהבה אמיתית".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017