רווקה חוזרת בתשובה מחליטה לקבוע תאריך לחתונה, שולחת הזמנות ומזמינה שמלת כלה – וה' כבר ידאג לחתן. בסרטה החדש מציפה רמה בורשטיין שאלות על אמונה, כנות ודיבור של אמת בחוויה הדתית

האם חוני המעגל נהג כדין כשהכריח את הקב"ה להוריד גשם, או שמא היה זה מעשה לא ראוי שאף חז"ל ידעו לבקר? בגמרא מסופר שבשנה שחונה מגשמים, חג חוני מעגל סביבו והתפלל לה' שיוריד גשמים, ואם לאו, אין הוא יוצא מהמעגל. לפי המסופר שם אכן הצליח חוני במעשה, כלשון המשפט "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אולם היו חכמים בדורו שביקרו את חוני על כך שהוא "מטריח" את הקב"ה להתעסק בזוטות.

שאלה זו, הנראית במבט ראשון כהזויה ולא רלוונטית, מקבלת ביטוי יפהפה בסרטה החדש של רמה בורשטיין "לעבור את הקיר". מיכל, רווקה חוזרת בתשובה בת 32 שמתייאשת מדייטים חוזרים ונשנים, ואחרי אירוסין כושלים עם בחור חרדי, מחליטה לעשות שינוי ולהעמיד באתגר את האמונה. היא קובעת תאריך לחתונה, סוגרת אולם, שולחת הזמנות ומזמינה שמלת כלה – כל זאת ללא חתן. שכן "אם הקב"ה הוא הטוב המוחלט, ולהתחתן זה דבר טוב", אז ה' ידאג לה לחתן. אמנם היא ממשיכה בהשתדלות שלה, יוצאת לדייטים מצחיקים, טסה לאומן ומתקשרת לשדכניות, אך כל זה שולי לנקודה העיקרית – נקודת האמונה שבה.

אם‭ ‬אדם‭ ‬מאמין‭ ‬בלב‭ ‬שלם‭ ‬במעשיו‭, ‬ראוי‭ ‬שיסמוך‭ ‬על‭ ‬הנס‭. ‬מתוך‭ "‬לעבור‭ ‬את‭ ‬הקיר‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

מחסומים מבהילים

על אף שהסרט יכול היה להיתפס כקומדיה קלילה וקיטשית משהו, הוא נוגע בשאלות עמוקות וקיומיות של המעשה הדתי, של החוויה הדתית, ואולי אף של החוויה האנושית הכללית. מיכל מחפשת כנות, רוצה קרבה ואהבה, עובדת בעבודה לא שגרתית כמעבירה סדנאות בליטוף חיות ויש לה הסתכלות מעניינת על העולם. היא מסוגלת לסחוף אותנו לעולמה ולחשוב שמעשיה הם מעשים נורמטיביים ונורמליים. שה' יכול וצריך לדאוג לה ולהביא את החתן הראוי לה. היא כל כך משוכנעת ומרתקת שהסובבים אותה – אחותה וחברות שלה – "זורמות" איתה ונמצאות איתה במקום שלה, ללא קריצה והנהוני ראש.

נדמה שהקסם של מיכל פועל על הסביבה שלה ועלינו כצופים לא רק בגלל הרצון העז שלנו ש"דברים יסתדרו" ובגלל תפיסות רומנטיות המעוניינות שהעולם יהיה הרמוני והוגן כלפי אנשים תמימים ומאמינים, אלא גם בגלל התעתוע האימננטי שהעולם שלנו שרוי בו. מצד אחד יש כללים וחוקי טבע הפועלים עלינו, יש לוגיקה והמדע חי וקיים על הוכחות ברורות ושכליות. כלומר, אם מיכל תגיע ליום חתונתה ללא חתן, אז לא יהיה חתן. מצד שני, כולנו חווינו התנסויות שבהן יש "קפיצה" לא רציונלית, יש צירופי מקרים לא סבירים, שבהן הלב שלנו לקח אותנו למחוזות חדשים ונפלאים בניגוד לשכל שאמר אחרת. יש לעולם איזשהו העלם, הסתרה, חוסר היגיון, שגורם לנו להישאר במצב של תהייה וחידתיות.

שאלת האמונה שבה שרויה מיכל בסרט מחברת אותנו למשל מפורסם שסיפר נכדו של הבעל שם טוב בשם סבו:

כי שמעתי משל למלך שעשה מחיצות רבות באחיזת עיניים זו לפנים מזו… וכרוזים יוצאים כל מי שיבוא אל המלך ייתן לו המלך עושר וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו ומי הוא שאינו רוצה בזה?! רק כשבא לחומה ראשונה ורואה כמה אורכה וגובהה ושאר דברים המבהילים לבבות בני אדם נסוג לבבו אחור. ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו ושם יש שרים נכבדים ממונים מאת המלך מפזרים ממון רב לבא לפנים מן החומות. ולפעמים אחרי רואו שיש לו כל הון יקר וכבר מצא ידו אוצרות ממון נסוג אחור, אף על פי שראה כבר שהלך כמה חומות ונהרות ואין שם פגע רע ואין מים ואין חומה, מכל מקום אחר אשר כל חומה וחומה גבוהה ורחבה מראשונה ואיומה כדי להבהיל יותר שלא יקרב מי שירצה אל המלך.

אבל לבן המלך אשר מעיו המו אל אביו, וגם רחמי אב על הבן לקרב אותו לאור פניו אשר באור פני מלך חיים נצחיים תמיד…  וכשבא לחומות ולנהרות וחילות ודובים, וכל המבהילים ומסתירים את פני המלך, תמה עצמו למאוד; מה זה מלך רחמן כמותך כרחם אב על בנים תסתיר עצמך בהסתרות כאלו ואני אנה אני בא וצועק… ובכוח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל אביו מוסר עצמו ודוחק עצמו בכוח… ובראות אביו געגועיו ומסירות נפשו ושוועתו עלתה באוזני אביו המלך והסיר האחיזות עיניים הללו וירא אין שום חומה ולא שום מסך מבדיל… ויושט לו את שרביט הזהב אשר בידו ויחזקהו וילבישהו הודו ואורו ולבושו וכתרו נתן בראשו.

מדוע חלק מבני האדם רואים את המחסומים הללו ומדוע אחרים לא נרתעים וממשיכים לדרוש את א–לוהים עד שהחומות נעלמות? אפשר לנתח את הסיפור מבחינה פסיכולוגית – האדם משליך את הפחדים שלו על המציאות וכך הוא יוצר מציאות שבה הפחדים באים לידי ביטוי. המחסומים הם המחסומים הקיימים בלב האדם והם אלו שחוסמים אותו מלבוא בשערי המלך, מלממש את החלומות שלו, מלהביא לידי ביטוי את מלוא כוחותיו.

מה הלב אומר

מיכל עומדת מול משל הבעל שם טוב בקונפליקט שלה, אך מביאה משל מעצמה – אפשר לקרוא לו מעתה "משל הקראטה". באחת הסצנות החזקות בסרט יושבים רב חרדי ואמה של מיכל מול מיכל ומנסים לשכנע אותה שלא להכין את עצמה לחתונה ללא חתן, לא "להכריח את הקב"ה". הרב טוען שזהו מעשה שרק צדיקים יכולים לעשות, וגם הם לא עושים זאת, שהרי ידוע ש"אין סומכים על הנס".

לעומתו טוענת מיכל בלהט שאין לסמוך על הנס רק כשהאדם עצמו לא מאמין במאת האחוזים שייעשה לו נס, כשהוא לא מאמין בצדקת דרכו. אם יש בדל של חציצה, אם יש טיפת ספק, אפילו 0.1% של ספק, הנס לא יקרה. לעומת זאת, אם אדם מאמין בלב שלם וכן שהוא עושה את הדבר הנכון, אזי הכלל לא יחול עליו וראוי שיסמוך על הנס. "זה כמו קראטה", אומרת מיכל. אם הלוחם מאמין במאה אחוזים ביכולת שלו, הוא יצליח לבקע את העץ על ידי מכה בידו. אך אם נכנס לו ספק בלב והוא לא מאמין בדרכו, אזי יכול להיות שיצליח ויכול להיות שלא.

ב"לעבור את הקיר" מיכל מחפשת את האמת של לבה בסיטואציות רבות – השדכנית בתחילת הסרט מטיחה בה האשמות: "את שקרנית, זה לא באמת מה שאת רוצה"; אחד הבחורים בדייט אומר לה "את שחצנית וגאוותנית", והיא עצמה מתלבטת האם היא כנה או שקרנית. זו משמעות השם "לעבור את הקיר" – בשביל לעבור את החומה של הבעל שם טוב, לעבור את הקיר ולהגיע לארמון, יש צורך באמונה שלמה בצדקת הדרך, ובשביל זה צריך לגלות מה הלב באמת אומר. צריך לדבר אמת.

ברגע מדהים בסרט מצליחה בורשטיין ללכוד רגע של דיבור אמת. מיכל מגיעה לאומן בשביל להתפלל על קברו של הצדיק. היא נמצאת בפינת הקבר, לידה הקיר החוצץ בינה ובין עזרת הגברים, והיא פורצת בתפילה זכה וכנה. לפתע פורצות דמעות מעיניה והיא מתוודה שהיא לא דוברת אמת, שהיא לא יודעת מה היא מרגישה בפנים, שהיא לא מרגישה את ה' כל הזמן, שהיא חיה בשקר. רגע זה נעצר, באופן משעשע, כשמהצד של הגברים מישהו לוחש לה שהוא שומע את מילותיה וש"בחיים לא שמעתי כנות שכזו". האם הנס מתרחש? האם זהו גבר חלומותיה? האם הקב"ה שומע אותנו כאשר אנו מדברים "דיבור אחד של אמת"?

קריאה ציונית

בשולי הדברים – האם אפשר לקרוא קריאה ציונית ב"לעבור את הקיר"? הייתכן שבשביל לשבור את שלוש השבועות נדרש עם ישראל לקבוע לקב"ה תאריך חתונה בדמותה של הקמת המדינה, תאריך של הכרזת עצמאות כנגד ההיגיון וכך להכריח את הקב"ה לבוא לחתונה גם אם הוא לא קבע את התנאים? הייתכן שאנחנו מאמינים בני מאמינים, שאף על פי שהוא מתמהמה ולא בא עדיין, אנחנו קופצים מעל הקיר, עושים מעשה, קובעים עובדות בשטח ומביאים את הגאולה במו ידינו?

לא נראה לי שלכך התכוונה בורשטיין בסרטה, אבל אסוציאטיבית אני נזרק למחשבה על ראשוני הציונות ועל כך שהסרט ממחיש את צדקת פעולתם. הגאולה תבוא רק כאשר תלכו ותייבשו ביצות, תקימו יישובים ותגאלו את האדמה. או אז, גם ה' מלמעלה יבוא ומשיח צדקנו יגיע.

צביקה אנגל–ינובר הוא מפיק ואיש קולנוע

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' מרחשוון תשע"ז, 4.11.2016