סיפור משפחתי על חיי דלות תחת השלטון הקומוניסטי ברוסיה מצליח ללא עלילה כמעט להעביר בכישרון את תחושת החיים העלובים ומאבק הקיום

השעה לילה

לוּדמילה פֶּטרושֶבסְקיה

מרוסית: דינה מרקון

לוקוס, 2016, 171 עמ'

נדמה היה שהמהפכה הקומוניסטית, הסטליניזם ורוסיה הסובייטית כבר חלפו מן העולם, אבל מסתבר שלא כך הדבר: ההרס הפוליטי והחורבן הכלכלי והחברתי (ואף האנושי והפסיכולוגי) שהם המיטו על רוסיה ממשיך להעכיר את חיי המדינה ואזרחיה, גם כמעט שלושים שנה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי.

מתברר שבניגוד לקפיטליזם הליברלי שהפך לתפיסה הפסיכולוגית–פוליטית הדומיננטית במערב ובמרכזה האמונה באדם הטוב מנעוריו ובאמנה חברתית – ברוסיה הצארית והקומוניסטית נוצרו יחסים חברתיים שמבוססים על חשדנות ומאבק, ועל מבנה אישיות ומנטליות של "אדם לאדם זאב". אלה לא נעלמו גם כשנפתחו שערי הגולאגים הידועים לשמצה, וכשהאזרח הרוסי התוודע לשוק החופשי, החל לקנות ג'ינסים ולאכול במקדונלד'ס ולטייל בעולם הרחב ככל האדם, "האדם הסובייטי" – ה–"homo sovieticus" – בעל האפיונים העוינים, המפחידים, ממשיך להתגלות בהתנהלותה הפוליטית והשלטונית של רוסיה ובפעילות הטכנולוגית שלה (פשיעת הסייבר, לדוגמה), וממשיך להטיל את צלו על העולם החופשי.

דירה קומונלית

המציאות הזאת מראה עד כמה הנובלה של לודמילה פֶּטרושבסקיה נשארה רלוונטית, גם עשרות שנים לאחר שנכתבה, ולא רק בזכות איכויותיה הספרותיות. "פטרושבסקיה פורשת בפנינו את האגדה המפחידה של החיים הרוסיים במאה העשרים", כותבת אליס ביאלסקי באחרית הדבר המצוינת שלה, "עולמה בנוי מדירות קומונליות" (כינוי לדירה שמתחלקת בין כמה משפחות שלכל אחת חדר או שניים, והשירותים, חדר האמבט והמטבח משותפים לכולם). "ריבים, דוחק, תורים אינסופיים, כביסות, בגידות, תשלומי מזונות, אלכוהוליזם, אכזבות, חלומות שווא על אהבה בלתי אפשרית…". וכל זה בחברה שבה "מגן הילדים עד הקבר האנשים חולקו לקבוצות ייחוס ברורות, וכל אחד ניסה להשתחל לקבוצה גבוהה יותר… רק בודדים הצליחו, והרוב ניסו נואשות (פשוט) להחזיק מעמד… רבים לא שרדו במאבק הזה והידרדרו עד התחתית".

"עד התחתית" יכול להיות אלכוהוליזם ונשירה ממעגל העבודה, כמו אנדריי, בנה של המספרת. זה יכול להיות התאלמנות בגיל צעיר – כשרשת הביטחון הסוציאלי בחברה הקומוניסטית "הצודקת ביותר בעולם" אינה מבטיחה יותר מאשר שאנשים לא ימותו מרעב. או מעגל סגור של היריון–מחוץ–לנישואים – נישואים כפויים – גירושין – ועוני של אמהות שמגדלות לבד את ילדיהן.

כמו אליונה, בתה של אַניה המספרת, שנוטשת את בנה טימוצ'קה אצל סבתו ומקימה משפחה חדשה כדי לא להיות לבד. בעונייה המרוד, אניָה עוברת עם נכדה הרעב טימוצ'קה בין בתי חברותיה, כדי שיאכילו שם את הילד במשהו לצהרים ("טימה מתנפל על הצנימים ושואל, אפשר עם חמאה?"), או ללוות קצת כסף "עד שאקבל את קצבת הזקנה" או סתם ליהנות מישיבה בבית קצת יותר מהודר משלה.

והדירה הקומונלית שבה אניה וטימוצ'קה גרים: כולם שומעים את כולם, אין פרטיות, אין סודות. בתקופות הגרועות יותר, בימי סטלין, זו הייתה סכנת מוות. שכנים ואפילו בני משפחה הלשינו לא פעם זה על זה, רק כדי שהשלטונות יוציאו את החשוד מהדירה ויהיה קצת יותר מקום לנותרים. בשנים מאוחרות יותר הסכנה הזאת כבר פחתה, אבל המגורים נותרו צפופים ובלתי נסבלים.

‭ "‬בדירות‭ ‬הקומונליות‭ ‬היו‭ ‬ריבים‭, ‬דוחק‭, ‬תורים‭ ‬אינסופיים‭, ‬כביסות‭, ‬אכזבות‭". ‬
ברית‭ ‬המועצות‭, ‬1990‭ ‬
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

ללא רחמים

סבתא אניה, הנכד טימוצ'קה, אמו אליונה ודודו אנדריי עומדים במרכז הנובלה. עכשיו גרים בדירה הקומונלית רק אניה – משוררת שמתקיימת בקושי ממעט השירים שלה שמתפרסמים בעיתון וממופעי קריאה בציבור – והנכד. אבל פעם גרו שם גם אליונה, אמו של טימוצ'קה, ואביו שוּרקָה, "הנבלה", שהכניס את אליונה להיריון ואז אילצו אותו להתחתן איתה, ובסוף הוא בגד בה והתגרש. ופעם גר שם גם אנדריי, בנה השני של אניה, שנשלח לכלא בגלל תקיפה אלימה של צעיר אחר (למשפחות המשתתפים האחרים בקטטה היה כסף לשכור עורכי דין – ולהתחמק מעונש. אבל לא לאמו האלמנה של אנדריי). וגרה שם גם הסבתא רבתא סרפימה גולוביובה: "סבתא סימה חשבה שאבא שלנו הוא אוכל חינם. טיפוס חלקלק וממזר וכולי וכולי. באיזו עגמומיות היא עלצה כשבא לקחת את החפצים שלו… כשנסגרה הדלת (מאחוריו) בפעם האחרונה…".

הנובלה עוברת מתיאורים יפים של ילדות, ילדותם של אליונה ואנדריי, לפני הכלא והריסוק הנפשי ואשפוז הסבתא בבית חולים, לתיאורי ייאוש קודרים, כשברקע תנאי הקיום הקשים, העוני והבירוקרטיה הקומוניסטית.

קשה לסכם את עלילת הנובלה משום שאין בעצם עלילה. יש פשוט חיים. חיים עלובים עם מעט שמחות והרבה כאב, מאבקים על הקיום ודאגות כלכליות. והמאבק היומיומי הזה מכתיב הכול וצובע הכול בצבעי אפור מכוערים. פטרושבסקיה, שספרה נאסר לפרסום שנים רבות על ידי השלטונות, אינה חסה על אף אחד: על עצמה (הנובלה מבוססת על חייה), על גיבורי הסיפור, על הקורא. שוב ושוב היא שולחת אגרוף לבטן, וזה כואב. נחוץ כישרון כתיבה אדיר כדי שמילים יהפכו לאגרוף, והבטן תתהפך מרוב גועל, חמלה, רתיעה והזדהות. והתוצאה היא נובלה מרשימה ובלתי נשכחת.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז מרחשוון תשע"ז, 18.11.2016