אוֹרי ברנשטיין היה מנכ"ל חברת "אמקור" משך חצי יובל ובמקביל חי כמרצה לספרות ולכתיבה יוצרת וכמשורר עז מבע שכתב שירה משך שישה עשורים. שבעה לפטירתו

עוד מאמר על אוֹרי ברנשטיין, על שירתו. כתבתי רבים לאורך השנים על המשורר היקר ונדיר הסגולות הזה. רק שעכשיו זהו מאמר בהעדרו. והפעם באמת ולא רק באיומי סרק של השירים הקודרים, הקודחים. נדם לבו של המשורר הנאצל שחיפש כל ימיו להיות ייטס או אליוט של הלבנט. יוצר שסירב להיות מקומי ומחוספס, צבר קוצני, אבל היה תמיד משורר של אגן הים התיכון, מעין קוואפיס של העיר הלבנה.

מיטיבי הלכת של השירה

אוֹרי ברנשטיין נולד בתל–אביב ב–1936. בן דורם של נתן זך (1930), דוד אבידן (1934), משה דור (1934), ישראל פנקס (1935), דליה רביקוביץ (1936) ושאר משוררי "דור המדינה" שאותו ראה כדוֹר מיתולוגי ממש של מחדשי השירה העברית, הנועזים באשפי הלשון. הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית ושימש סניגור בפרקליטות הצבאית ומאוחר יותר פתח משרד עורך דין בתל–אביב, עיסוק שאליו ישוב בעשור האחרון לחייו.

בשנים 1967-1961 ערך ביחד עם נתן זך את כתב–העת הספרותי האיכותי "יוכני", שהתווה דרך בספרות המקורית והמתורגמת בהעמידו שירה איכותית וכתיבה ביקורתית מן השורה הראשונה. בשנת 1967 נבחר לשמש מנכ"ל חברת "אמקור" ושמר על מקום עבודתו זה משך כחצי יובל שנים, עד למכירת החברה. כאן המקום לציין כי רבים לא סלחו לו את מעמדו ואת הונו וזלזלו ביצירתו שנראתה להם מפונקת בעוד שלמעמיק בה נגלית יצירה חכמה ועמוקה, כתובה ביד אמן המעלה אותה תמיד על ראש תוגתו או שמחתו.

ברנשטיין חלק את חייו עם אשתו, הסופרת הדרה לזר, ולהם שני ילדים – הבת גאיה, פרופסור למשפטים המתגוררת בארצות הברית, והבן, אסף, בימאי מוכשר המוכר לחלק מהציבור בזכות הסדרה הטלוויזיונית המצליחה "פאודה".

שירתו של ברנשטיין הייתה מוכרת בעיקר ליודעי ח"ן וזכתה לקהל נאמנים ואוהבים של ממש בקרב "מיטיבי הלכת" של השירה העברית, מי שחיפשו תמיד משהו מעבר למוכר ולנלמד בבתי הספר ובאוניברסיטאות. אף על פי ששמו לא הדהד ברבים כשמם של ארבעת מובילי הדור – עמיחי, זך, אבידן ורביקוביץ – יצירתו סיפקה לקוראיה חוויה יוצאת דופן של משורר בעל לשון עשירה, ושליטה מרהיבה במקורות היהודיים ובשירה העברית לדורותיה – החל בזו המקראית, דרך שירת ימי הביניים ועד לשירתם של אלתרמן, רטוש, שדה ואחרים.

אהבותיו בשירת העולם היו נרחבות. אפשר לראות זאת בגוף יצירתו וגם בספרי מסותיו: "עיסוק בין חברים" (הקיבוץ המאוחד, 1998) ו"על הפרסונה" (הקיבוץ המאוחד, 2008). הוא תמיד ראה את עצמו כמשורר, כמתרגם וכמסאי. לימים פנה לערוך סדרה של משוררים צעירים ב"ספרית פועלים". לצד אלה נציין את ספר הפרוזה האוטוביוגראפי "ספק חיים" (כתר, 2002), שפרק הסיום שלו הוא בעיניי אחד היפים בתולדות הפרוזה העברית, וכמובן את ספרי הילדים שחיבר לאורך השנים.

ברנשטיין אמנם זכה בשנת 2008 בפרס ע"ש יהודה עמיחי למפעל חיים, אך לא זכה לקבל את פרס ביאליק או את פרס ישראל שאליו נשא את עיניו. עכשיו כבר מאוחר.

אהבה באר שבעית

מעבר לכל אלה הוא היה משוררם של המיתוסים הקדומים של יוון אבל גם יוצר שבודק מה קורה כשאברהם אבינו מגיע לניו יורק. מעטים הם המשוררים העבריים שכתבו כך על אהבה, על אישה, על נשיות. בשני ספרים בחן באינטימיות אכזרית את היחסים עם אשתו. במרחק של עשר שנים הקדיש לה שני מחזורי שירה חזקים ורחבי יריעה – "על אהבה אחת ויחידה" (הקיבוץ המאוחד, 2002) ו"הזיכרון הארוך של האהבה" (2013). באלה שילוב של תמונות מחיי הנישואים למן התחלותיהם דרך כל תהפוכות החיים, על רגעיהם המוארים יותר ופחות.

האהבה תמיד הוצגה ביצירתו כאחוזה בחוג הזמן הזורם, החולף, העת שהולכת וקצרה. ובטרם תבוא שעתו של המוות, עת ההעדר, צריך לחגוג עד כלות, בלהט, את היש. גם אם רק לרגע, גם אם רק מושאל. הנה, למשל, שירו הנהדר "אהבה קצרה", שיר שהיטיב להלחין המוזיקאי דויד פרץ, איש באר שבע:

אהבה קצרה

אָדָם נֶאֱסָף מִכָּל קְצוֹתָיו

לִהְיוֹת עִמָּהּ אֶחָד

וְיֵשׁ לוֹ עִמָּדָה רַק סְתָו

שָׁקוּף כְּעֵץ נִרְעָד.

וּבְלֶכְתָּהּ תָּמִיד הִיא מוֹתִירָה

אֶת זֵכֶר פְּרִיחָתוֹ שֶׁהִתְקַיְּמָה

וְאִם זָכָה הִיא מְדַבְּרָה

בַּחֲלוֹמוֹ. וְהוּא מְנַחֲמָהּ.

כמה עדינות ודיוק באהבה הזאת, הסתווית, בשני הבתים המרובעים מסורגי החרוז והמוסיקליים עד כלות. האהבה אמנם קִצרת מועד ועד מהרה חולפת כמו העונה אבל זכרהּ נותר במשורר והולך איתו בדרכו כשהשיחה המנחמת נמשכת.

ואם הזכרתי לעיל את באר שבע, כמה אהבה הייתה באוֹרי כשנסע מדי שבוע ללמד בבירת הדרום. המפגש עם סטודנטים צעירים לספרות ולכתיבה יוצרת העניק לו תעצומות נפש. לא פעם היינו נוהגים לעצור במרכז הישן, להתחזק בבייגל וקפה ואז מסתערים איש איש לכיתתו. וכשרצה לגוון לתלמידיו את עולמם של מונטלה ושל אליוט הזמין אותי לדבר על שימבורסקה בדיוק כמו שהזמין משוררים ומתרגמים רבים ללמד במסלול שניהל שם במשך שנים (יורם ברונובסקי, משה בן–שאול, יוסף שרון ואחרים).

אל מול המוות

בשליש האחרון של חייו ברנשטיין חש שהוא נולד מחדש כפרופסור לספרות אחרי שנות העבודה הארוכות ב"אמקור" והעבודה המקצועית כמשפטן. נדיר שמשורר מצליח לשמור על שתי קריירות מקבילות כאלה מבלי שתקלקלנה זו לזו. ואחר–כך, בסוף שנה אזרחית או בתחילתה, הנסיעות דרומה ל"ימי שירה במדבר", פסטיבל שדה בוקר בהנהגת אילנה שחף, שברנשטיין היה אחד ממייסדיו ומיקיריו. שם קרא והנחה ואירח וניצח על מקהלת דורות השירה. שם הזכיר את המתים ודרבן את החיים בכוחות יצירה ובערנות דיון שלא היו מביישים יוצרים במחצית גילו.

כאמור, אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו היה הזמן החולף. בזה היה ממש בן דורו. כמו אבידן וכמו זך וכמו פגיס גם אצלו הכול היה בתנועה. הכול זורם ומודד עצמו מול המוות. לא נכנסים לאותו הנהר פעמיים. היש נמדד מול האין, האור מול החושך, המרחב מול צמצומו הכפוי. כמו בדו–טור היפהפה שלפנינו, אלגנטי, חסכני ומשמיע אמת שאין בלתה:

אָדָם מֵכִין אֶת חַיָּיו / לִקְרַאת הֶעְדֵּר.

כְּמִי שֶׁעוֹצֵם אֶת עֵינָיו / כְּדֵי לִרְאוֹת בַּחֹשֶׁךְ.

כָּל הַלַּיְלָה צָפִיתִי עַל מַה / שֶׁאֵינֶנִּי עָתִיד לַעֲשׂוֹת.

מִישׁוֹר קָטָן. אַחֲרָיו / מִישׁוֹר הַקָּטָן מִמֶּנּוּ.

משהו נרחב על אנשים

רבים משיריו הקדיש לדמות הוריו, בעיקר בזקנתם, בעיקר במחלתם, סביב הפרֵדה הכפויה מהם. "עם מות", מחזור שיריו על מות אמו משנת 1982, היה ספר ששינה את חיי ולימד אותי שיעור מאלף בכתיבה מאופקת, סגפנית, צלולה וישירה. וגם הילדים, הבת והבן, היו גיבורי שיריו. אף פעם לא במתיקות, אף פעם לא במעידה לקלישאות של הורות. הנה שיר אבהות שהוא, בעיניי, אחד האמיצים והמרגשים בשירה העברית החדשה, אוהב וחומל ונדיב אך תמיד מפוכח:

צער גידול

בִּתִּי תְּקוּפַת בַּלָהוֹת בְּלִי סִבָּה.

בְּנִי חוֹלֵם בְּהָקִיץ וְלוֹמֵד לָבוּז.

וַאֲנִי, שֶׁסָּכַכְתִּי עֲלֵיהֶם בְּכַפּוֹתַי,

רוֹאֶה שֶׁהֵן רוֹעֲדוֹת כְּשֶׁעוֹלֶה אוֹר בַּבֹּקֶר.

וּכְמִי שֶׁכֵּלָיו נִשְׁבְּרוּ וְעִתּוֹתָיו לֹא בְּיָדוֹ,

בִּשְׁאֵרִית כֹּחִי אֲנִי מַשִּׂיג לָהֶם זְמַן, שֶׁיּוּכְלוּ

לְהִתְפַּשֵּׁט אֶת הַצְּלָלִים כְּיוֹרְדִים לִרְחֹץ,

לִהְיוֹת אֲדוֹנֵי הָאָרֶץ, לִהְיוֹת בְּלִי נֵטֶל,

לָשֵׂאת עַצְמָם הַרְחֵק, כְּסוּס אֶת רוֹכְבוֹ.

ברנשטיין היה אמן התבניות של השירה העברית. הדו–טור והתלת–טור. השיר החרוז והשקול והשיר בחרוז חופשי. השיר הבודד ומחזור השירים והפואמה. תמיד חזר למחזורי שירים כדי לומר משהו נרחב יותר על אנשים ויחסים. כמו ב"ערב עם סו" רב הקסם משנת 1976. כמו בפואמה "אברהם אבינו בניו יורק" משנת 2006. הוא היה משורר ששמר על חוט שדרה לירי. איש בעל מודעות פוליטית אבל כזה שסינן את הפוליטיקה משיריו. ניסה להגיע אל שיא הטוהר. אל הנבל המיתי של אורפיאוס, אל ציפורי השיר של ייטס בביזנטיון.

אי אפשר לסכם משורר שכתב בשפע במשך שישים שנה. ששיריו הראשונים ראו אור במחצית שנות החמישים ביחד עם שיריהם של בני דורו. אם נדרש שיר אחד לסיכום אבקש להביא את שיר האהבה לתל–אביב, עיר הולדתו. כללתי אותו בגיליון החדש של "עתון 77" שראה אור בחודש ינואר וכולו מוקדש לשירי תל–אביב. קיוויתי שיגיע לידיו. שישמח בו. איני יודע אם זכה לקוראו. אני, מכל מקום, זכיתי להכירו, לפרסם אחדים מספרי שיריו ותרגומיו מצרפתית (רמבו, לאפורג) ומאנגלית (שני מבחרים של ייטס).

שלום לך מורי ורבי. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים והשירה.

העיר שלי

עִיר לְחוֹף יָם, עִיר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,

עִיר הוֹזָה חַשְׁמַלִּים, קְשׁוּטַת תְּאוּרָה,

עִיר מְאֻפֶּרֶת, עִיר מְפֹאָרָה,

עִיר הַמְּרַחֶפֶת מֵעַל לְעַצְמָהּ,

וְרַק חוּט של זֹהַר קוֹשְׁרָהּ לָאֲדָמָה.

עִיר הַמַּשְׁמִיעָה רִשְׁרוּשׁ כְּשֶׁל שִׂמְלוֹת

מֶשִׁי עַל גּוּף נָשִׁים מִתְהוֹלְלוֹת,

עִיר שֶׁל הֶפְקֵר וַחֲשִׁיפָה, עִיר

שֶׁל תְּשׁוּקוֹת בְּלֵיל הַקַּיִץ הַבָּהִיר.

עִיר שֶׁל הַלְוָיוֹת, עִיר שֶׁל תַּאֲווֹת.

הָעִיר שֶׁלִּי, הַמִּתְגַּבַּהַת כָּל הַזְּמַן בַּקְּצָווֹת,

עִיר שֶׁל רְחוֹבוֹת רֵיקִים וַחֲשׂוּפִים

שֶׁלְּצִדֵּיהֶם בָּתֵּי מִסְחָר וְקַרְפִּיפִים,

עִיר פְּרוּצָה בִּשְׁכוּנוֹת מְגֻנּוֹת,

עִיר שֶׁל שְׂדֵרוֹת דֵּהוֹת וְגִנּוֹת קְטַנּוֹת,

עִיר שֶׁבָּהּ הַנֵּיאוֹן צוֹבֵעַ אֶת הָעוֹבְרִים.

עִיר שֶׁבָּהּ כָּל תּוֹשָבֶיהָ הֵם כְּסַיָּרִים.

עִיר שֶׁהַיָּם עוֹמֵד עָלֶיהָ לְכַלוֹתָהּ,

עִיר שֶׁהַיָּם הוּא לָהּ תְּחוּם וּבְעָתָה.

עִיר שֶׁלֹּא אַכִּיר לָעַד עַד בֻּרְיָהּ,

עִיר שֶׁל הִתְחַפְּשׂוּת וְשֶׁל עֶרְיָה,

עִיר לְלֹא תֹּאַר וּלְלֹא דְּמוּת,

עִיר שֶׁבָּהּ נוֹלַדְתִּי וּבָהּ אָמוּת.

("פני הימים", הקיבוץ המאוחד, 2016)

פרופ' רפי וייכרט מלמד בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. משורר, מתרגם ועורך הוצאת קשב לשירה. ספרו החדש "שנינו" ראה אור השבוע בהוצאת ספרי עתון 77

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו  שבט תשע"ז, 4.2.2017