הלחנים המוכרים של "אשת חיל", "מזמור לדוד" ו"המבדיל" הם רק חלק מהרפרטואר של ר' בן ציון שנקר. האיש שהמציא את המוזיקה החסידית–מודרנית דווקא ביקש להשיב אותה למסלולה הישן

רק לפני חודש הוציא בן ציון שנקר אלבום נוסף. בגיל 91, הוא פרסם את "שירו להשם שיר חדש", הכולל לחנים שלו שהוא מבצע. המלחין שהפך למיתוס עוד בחייו לא היה חולה בימיו האחרונים. הוא המשיך ליצור עד רגעו האחרון. ביום ראשון האחרון הוא הלך לישון ולא קם בביתו בריכוז החרדי פלטבוש שבניו יורק.

שמו של שנקר היה מוכר, אבל לחניו היו מוכרים הרבה יותר. "השירים שלו הפכו לנכס צאן ברזל במובן הפשוט של המילה", אומר נתנאל לייפר, מומחה למוזיקה יהודית באתר "כיכר השבת". "הלחן ל'אשת חיל', ששרים בכל ליל שבת לפני הקידוש, מישהו בכלל חולם שהוא לחן של אדם מדורנו? זה נראה לכולנו כמו לחן קדום, עוד מהתקופה בה בית המקדש היה קיים. זה נראה כאילו 'אשת חיל' ירד לעולם צמוד למנגינה הזו. אבל זהו ר' בן ציון".

ר‭' ‬בן‭ ‬ציון‭ ‬שנקר‭ (‬עומד‭ ‬עם‭ ‬סידור‭ ‬פתוח‭) ‬בטיש‭ ‬בחצר‭ ‬חסידות‭ ‬מודז‭'‬יץ‭, ‬בני‭ ‬ברק
צילום: בחדרי חרדים

שירים ב"קול ישראל"

בן ציון שנקר הוגדר כ"אבי אבות המוזיקה החסידית". הוא נולד ב–1925 במנהטן למשפחה שהשתייכה לחסידות טריסק. הוא גדל על רקע התגבשות יהדות ארצות הברית שאחרי המלחמה. בנערותו למד בישיבת "תורה ודעת" בברוקלין, ספינת הדגל שבה למדו רבים ממנהיגי העתיד של היהדות באמריקה. כישרונו המוזיקלי ניכר כבר בצעירותו, ובעת לימודיו בישיבה מצא את החסידות שתאמה לו: חצר מודז'יץ, שרבניה נודעו ביכולת ההלחנה שלהם ושלנגינה יש מקום של כבוד בהווייתה. האדמו"ר דאז, הרב שאול ידידיה אלעזר טאוב, גאון מוזיקלי בעצמו, הגיע בעיצומה של מלחמת העולם השנייה לארצות הברית. שנקר הכיר אותו ומאז הפך לחסיד מובהק.

בשנות החמישים החל את פעילותו המוזיקלית הפומבית. בתחילה ביצע את שיריו ביחד עם מקהלה, ובהמשך אזר אומץ והופיע כמבצע יחיד. השנים היו שנות התגבשות היהדות הדתית והחרדית בארצות הברית ובישראל. מאחור נותר עולם הנגינה החסידי המזרח אירופאי, והיצירה החסידית חיפשה את דרכה. החזנות פרחה, ומוביליה היו כוכבי ענק ופרסמו תקליטים רבים, אבל הניגונים נותרו נחלת בתי הכנסת, "טישי" האדמו"רים וסעודות השבת. עולם המוזיקה היהודית והחסידית, כפי שהוא מוכר לנו כיום, עוד לא נולד.

שנקר היה הראשון שפרסם שירים יהודיים בתקליט, עוד לפני חברו לספסל הלימודים, ר' שלמה קרליבך. הקונספט שהציג שנקר – לחן חסידי קליט למילים מהמקורות – הפך לסגנון המקובל של כלל היוצרים החסידיים שבאו בעקבותיו, עד ימינו. במעבר שבין העולם הישן לעולם החדש, שנקר היה התחנה הראשונה. אחריו קרליבך, ובעקבות שני הענקים הללו החלו את פעילותם ראשוני זמרי המוזיקה החסידית הפופולרית, מרדכי בן דוד ואברהם פריד.

בשונה מהיום, שנקר פעל בתקופה אחרת. הימים היו ימי בראשית. החילונים דאז היו בעצמם בוגרי ישיבות וחצרות חסידיות. "בעלי המנגנים" שפעלו בתוך החצרות לא הגיעו לאוזניהם, אבל שנקר כן. להופעותיו, שנערכו בתוך בתי כנסת כשהוא עומד על בימת הקריאה עם הרכב מוסיקלי דל, הגיעו כולם. שיריו שודרו ב"קול ישראל", והם כבשו את ההווי היהודי המתחדש.

"בקול ישראל בזמנו הייתה תכנית בשבת, בתוך השבת, של שירים יהודיים", נזכר אברהם בקנרוט, מוזיקאי חסיד מודז'יץ, אחד מהמקורבים ביותר לשנקר. "גרנו בתל אביב, והתוכנית הייתה פופולרית בסביבה. שכנים שלנו, משפחה חילונית, רצו שנהנה גם ובתום לב היו מגביהים במיוחד עבורנו את הרדיו כשהחלה התוכנית. בעקבות התוכנית הזו החלה להופיע על התקליטים הבאים השורה 'נא לא לנגן בשבתות וחגים', נוסח שעד היום מופיע על האלבומים החסידיים".

מנגן‭ ‬בפסנתר‭ ‬בוועידת‭ ‬מודז‭'‬יץ‭ ‬בניו‭ ‬יורק‎
צילום: בחרדי חרדים

הכיר בין קרליבך למודז'יץ

הרפרטואר של שנקר כולל, מלבד "אשת חיל", שורה של שירים מוכרים ביותר. "מזמור לדוד", "המבדיל", להיט החתונות "ישיש עלייך" ורבים אחרים. "הוא הצליח לחדור את כל המורכבויות", מסביר בקנרוט. "הייתה לו היכולת מתוך הפשטות לגעת בנימי הנפש. הוא הצליח לפשט את המוזיקה החסידית. זה משהו שיישאר, זו לא מוזיקה חסידית מתחלפת. הוא הנגיש את זה לעם בצורה מדהימה".

יצירתו של שנקר מוערכת בכשש מאות לחנים, אבל רק כמאה מהם הוא פרסם בלמעלה מעשרה אלבומים. בתקופתו הראשונה הוא בלט גם כמבצע, אבל עם פרוץ המוזיקה החסידית הפופולרית וה"שואו" שנלווה אליה הוא נותר כאבא הגדול, זה שאליו עולים כולם לרגל. חלומו הגדול של כל מוזיקאי דתי–חרדי היה להיפגש עם שנקר ולקבל ממנו את ברכת הדרך. הוא עצמו ליווה וכיוון, אבל גם לא היה נטול ביקורת. "חלק מהכיוונים שאליהם הלכה המוזיקה החסידית כאבו לו", מספר בקנרוט. "הוא היה מדבר על זה הרבה. הוא רצה למשוך אותה חזרה, שתשאב השראה מהמקורות שלנו ולא ממקורות אחרים. הוא ניסה לעשות את זה בפועל. היה מדבר הרבה עם הגדולים שבמוזיקה החסידית ומשכנע אותם ללכת לכיוון הישן".

בן ציון שנקר נפטר שלושה ימים אחרי יום השנה של חברו הטוב שלמה קרליבך. אירועי יום השנה נמשכו עד לשבת, ופטירתו הפתאומית של שנקר מיד בסיומם בלטה עבור רבים. השניים פעלו באותן שנים, ושניהם העניקו לעולם היהודי מנגינות שלא יפסיקו להתנגן. סגנונם היה שונה. בעוד קרליבך היה כוכב ענק, אצל שנקר הלחנים היו הכוכבים המרכזיים והם דיברו בעד עצמם. שנקר הכיר בין קרליבך ובין המוזיקה המודז'יצאית.

החברות בין השניים נמשכה לאורך השנים. שנקר לא הסכים עם כל המוטיבים בדרך שאליה פנה קרליבך. הוא עצמו היה ונותר חסיד, בצורה הוותיקה, ללא חידושים. "הוא הצטער על זה", מספר בקנרוט, "הם היו כל הזמן בקשר. היו להם שעות של שיחות, ור' בן ציון היה מנסה לשכנע אותו לחזור לכיוונים הישנים. הוא מאוד אהב את קרליבך, וקרליבך היה מתבטל בפניו".

קטן ליד האדמו"רים

כל זה הוא הצד המוכר יותר של שנקר, מלחין מנגינות ששנים ספורות לאחר צאתן כבר נחשבו לקלאסיקות וניגונים עממיים. אבל לשנקר היה צד נוסף, כמלחין החצר של חסידות מודז'יץ. "היו לו שתי קריירות מקבילות ואי אפשר לבלבל ביניהן", מסביר לייפר. "מעבר לשירים הקליטים שהוא הלחין, הוא פעל בתוך החסידות. הוא חיבר ניגונים למודזיץ והיה גם הזמר המבצע של ניגוני החסידות".

"ביצירה שלו יש כמה סוגים", אומר גם בקנרוט. "היה לו חומר שלא יצא לרחוב, ניגונים מורכבים, וואלסים, והם היו מושרים באירועים של החסידות. הרי אנחנו מדברים על מאות לחנים שלו, ורק מאה מהם פורסמו".

כחסיד מודז'יץ הוא היה מתייחס בחרדת קודש למסורת הניגונית של החצר. היחס לא היה מוזיקלי, אלא גם דתי. מול אדמו"רי החסידות התבטל. "באלבומים שלו ישנם כאלה שהוא מבצע בהם ניגונים של האדמו"רים. הוא מעולם לא פרסם שירים שלו ושל האדמו"רים ביחד. בשיחות אישיות היה אומר שבתור חסיד, הוא לא מוכן לשים ניגונים שלו עם הניגונים של האדמו"רים. הוא לא שם את עצמו ברמה שלהם, הוא ראה בעצמו קטן לעומתם", מספר בקנרוט. "בטישים, כשהיו מבקשים ממנו לשיר, הוא אף פעם לא החל שיר שלו, אלא רק של האדמו"ר. רק אם היו מבקשים ממנו שיר ספציפי שלו, הוא היה שר. הוא שר סולו, אבל גם כשלא, הקהל מעצמו היה משתתק כדי לשמוע את הקול שלו".

המסורת הייתה חשובה לו, והוא עסק רבות בבדיקת גרסאות של ניגונים ותיקים. "בעניין הזה, הצניעות שלו הייתה מדהימה. הוא היה רושם את התווים של ניגוני החסידות. ואני עצמי נכחתי בפעמים שבהן בא אליו ילד או נער צעיר ושר באוזניו ניגון מוכר בצורה שהוא שמע בבית, מהסבא. אם היה מדובר בגרסה מעט שונה, ר' בן ציון חזר לדפים, הוסיף כוכבית, ופירט גם את תווי הגרסה הזו. כל פרט".

הנשמה שלכם תודה לכם

החל מלפני כעשרים שנה החל לעסוק בפרויקט שימור אלפי ניגוני חצר מודז'יץ. הוא נבר אחרי מקור כל מנגינה, בירר גרסאות, ניפה טעויות, וכתב את התווים. בקנרוט מתגורר בישראל, אבל היה צמוד אליו. "היינו מדברים מדי יום כמעט, וביום חמישי הייתה לנו שיחה קבועה, שהייתה נמשכת שעה ויותר. גם ביום שישי האחרון דיברתי איתו", מספר בקנרוט. ב–2004 העביר את אוסף הקלטות והרשימות הנרחב שלו ל"מכון לתיעוד ושימור ניגוני מודז'יץ", בראשות בן החסידות עו"ד דוד זעירא, ושימור העולם המקיף הזה נמשך.

בחסידות מודז'יץ אוהבים מאוד את בן קהילתם שהפך למלחין היהודי הגדול. חסידים שנכחו בסביבת האדמו"ר הנוכחי, הרב חיים שאול טאוב, בשעה שקיבל את ההודעה על פטירתו מספרים שפרץ בבכי. החסידות שמייסודה נתנה למוזיקה מקום של כבוד הצליחה באמצעות בן כישרוני אחד שלה להשפיע על עולם הנגינה היהודי כולו.

לחניו המודז'יצאיים והכלל יהודיים ימשיכו להתנגן עוד שנים רבות, או כמו שניסח זאת השבוע הזמר אברהם פריד: "הקול, האמנות והגאונות של ר' בן ציון שנקר דממו. אבל תודה לא–ל, הקול, האמנות והגאונות שלו חיים איתנו לנצח דרך ההקלטות הרבות שלו. הקשיבו לאחד משיריו הרבים, הנשמה שלכם תודה לכם".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד מרחשוון תשע"ז, 25.11.2016