הפסיכיאטר מיכאל אבולעפיה סבור שהפסיכולוגיה המודרנית אמנם ביקשה להשתחרר מהדת, אבל חיבור שלה למקורות היהדות מסוגל להביא רפואה לעולם. את השילוב שבין פרויד ופרום, המהר"ל והרב קוק הוא מבקש להנחיל לפסיכולוגים בישראל באמצעות רשת של שישה בתי ספר להוראת הפסיכולוגיה היהודית

 

כשד"ר מיכאל אבולעפיה התמחה בפסיכיאטריית ילדים הוא נתקל יום אחד בנערה שהחלה להשתולל בחדר. "היא היתה רק בת 12 והייתה במצב פסיכוטי", הוא נזכר. "באותם ימים בדיוק למדתי את הסיפור של רבי נחמן על בן המלך שחשב שהוא הינדיק (תרנגול הודו; מ"פ) וחי מתחת לשולחן, ואז הזקן בא ואמר: 'גם אני הינדיק', וכך השניים התיידדו באמת. החלטתי שגם אני נוהג כמו בסיפור הזה: שאני צריך להיות פסיכוטי איתה.

"נכנסנו לחדר טיפולים יפה ומלא משחקים והיא השתוללה שם שעה שלמה, זרקה חפצים, בילגנה את כל החדר, ואני איתה, משתולל וזורק חפצים. עשיתי כל מה שהיא עשתה. הזדהיתי איתה והייתי איתה באמת. היא נכנסה לטיפול עם טירוף בעיניים ויצאה אחרת לגמרי, עם חיוך ועם תחושה שמישהו באמת מבין אותה. זה היה מאוד חזק".

טיפול שמתחיל במקורות

אבולעפיה (49), פסיכיאטר שמטפל בילדים, בבני נוער ובמתבגרים צעירים, הוא אחד הראשונים שהחל לשלב בטיפול הפסיכיאטרי אלמנטים של פסיכולוגיה יהודית. יש לו מרפאות בירושלים וברמת אביב ועם השנים קנה לו שם כאחת האינסטנציות הבכירות בקרב הציבור החרדי–לאומי לבעיות נפשיות.

"פסיכולוגיה יהודית היא קודם כול פסיכולוגיה, הפונה לכלים הכלליים ששייכים לפסיכולוגיה הרגילה", מסביר אבולעפיה. "אני תלמיד של ויקטור פרנקל ושל הלוגותרפיה שלו. זאת אומרת שאני מאמין במשמעות של הדברים. הצד היהודי אומר שאני אסתכל תמיד על הפן החיובי, כי היהדות היא הפילוסופיה האחדותית היחידה שרואה את הטוב כשורש לרע ואני חושב שאנחנו מאוד ייחודיים בכך".

אבולעפיה מרבה להעביר שיעורים בנושא החיבור בין הנפש לגוף במסגרת מכון "לב אל לב" שבבעלותו, במכון הלר בירושלים, ובמקומות נוספים. הוא גם מחברם של ספרים רבים בנושא. באחד הספרים, "הגנן והפרי – המדריך הקטן לחיים מאושרים", התווה לא פחות משבעים עקרונות בפסיכולוגיה יהודית לשינוי התפיסה העצמית, להשגת חוסן אישי ולפיתוח יכולת התמודדות עם משברים, המומשלים לתהליך צמיחתו של שתיל ההופך, בטיפול נכון של הגנן ובתנאים סביבתיים מיטיבים, לעץ המניב פירות.

החל מהשנה הקרובה יחלו לפעול מטעם "לב אל לב" בתי ספר ללימודי "פסיכותרפיה אינטגרטיבית יהודית" בירושלים, ברמת אביב, באשקלון, בשער בנימין, בקרני שומרון ובבית שאן. אבולעפיה וצוות המרצים שבחר ילמדו שם שילוב בין מקורות יהודיים לבין משנתם של פסיכולוגים עולמיים וכל זאת בשילוב כלים טיפוליים של "גופנפש", ובהם: דמיון מודרך, טיפול דינאמי קצר מועד, טיפול בדרמה, נטורופתיה, פירוש חלומות ועוד.

טכניקות גופנפש רבות שבהן אבולעפיה עושה שימוש שאובות מהמזרח הרחוק, אך אבולעפיה מוצא במקורותינו לא מעט הוראות שימוש בהן: "לרב שלמה וולבה למשל יש פסקאות מצוינות על הגוף: להקשיב לגוף, להיות מודע לו. עלינו להבין שבעצם לא מדובר במשהו חדש שבא מהודו בלבד, אלא זה גם משהו ששייך למסורת שלנו. אנחנו מדברים על תיקון האדם. על משהו אוניברסלי, של טיפול בחלקים השבורים של האדם.

"המטפל צריך קודם כול להיות עם האדם, שם למטה, אחרי זה הוא צריך להיות שייך גם לאומר חיים כוללני שמכיל את השני. אומר החיים היהודי הוא אומר חיים מכיל, לא פלגני. אפשר ללמוד על זה מהמהר"ל מפראג ב'תפארת ישראל': הוא אומר שכל הנושא של התורה זה שאין דוֹגמה, שאין דיקטטורה, אלא להיפך, שהכול בא כדי להגיד: תהיה פלורליסט אמיתי, תסתכל, תיפתח".

שפה שנשכחה

החיבור בין המקורות היהודיים לבין הפסיכולוגיה המודרנית מבית מדרשם של פרויד, אריך פרום, ויניקוט ואחרים, נראה על פניו בלתי אפשרי. בספרו "הרהורי אהבה של מטפל – מחדרו של מטפל יהודי" מנסה אבולעפיה להגדיר את טיב החיבור הזה. הוא מסביר כי בעוד בפסיכולוגיה המודרנית האדם הוא במרכז ולא–לוהים אין בכלל תפקיד, בחכמת התורה נפש האדם כפרט היא "חלק מייעוד כללי של עם ישראל והיקום כולו למימוש הרצון הא–לוהי".

אבולעפיה רואה את הפסיכולוגיה המודרנית כמי ש"פיטרה" את א–לוהים, אך לא במקרה. "'פיטוריו' של הא–לוהים היו רצונו שלו", הוא כותב. "בדיעבד, הריחוק מהאור הוא שאפשר את יצירת הכלים. כלומר, הכפירה הביאה לרצון של האנושות לחיפוש אחר הבנת נפש האדם ותחלואיה. אדם הסובל מהפרעה נפשית זקוק בראש ובראשונה לכלים טיפוליים מקצועיים, וברוב המקרים הוא אינו פנוי להטפה מוסרית רוחנית, גם אם היא בעלת תכנים אמיתיים… דווקא החיבור לחכמה הא–לוהית מאפשר את הקשר לעולם הפסיכולוגיה ואת השימוש בכליו, ללא חשש מפניהם. תורה רחבה, בעלת בסיס רחב וכולל, יש לה יכולת להשפיע על האנושות כולה".

בדיוק את השילוב הזה מתכנן אבולעפיה להביא לתלמידיו בבית הספר החדש שלו. "כשאנחנו אומרים 'פסיכותרפיה אינטגרטיבית יהודית' הכוונה היא שניקח מכל תיאורטיקן רק את מה שעובד אצלו. כך למשל, ניקח מפרויד את 'עקרון המציאות' ו'עקרון העונג': פרויד אומר שהבית הוא מקום של עונג והחוץ הוא מקום של מציאות ואין לבלבל ביניהם: אל תכניס את המציאות לתוך הבית, אל תחפש כל הזמן את העונג בחוץ. הבית צריך להיות בית לנפש.

"פרויד גם גילה לנו שיש דבר כזה שנקרא 'לא מודע' שאנחנו עובדים על פיו. אקח למשל מקור אצל הרב קוק שאומר שיש 'העבודה על המידות', ומעבר אליה יש חלקים נשברים בתוך האדם. קוראים לזה 'מצולות הנפש': מקום שבו הרע, החלקים ההרסניים, כבר שותקים במצולות וזה תקוע אי שם למטה. עבודת האדם היא להתפנות אל החלקים האלה. אמירה כזו עבורי היא דבר נפלא, היא עושה לי סדר בכל העבודה על 'גופנפש' שאני עושה עם מטופלים. זה מה שאריך פרום קרא לו: 'השפה שנשכחה': יש בנו שפה שנשכחה, שנמצאת אי שם. הלא מודע הופך להיות מאוד קרוב למודע וזה חידוש אדיר להגיד שבעצם אדם לא יכול להסתתר מאחורי הלא מודע שלו".

מתחילים ממקום חילוני

אבולעפיה מספר כי בבית הספר החדש ילמד סגל של כשלושים מטפלים, רובם דוקטורים,  פסיכולוגים או עובדים סוציאליים קליניים. "בחרתי אותם בפינצטה. אצל חלק מהם הלכתי לטיפול ממש כדי להכיר אותם טוב יותר וכדי ללמוד עד כמה הם באמת מטפלים בנפשם. המטרה שלנו היא יום אחד להקים גם בית חולים ומסגרות טיפוליות. אני פונה לקופות החולים כדי שיכניסו טיפול ב'פסיכולוגיה יהודית'. לא נעצור רק בבית ספר".

קמו בשנים האחרונות לא מעט מכללות שבהן ניתן ללמוד פסיכולוגיה יהודית. כיצד ניתן לדעת איזה מקום נותן באמת כלים רציניים לכך?

"צריך לחשוש מכל מכון שנפתח לכל אחד. אנחנו למשל פונים אל בעלי תואר שני ויש ריאיון קבלה. אך ישנם בהחלט מכונים אחרים שהם מאוד ראויים כמו 'מכון רוטנברג', שניגשים אל התחום ממקום אמיתי".

אבולעפיה מתכוון להקנות לסטודנטים שלו מיומנות באינטגרציה בין שיטות טיפוליות של גופנפש. "היום כדי ללמוד פסיכודרמה, למשל, צריך שלוש שנים. אצלנו ילמדו חצי שנה כי מדובר בבעלי תואר שני שכבר מטפלים. ההסתכלות היום חייבת להיות אינטגרטיבית: אני חושב שהמטפל צריך להיות אדם שיודע לגלוש לכלים אחרים תוך כדי טיפול: לטפל בפסיכודרמה ותוך כדי הטיפול לעצור ולתרגל טכניקת גופנפש אחרת שתאפשר לאדם לעבד את מה שהוא מרגיש בגוף בו ברגע. זו דיסהרמוניה שבסופו של דבר יוצרת הרמוניה".

חילוני שישמע את המושג "פסיכולוגיה יהודית" יכול לחשוב שמנסים להחזיר אותו בתשובה.

"כיום בחברה הישראלית יש אנשים שמגדירים את עצמם 'לא דתיים' או 'דתיים', למרות שבעצם אנחנו מדברים על אותו דבר, על אותו מקום אוניברסלי. אנחנו מתחילים ממקום מאוד 'חילוני', אם נקרא לזה ככה. מקום חווייתי, מקום של גופנפש, מקום קיים. כל זאת ברוח הדברים שאמר הרב קוק, שטוב שיש כפירה, ושבזכות הכפירה אנחנו נזכך את המושג הא–לוהי.

"אם תופסים את ההבנה הא–לוהית כאיזה סוג של אליל בשמים עם זקן, אנחנו באמת רחוקים מאוד ממה שחכמי ישראל דיברו עליו. לכן הכפירה היא חלק מתהליך של התעמקות במושג העליוני וכיום עולם החילונים מאוד ער לדבר הזה ומאוד רוצה לשמוע על דברים שקשורים לאותו מקום שבו הם נמצאים באופן אמיתי".

מנגד, לא חסרים מקרים שבהם סמכות רוחנית–רבנית היא שהופכת גם לסמכות הנפשית. מה הסכנות בכך?

"אני חושב שגם הרבנים אומרים היום שצריך להחזיר את כל הנושאים הללו לאנשי הנפש כאלו שהכי מבינים בכך. גם בעל התניא התייחס לכך ומדבריו ניתן היה להבין שהוא מבקש שאנשים לא יפנו אל הרב בסיפורים העוסקים בנושאים כמו קניין דירות, בעיות נפשיות וזוגיות, אלא רק בענייני תורה ובהם בלבד. גם הרב שלמה אבינר פרסם דברים ברוח זו לאורך השנים. רבנים ערים לכך, ומציבים כיום איזשהו גבול ויודעים להגיד: 'אנחנו מוכנים לעזור, לייעץ ולכוון את האדם, אבל עד גבול מסוים'".

בין השלם לחלקי

איך אתה מסביר מבחינה נפשית את ההסתבכות של רבנים בכירים כמו "הרב מהצפון", הרב עזרא שיינברג, והרב אליעזר ברלנד בעברות אינוס ובמעשים מגונים?

"קודם כול, זה נורא ואיום. חז"ל אמרו שככל שאדם גדול יותר יצרו גדל ממנו, זאת אומרת שהמצב של היצר הרע לא בהכרח קל אצל אדם גדול. אנחנו עובדים עם שני צדדים במוח: הצד השמאלי יותר חושב, מרגיש ורוצה, והצד הימני יותר חי, יותר פוגש את המקום הפשוט ויותר מחובר לגוף. אני באמת לא רוצה לשפוט מה היה שם כי אין לי מידע, אבל אדם יכול לעתים להיות גאון אבל בעל חוסר בעבודה הנפשית הפשוטה כי אצל אנשים גדולים יש פחות חיבור לעצמי. לפעמים גם נשארים בו כל מיני משקעים מהעבר, ולפעמים אלו אנשים שנמצאים במצבים מאוד מורכבים.

"אדם ששולף תשובות ועובד מאוד 'גבוה' עלול להיות במצב של אי איזון, של מגדל מאוד גבוה כשאין בסיס. לכן, חיפוש אחר חוויה שהיא חוויה ימנית חיצונית זה חיפוש אחרי איזשהו חסך חווייתי. צריך למלא את החסך החווייתי ולכן הטיפול צריך להיות לבנות את החוויה העצמית של אותו אדם. את החיבור העצמי".

אתה לא מתייחס אל מה שהואשמו בו כסוג של סטייה מדרך וכסטייה מינית?

"ודאי, אבל אני גם יכול לומר שכל סטייה מינית נובעת מחוסר חיבור עצמי. למה אדם מוצא את עצמו נמשך לילד או לאישה זרה? כנראה שמשהו בחיבור העצמי של אותו אדם לא מספיק מווסת, אז צריך לעזור לו להתחבר לעצמו. בתפיסה הזו אני חושב שהדברים הם בעלי אפשרות לתיקון, ואפשר גם להסתכל על הדברים לא רק כסרטן שלא ניתן לריפוי".

כיצד מתייחסים לנושא ההומוסקסואליות בפסיכולוגיה היהודית וכיצד עולה הסוגיה הזו למשל בקליניקה שלך בעת טיפול?

"הומוסקסואליות אינה סוגיה ייחודית ושונה. אין אדם שיבוא לטיפול אך ורק בעטיה, אלא תוך כדי טיפול יכולים להופיע אלמנטים שקשורים לכך".

האם יכול להיווצר מצב של דיון תוך כדי טיפול בסוגיה של האיסור על משכב זכר?

"אני לא מכניס את העולם ההלכתי שלי או היבט מוסרי במלל הטיפולי שלי כי הוא לא קשור בכלל. אני לא עסוק בטוב או רע, אני עסוק בשלם וחלקי. המוסר פה הוא לא עניין דתי אלא תלוי ברצונו של האדם, בצורה שמאפשרת לו לחשוב לעצמו האם מבחינתו זה דבר שהוא שלם איתו".

קרוב לעולם הילדים

אבולעפיה נולד וגדל בפריס. כשהוא מדבר על מסתרי הנפש ותסביכיה ונותן להמחשת דבריו דוגמה מהרב קוק, מחז"ל או מהשולחן ערוך, הוא מדבר בדבקות ועיניו עצומות. הוא למד רפואה ופסיכיאטריה והתמחה הן בפריס והן בארץ, שאליה עלה סופית בשנת 1992. "גדלתי בפריס בבית מסורתי מינוס והייתי פעיל בתנועת הצופים היהודים. כשנחתּי בארץ כנער, אוטומטית חבשתי כיפה וכך הגעתי לקיבוץ. הם ראו את הבנאדם הזה שנכנס עם כיפה על הראש ומיד אמרו: 'אנחנו לא דתיים'. התגובה שלהם הייתה מצחיקה כי גם אני אז עוד לא הייתי בדיוק דתי".

בגיל 19 כבר התמחה בחדרי מיון כרופא ובגיל 24 התמחה כשנה וחצי בבית החולים הצרפתי בירושלים וטיפל בחולים סופניים. באותם ימים רכש לדעתו לא מעט כלים רוחניים. "לימודי הרפואה היו מאוד טראומתיים. ראיתי זוועות מגיל מאוד צעיר: מה זה חדר מיון, מה זה חדר החייאה, הצרחות של ההומלס באמצע הלילה שמעיר אותך ואתה צריך לתפור אותו. אתה פוגש מציאות שהיא זו שמלמדת אותך לפתוח את האוהל. לפתוח את יכולת ההכלה שלך.

"תמיד אהבתי ללמוד, תמיד היו רבנים מדהימים ששאבתי מהם כמו הרב מניטוּ שהייתי מקורב לתלמידים שלו. למדתי עברית בכוחות עצמי: הייתי בא לבתי החולים בארץ לשיעורים בפסיכולוגיה והייתי כותב את המילים העבריות בצרפתית פונטית ואחר כך הולך ומחפש אותן במילון".

לאורך השנים התמחה במחלקות פסיכיאטריות של מבוגרים וילדים בהדסה, בשערי צדק ובבית החולים לבריאות הנפש איתנים, אך מצא את עצמו מתחבר יותר ויותר לטיפול בילדים. "ההתמחות באשפוז מבוגרים הייתה עבורי דבר מאוד לא קל. אני לא מתאים לאווירה של האשפוז שלפעמים, בלית בררה, נעשה בכוח. אני לא שופט אותם, אבל זה לא עשה לי טוב. גדלתי בצופים והייתי שנים בהדרכה, וכל הנושא של הרכות של הילד היה הרבה יותר קרוב אליי. אני מצליח יותר עם ילדים, אפילו מפורקים, למצוא את הילד שבתוכם. זה לא כמו מבוגר, שזה כבר האשפוז העשירי שלו. עם ילד אפשר להאמין שעוד אפשר לעזור לו".

פסיכיאטר ילדים זה תפקיד שעל פניו נשמע "כבד" יותר מאשר טיפול פסיכולוגי, עם כל הקונוטציות הנלוות לטיפול פסיכיאטרי.

"לא בהכרח. באים אליי גם בהרבה מקרים קלים יחסית: הרטבת לילה, גמגום, חרדת נטישה. צריך להסיר את הטאבו מהתחום הזה. אני חושב שאם יש לי בעיה עם הנעל שלי אני אלך לסנדלר, ואם יש לי בעיה עם הנפש אני אלך אל מי שמטפל בנפש. כיום יותר ויותר אנשים הולכים למי שיעזור ולא מסתבכים יותר מדי עם בעיות של 'מה יגידו בשידוך' או 'מה יגידו בשכונה'".

עד כמה חרדים באים לטיפול פסיכיאטרי?

"חרדים דווקא מאוד נפתחים לטיפול. זה דבר חדש ומבורך ואני מרגיש את זה כל שנה יותר ויותר, כי זה תהליך. אני זוכר שבהתחלה באוכלוסייה החרדית רק נשים היו מביאות את הילדים לטיפול וכיום לרוב דווקא האב הוא זה שמביא אותם. יש משהו מאוד אכפתי והוא מבין שיש פה צורך בטיפול".

היכולת להיות בחסר

אבולעפיה רואה בקליניקה לא מעט תחלואים שקשורים לחשיפה מופרזת של ילדים ונוער למסכים. "הרבה ילדים סובלים מעיכובים: מוח שמאל שולט אצלם יותר מדי ועמו מקום שכלתני ופרפקציוניסטי, תוך מחסור בחיבור הפשוט לעצמי. אצל אדם שהתנתק מעצמו יכולים להיווצר דימוי עצמי מאוד נמוך וחוסר יכולת להזדהות עם הכאב של השני כתוצאה מחשיפה מרובה לסרטים קשים ברשת של אונס ואלימות. אנחנו לא שומרים מספיק על הנפש של הילד שהיא בסך הכול נפש תמימה שיש להעניק לה כוחות ומשאבים של אהבה ואמונה. אחרי זה, כשיגדל, הוא יוכל להיחשף לתכנים ציוריים אחרים".

אז מהו שביל הזהב?

"האינטרנט לא צריך להיות שעשוע ביתי כי כך הילד מתחיל להבין שהרבה יותר קל לו להימצא בבית עם עצמו. האימפולסיביות של ילדים שיודעים ללחוץ על כפתור אחד ולהזיז משחקים ומסכים יצרה ילדים יותר אלימים והרסניים. המכשירים האלה יוצרים שפע: אתה אף פעם לא חסר ומפתח חוסר יכולת טוטאלית להתמודד עם תסכול. ויניקוט מתאר את התינוק שחסר לו בקבוק והוא מצייר את הדבר החסר, אך האדם המודרני הפך לכזה שחסם את העולמות הציוריים בציורים חיצוניים.

"בתשעת הימים יודעים שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה: היכולת לשבת שבעה, להיות בחסר ולצייר את הדבר החסר, זו אמנות יהודית. זה לחיות 2,000 שנה עם איזשהו ציור של ירושלים ולאפשר לציור הזה כל הזמן להוביל אותך כי עולמך הציורי, הכוח המדמה שלך, עולה ככל שאתה מאפשר לעצמך להיות בחסר".

אבולעפיה נשוי לשירה, מורה למחול ומורה במדרשות לבנות. המשפחה עברה לפני שלוש שנים להתגורר בעלי אחרי שהתגוררו בעיר דוד וכן, למשך שנה, בדירה הסמוכה לרחוב דיזנגוף בתל אביב. הוא מעיד שגם הוא מאפשר לעצמו להיות בחסר: כשהוא נכנס הביתה בתום יום עבודה הוא מקפיד לכבות את הסלולרי כדי להיות עם תשעת ילדיו, ושב ומפעיל אותו רק אחרי שילכו לישון. "אם אתה בלי פלאפון, אפילו בלי הרטט הזה, זה זמן איכות. אתה פנוי נפשית. לפעמים אנחנו עושים עם הילדים שלנו תרגילי יוגה בבית, שמים מוסיקה ורוקדים איתם. כשאתה נמצא עם הילד תהיה איתו, דבר איתו. לא רק שיחות של 'איפה הציצית' או 'איפה היית'. זו לא חקירה ולא מונולוג, אלא באמת דיאלוג".

אבולעפיה טוען כי העולם המודרני והטכנולוגיה יוצרים קושי אמיתי להתמודד עם פוסט טראומה. "מדובר באדם שחווה חוויה טראומתית אבל לא היו לו מספיק כלים להכיל את הטראומה", הוא מפרש. "הוא יצר עולם מאוד שכלתני ולא מספיק חווייתי ולכן לא הייתה לו היכולת להתגמש אל מול המציאות המשתנה, אז הוא יצר איזשהו בלוק כפייתי, פובי, דיכאוני".

להמחשת דבריו, נותן אבולעפיה דוגמה מבני הנוער מגוש קטיף. "טיפלתי בלא מעט מהם לאחר הגירוש", הוא מספר. "רווחו אצלם כל ההפרעות האפשריות: הפרעת אישיות דו קוטבית, שלפעמים ישבה בשקט והתפוצצה אחרי שחוו איבוד מקום, כאשר מקום בעברית הוא אחד השמות של השם. היו דיכאונות קשים ונוער בסיכון, שהתדרדרו לסמים. טיפלתי אפילו בנערה שהתדרדרה לזנות והתחושה שלה הייתה של התפרקות: גם הוריה התגרשו, גם 'איבדתי את הקהילה שלי, איבדתי את האמון במדינה שלי'. בעקבות הגירוש היא איבדה את הזהות, את החיבור לעצמי.

"השימוש באינטרנט החמיר את המצב של הפוסט טראומה אצל בני הנוער הללו", הוא מוסיף. "יש הרבה בני נוער שאחרי הגירוש התמכרו לסרטים של גוף קטיף ואני חושב שזה יצר טראומטיזציה לא קטנה: אתה רואה פעם ועוד פעם את החיילים שבאים ומוציאים את החבר'ה וצועקים וזה יכול ליצור סוג של התמכרות לכאב. הכאב מוזן בידי הגורם השלילי בעוד היינו צריכים להקנות כלים שאומרים: יש כאב, אפשר לעצמך להיות עם הכאב, אבל תן לכאב הזה להתאדות, אפשר לעצמך להאמין בחיים המתחדשים. ואז ברמה הקוגניטיבית גם מתמודדים עם הטראומה".

לגלות את ה' מבפנים

כמטפל בילדים יודע אבולעפיה כי למערכת החינוך השפעה מכרעת על הילדים, ולטעמו לא תמיד היא ממלאת את ייעודה. "זה נורא ואיום מה שקורה כיום עם הריטלין", הוא נותן דוגמה. "שהמורה מחליט אם ילד צריך לקבל או לא לקבל. איך זה ייתכן? ואיפה הפתרון השורשי? אם נעסוק רק בהעמסה של חומר לימוד כדי שהילד יהיה מוכן לבגרות אז לא חינכנו אותו באמת".

כדי להיות שותף לחינוך הזה, חיבר אבולעפיה תוכנית לימודים בשם "התנערי", המתאימה לכל גיל ולכל זרם חינוכי. "משמעות התוכנית היא בית ספר לנפש. המתלמדים אצלנו בבית הספר יהיו השגרירים להעביר למורים את השיטה הזו כך שיוכלו להעבירה בכוחות עצמם".

מהם עקרונות השיטה?

"זו שיטה של גופנפש, מאה סדנאות מכיתה א' עד י"ב. המורה יתחיל את השיעור שלו עם תרגילים של הרפיה, של יוגה, בדיוק כמו שקורה בפינלנד, בקנדה ובמדינות נוספות שמכניסות את ה–Mindfulness לתוך בית הספר. נלמד שיטות גופנפש ששאובות מטיפול בפוסט טראומה שייתנו לילד חיבור עצמי ובאמצעותן הוא ילמד לעורר את כוח הריפוי הטבעי שבתוכו. זה יכשיר את הנפש שלו להיות יותר גמישה ויותר מכילה את המציאות שתבוא אחר כך, בצבא, בזוגיות ובכל תחום בחיים".

גורמים חילוניים לא מעטים רואים בכל ניסיון להכניס לחינוך משהו בעל אופי "יהודי" כ"הדתה" בתוך מערכת החינוך, וזה יוצר אנטי.

"אין להכניס יהדות בדלת האחורית בשום אופן. היהדות צריכה להיות נובעת מתוך הנפש עצמה. כשאנחנו בונים אדם בצורה חווייתית נכונה הוא יגיע אוטומטית להשם מעצמו. הוא לא צריך שנגיד לו 'תאמין בהשם'. אין מה לשכנע אף אחד להיות דתי או לא דתי, יש ללמד את האדם להתחבר יותר לעצמו, לאהוב את עצמו, לראות את השני לא כיצור זר אלא כחלק ממני.

"זה חשוב מאוד כי כיום יש אלימות. עשרה אחוז מילדי ישראל נוטלים ריטלין ועשרים אחוזים מבני הנוער הם בסיכון. יש מאה ושבעים אלף בני נוער שזקוקים לטיפול אך 12 אלף בלבד מקבלים אותו. יש מצוקה מאוד גדולה בזוגיות ובמשפחתיות ואני חושב שאם נעסוק ברפואה מונעת ובבנייה של נפש הילד ננצח בגדול".

 

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' אלול תשע"ו, 9.9.2016