דו"ח ועדת ביטון נגע בעצבים רגישים ויצר עניין רב בהוויה הישראלית הנוכחית. שמונה חודשים לאחר פרסומו עונה ארז ביטון לרבנים המבקרים אותו מימין ול"יהודים הערבים" המבקרים אותו משמאל, מלין על היישום האיטי של הדו"ח ומספר על התפקיד החדש שלקח על עצמו בוועד המנהל של ערוץ הכנסת

 למשורר ארז ביטון יש סקופ: בין כלל המתעניינים בדו"ח שהגישה הוועדה הציבורית שבראשה עמד, דו"ח שעוסק בשילוב מורשת יהדות המזרח במערכת החינוך, היה גם יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו-מאזן: "מהלשכה שלו יצרו איתי קשר, וביקשו להזמין אותי לפגישה בנושא. עד היום סירבתי, כי הכוונה בפגישה הזו לא הייתה ברורה לי, אבל אם תתגבש איזו קבוצה וארגיש שזה יכול להועיל בצורה כלשהי, יכול להיות שאלך על זה".

הגילוי הזה רק מעיד עד כמה נגע הדו"ח הזה בעצבים רגישים ובתחושות קיפוח והדרה ארוכות שנים, ויצר סביבו עניין עצום. ביטון ממשיך ומספר על אינספור תגובות חיוביות שקיבל בציבור הרחב, מטבע הדברים במיוחד בציבור המזרחי: "אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים: כל הכבוד לך. מרגישים שנתתי להם כבוד. השבוע הייתי ברחוב דיזנגוף בתל-אביב ומולי עברה קבוצה של גברים מזרחיים. הם ממש הכריחו אותי לשבת איתם לקפה".

אבל עם התשבחות באו כמובן גם הביקורות. הדו"ח נתקל מיד עם פרסומו, כבר לפני כשמונה חודשים, גם במבול של ביקורות מכיוונים שונים ומגוונים, שחלקן יידונו בהמשך. אבל אפילו לאחרונה, כשהדו"ח היה אמור לכאורה להישכח בשטף האירועים הישראלי, שוב באה קבוצת רבנים – תחילה היו אלה הרבנים אורי שרקי ואברהם וסרמן, ובהמשך הצטרפו גם אחרים – ותקפה את הדו"ח, הפעם על מה שנראה בעיניהם כהטיה שמאלנית ואפילו פוסט-ציונית של הדו"ח, וכן על התעלמות מהדומיננטיות של הרבנים והזהות הדתית בתוך סיפורה של יהדות המזרח, ובכלל זה מיעוט הרבנים בהרכב הוועדה עצמה.

ביטון לא רוצה להיכנס לדיון פוליטי. אבל על טענת החסר במשקל התורני בוועדה הוא בהחלט מעוניין להגיב: "זה נכון שבהרכב הוועדה שמנו דגש על אנשי מחקר וחינוך, כי תפקיד הוועדה היה להרחיב את מקומה של מורשת יהדות המזרח במערכת החינוך, והחוקרים הם אלה שבקיאים בחומר. יחד עם זאת, כל אחד מחברי הוועדה עמד בראש צוות שדן באחד ממקצועות הלימוד, ושם הוא היה חופשי להרכיב איזה צוות שנראה לו.

"יתר על כן: הטענות בפועל נוגעות בעיקר לצוות שהקמנו בנושא ההגות המזרחית. בראש הצוות הזה עמד ד"ר יהודה מימרן – אדם דתי, ראש ארגון כי"ח, פסיכולוג בהכשרתו ואדם בקיא מאוד בתחום החינוך. הוועדה שהוא הקים מורכבת מטובי האנשים המתמחים בהגות מזרחית, כולל של רבני המזרח, כמו מאיר בוזגלו ודוד ביטון. הדו"ח שלהם גם ממליץ על הרבה מאוד דמויות רבניות שראוי להכיר. תמיד אפשר להוסיף שמות, אבל לא נכון לטעון שהזנחנו את ההגות הרבנית".

אולי כדי להדגיש את העבודה המאוזנת והמקצועית של הצוות, מציין ביטון ביוזמתו שהוועדה שלו הותקפה גם מכיוון נגדי: "אנשי שמאל קיצוניים תקפו אותנו על עצם שיתוף הפעולה עם איש ימין כמו שר החינוך נפתלי בנט, והם גם היו רוצים שכל ההתייחסות ליהדות המזרח לא תהיה בהקשר ציוני אלא כ'יהודים ערבים'. את זה אני לא מקבל. אדרבה, לזכותו הגדולה של בנט ייאמר שהוא הרכיב ועדה בלי לבדוק בציציות הפוליטיות של העומד בראשה או של חברי הוועדה האחרים. אני גם שאלתי כמה מן המבקרים ששוחחו איתי: אם בנט היה מציע לכם לעמוד בראש ועדה כזו, הייתם מסרבים? רובם היו מספיק הגונים כדי להודות שלא היו מסרבים".

צילום: אבישג שאר ישוב

הוספנו לוועדה חבר תימני

הוועדה, צריך לומר, עבדה בקצב מהיר ביותר, וסיימה את עבודתה בתוך ארבעה חודשים וחצי מהרגע שהתכנסה. לבנט, שר החינוך שיזם את הקמתה, היה חשוב שמסקנותיה יתפרסמו בהקדם. כל צוותי המשנה עבדו כמובן במקביל, אבל גם מליאת הוועדה השקיעה בשמיעת כמה שיותר גורמים רלוונטיים.

ביטון: "הזמנו נציגי קהילות שונות מתוך מה שמכונה 'יהדות המזרח' לפרוש את הציפיות שלהם מהוועדה. הגיעו נציגים של 17 קהילות שונות, וכולם מרגישים שמקומם בסיפור הישראלי מקופח. האיראנים, התימנים, הגיאורגים, הבוכרים". הטענות האלה הביאו להגדלת ההרכב הראשוני של הוועדה משבעה משתתפים ל-12; ועדה שהוקמה מתוך תודעה של קיפוח בייצוג הרי לא יכולה להרשות לעצמה לקפח את ייצוגן של קבוצות שונות: "אז הוספנו לוועדה חבר תימני, הגדלנו את הייצוג הנשי, והוספנו גם מומחי כלכלה כדי שבסוף ניתן תשומת לב גם למשמעות הכלכלית של ההמלצות שלנו".

את השלב הראשון בעבודה הקדישה המליאה, וכמוה הצוותים השונים, למיפוי החסר במקצועות השונים. ביטון מתאר את השלב הזה ככואב במיוחד: "הגענו למסקנה שתלמיד יכול להגיע היום לכיתה י"ב בלי להכיר אפילו אירוע משמעותי אחד בהיסטוריה של יהדות המזרח; בלי שיפגוש בשיעורי הספרות אפילו יצירה אחת של יוצר מזרחי". אפילו לאחר שפורסם הדו"ח הוא נתקל בעדויות כואבות בתחום הזה: "התקיים דיון על הדו"ח בוועדת החינוך של הכנסת. הגיעו ח"כים מכל המפלגות, כולל ח"כים ערבים".

הדו"ח הסופי מכיל 360 עמודים, הנחלקים ל-12 דו"חות המשנה של הצוותים השונים. בין ההמלצות הבולטות של הוועדה: קביעת סיפורה של יהדות המזרח כחלק בלתי נפרד מלימודי ההיסטוריה היהודית בתיכונים; קביעת יצירות חובה של יוצרים מזרחיים כחלק מלימודי הספרות; יצירת תוכניות אקדמיות מיוחדות לחקר יהדות המזרח; הפקת סדרה טלוויזיונית במסגרת הטלוויזיה החינוכית על תולדות יהדות המזרח, שתהווה מעין תשובה ל"עמוד האש" המיתולוגית, שכבר בזמן אמת עלו נגדה טענות על הדרת הסיפור המזרחי (ביטון עצמו נמנה אז עם קבוצת יוצרים מזרחיים שעתרו לבג"ץ כנגד שידור הסדרה, ונדחו); עריכת סיורי תלמידים בכמה מארצות המוצא של יהודי המזרח – ספרד, מרוקו וארצות הבלקן; הוספת נציגים מזרחיים למועצה להשכלה גבוהה, והקמת מחלקה מיוחדת ללימוד יהדות המזרח באחת האוניברסיטאות בארץ; היכרות עם דמויות מופת של נשים מזרחיות – כדי לכסות גם את ההיבט הפמיניסטי – במערכת החינוך, ועוד.

ההמלצות נוגעות אך ורק למערכת החינוך הממלכתית, של החילונים ושל הציונות הדתית. דווקא החרדים, שבמקרים רבים הגזענות שלהם כלפי המזרחיים היא הבוטה והבולטת ביותר, קיבלו פטור גם מן הוועדה הזו: "לא נדרשנו ולא התייחסנו להביע את עמדתנו בהרבה מאוד מערכות של החברה הישראלית – לא אצל החרדים, אבל גם לא בתקשורת הכללית. אני יכול לגלות לך שבנט עצמו עודד אותי בשלב מסוים להתייחס גם למה שקורה במשרדי ממשלה אחרים, ובתקשורת. אבל מכוון שזה לא היה במנדט שלנו, החלטתי לגעת בזה רק ברמז קל בפרק המבוא".

מדונה גרציה ועד רונית אלקבץ

פרסום ההמלצות גרר כמובן את עיקר הביקורות. הביקורת החריפה ביותר נמתחה על ההמלצה לכלול בלימוד מורשת יהדות המזרח גם ביקור בקברי צדיקים המזוהים עם היהדות המזרחית. ההמלצה עוררה כמובן את זעמם של מי שממילא רואים במנהג העלייה לקברי הצדיקים סוג של עבודה זרה, ולכל הפחות מנהג פרימיטיבי שמערכת החינוך לא אמורה לטפח.

אך ביטון נחלץ להגנה: "זו דוגמא מובהקת לאיך התקשורת מוציאה דברים מהקשרם. ההמלצה המקורית הייתה מאוד מינורית: להציע כאופציה בסיורים העוסקים במורשת יהדות המזרח גם ביקור בקברי צדיקים. בתקשורת זה הפך לעיקר הדו"ח, בשעה שבמקור אני אפילו לא שמתי לב שההמלצה הזו בכלל נכללה. ודרך אגב, גם אם הייתי שם לב לא בטוח שהייתי מתנגד לכך. בכל העדות חיות זו לצד זו תרבות עממית עם תרבות גבוהה, ולא רק מזרחיים עולים לקברי צדיקים. תראה את העלייה ההמונית לקבר ר' נחמן באומן. לבקר בקבר רחל המשוררת זה בסדר – אבל לבקר, לא רחוק משם, בקבר רחל אשתו של רבי עקיבא, זה פסול?"

טענו נגדכם שמכלול ההמלצות המטפחות את התרבות המזרחית רק יעצימו את קיומו של "גטו מזרחי", והדגש צריך להיות על טיפוחה של תרבות ישראלית כוללת.

"זה הכול עניין של פרופורציות. אם נדע קצת יותר על קורות יהדות איראן, זה אומר שלא נעסוק בישראליות? באו לפנינו 17 קהילות שונות והתחננו: תנו לנו כמה שורות בתוכנית הלימודים, שיֵדעו על קיומנו. לא נעים לומר, אבל מה שקרה פה עד היום זו כמעט השמדה תרבותית. על האינדיאנים באמריקה אנחנו צריכים לדעת, ועל יהדות איראן לא? ברור גם שהכוונה שלנו היא לשלב את לימודי יהדות המזרח בתוכנית הכוללת של לימודי ההיסטוריה היהודית, לא כתחום נפרד. אבל אנחנו דורשים שיהיה לזה מקום משמעותי, כולל באקדמיה".

הוא מבקש להתייחס גם לטענה בולטת שעלתה, כאילו מרוב רצון לקדם תרבות מזרחית הוועדה לא נתנה כלל את דעתה להבדל בין תרבות גבוהה ונמוכה, ואף ביקשה לקדם משוררים מהסוג של קבוצת "ערס פואטיקה", שרבים אינם רואים בה קבוצה איכותית מבחינה יצירתית ואף מבקרים ביטויים אנטי-אשכנזיים חריפים שעלו בכמה מכתביה. ביטון: "אני לא ביקשתי להכליל את היצירה של 'ערס פואטיקה' מתוך הקריטריון של איכות היצירה, למרות שאני חושב שיש להם גם יצירה מאוד איכותית.

"באופן עקרוני, אני חושב שלימודי ספרות בתיכון, לאנשים שלא בהכרח יהיו אנשי ספרות, צריכים לעסוק ביצירות לא לפי שמות הכותבים, ואיזו החלטה מראש שדווקא אלה ראויים להילמד, אלא לפי נושאי היצירות. הרי במצב הקיים נותנים למורים בחירה בין עמיחי לגורי, בשעה שהם פטורים מללמד איזה שהוא יוצר מזרחי. אבל אם ילמדו שירה לפי נושאים, 'ערס פואטיקה' הם דוגמה מובהקת לנושא מרכזי בשירה הישראלית, בהיותנו חברת מהגרים, של 'הקרע והאיחוי' בהוויית העלייה. זה מאפיין אותם, אבל מאפיין גם משוררים שעלו מברית המועצות, מאתיופיה, או אפילו את לאה גולדברג בשעתה, שכתבה על 'כאב שתי המולדות'".

למעשה, ההצעה שלו – הפעם באופן אישי, לאו דווקא כיו"ר הוועדה – ללימודי הספרות במערכת החינוך עוד יותר רדיקלית: "הצעתי שכל נושא הספרות העברית יילמד בהקשר של מה שכיניתי יעל"ה: יצירה עברית לאורך הדורות, כך שהתלמיד יכיר מופעים ודוגמאות של יצירה לאורך כל הדורות והאזורים של היצירה העברית. לא יכול להיות שיחליטו לא ללמד את ר' שלום שבזי כי 'אלתרמן יותר חשוב'. אלה בכלל משוררים מתקופות שונים עם תמות כתיבה שונות לגמרי, ותלמיד צריך להכיר את מכלול הדוגמאות האלה".

רוב ההמלצות של הוועדה שבראשה עמד טרם אושרו ותוקצבו. למעשה, ההמלצה היחידה שתוקצבה עד כה היא ההמלצה על הפקת "עמוד האש המזרחי". משרד החינוך תקצב כבר לשנת 2017 שמונה מיליון שקלים למטרה זו, ובקרוב ייבחרו החברה או החברות שיפיקו את הסדרה. זאת, בשעה שמכלול ההמלצות של הוועדה הוערכו על-ידי אנשיה בכ-250 מיליון שקלים לשנה: "אנשי המשרד טוענים שאת רוב ההמלצות הם יכולים להטמיע בתוך המערכת הקיימת. הם התחילו כבר בהכנסת דמויות מופת נשיות מזרחיות לתוכנית הלימודים – מדונה גרציה ועד רונית אלקבץ – וזה בהחלט מחמם את הלב. אבל זה לא מספיק. בשביל מחקר שיאפשר לכתוב ספרי לימוד חדשים דרושים משאבים הרבה יותר גדולים".

יכול להיות שבכלל השתמשו בך, ובוועדה כולה, כדי ליצור מצג שווא של שינוי דרמטי ביחס למורשת עדות המזרח, כשבפועל רוב ההמלצות ייקברו ולא ייושמו?

"אותי אי אפשר לנצל. זה נכון שאני מאוכזב שרוב ההמלצות עדיין לא תוקצבו. המשרד גם לא קיבל את הצעתנו להמשיך לעבוד כוועדה מלווה שתבחן את מימוש ההמלצות לאורך הזמן. הסכימו רק שאני באופן אישי אפגש מדי שלושה חודשים עם השר והמנכ"לית כדי לעמוד על קצב ההתקדמות. מצד שני, הם טוענים שיצליחו לממש את רוב הדברים גם בלי תקצוב מיוחד. אז בוא נבחן את ההבטחה הזו לאורך זמן".

הוגנות במפה הפוליטית

ביטון נולד ב-1941 בעיר אוראן שבאלג'יר למשפחה שבאה ממרוקו. בגיל 8 עלה לארץ, ואחרי תקופת נדודים במקומות שונים התיישבה משפחתו בעיר לוד. בגיל 11 התעוור בשתי עיניו, מרימון יד שמצא ברחוב והתפוצץ בידיו. הפיצוץ פגע בשתי עיניו וקטע את ידו השמאלית. היום הוא אומר שדווקא הפציעה הקשה הזו היא שהוציאה אותו ממעגל העוני של העיר שבה גדל לחיים של השכלה והתקדמות אישית: "גדלתי במשפחה קשת-יום, עם ילדים רבים, והורים שפרנסתם דלה. הפציעה אילצה את ההורים לשלוח אותי מהבית, ולמעשה הוציאה אותי ממסגרת משפחה למסלול של השכלה הרבה יתר רחבה.

"כל התלמידים שלמדו איתי בבית הספר היסודי לא נחלצו מהמעגל הזה. אני למדתי בהתחלה בבית חינוך עיוורים בירושלים, ומשם הגעתי לבית הספר הדתי 'ליפשיץ' (כיום הימלפרב) בירושלים. בית הספר הזה שינה את חיי. מי שהיה אז מנהל בית הספר, אליעזר פינצ'ובר, היה אדם גדול, שקיבל תלמידים מכל גוני הקשת בלי אפליה. בכיתה שלנו כמחצית התלמידים היו מזרחיים, רובם מערי פיתוח".

ביטון גם מדגיש שבאופן אישי, מעולם לא חש אפליה או קיפוח על רקע עדתי. אחרי התיכון הלך ללמוד עבודה סוציאלית והחל לעבוד בתחום הזה באשקלון, "מתוך רצון לעזור לאחרים כפי שאני נעזרתי". בשלב מסוים פנה ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת בר-אילן, והמשיך להתפרנס כעובד סוציאלי. במקביל החל את קריירת השירה שלו. לאורך השנים הוא פִּרסם שישה ספרי שירה, הקים וערך את כתב העת הספרותי "אפריון", שנתן ביטוי מרכזי ליצירה מזרחית, עמד בראש אגודת הסופרים העבריים, היה בעל טור ב"מעריב" ושותף בדירקטוריונים של כמה וכמה גופים ציבוריים. גולת הכותרת של מעמדו הציבורי הייתה כמובן ביום העצמאות לפני שנתיים, אז זכה בפרס ישראל לספרות.

אפילו בגילו המתקדם, 76, ועם העיוורון, הוא ממשיך בפעילות הציבורית. התפקיד החדש שלקח על עצמו הוא חברות בוועד המנהל של ערוץ הכנסת, לקראת המכרז שאמור להיות מוכרע בקרוב לגבי זהות הגוף המפעיל של הערוץ בשנים הקרובות. מאז היווסדו של הערוץ הוא מופק על-ידי חברת החדשות של ערוץ 2, וכאמור ביטון נענה להצעה שקיבל לקראת הגשת המכרז מטעם החברה לכהן כחבר בהנהלת הערוץ, מתוך הנחה ששמו יהווה משקל מסוים במכלול השיקולים של ועדת המכרז.

"הסכמתי להצטרף להנהלת הערוץ הזה משתי סיבות: קודם כול, מהניסיון שלי כמי שמקשיב לשידורים של הערוץ הזה, וגם כמי שמופיע שם מדי פעם – התרשמתי שיש שם גיוון, ואפילו הייתי אומר יחס מאוד הוגן במתן אפשרות הביטוי לצדדים השונים של המפה הפוליטית. יש שם פחות פרשנות של המגישים ויותר שיח ענייני עם המרואיינים עצמם. זו לא ההתלהמות שאנחנו רגילים לראות בתקשורת, במיוחד בטלוויזיה".

באיזה אופן תרצה להשפיע על לוח השידורים של הערוץ?

"אני מניח שכלל הדירקטוריון ינסה לתת ביטוי לתפיסה העקרונית של פלורליזם, גיוון בביטוי לחלקים השונים של החברה שלנו, הקשבה לצופה הצעיר. אנחנו לא נכתיב החלטות שידור ברמה נקודתית, אבל ניתן את דעתנו לעקרונות הבסיסיים האלה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017