סופר צרפתי פופולרי פוגש את ציוריה של ציירת יהודייה שלא שרדה באימי השואה, ויוצא למסע בעקבות חייה ויצירתה. סיפור אנושי טרגי עם ממד כללי, היסטורי ולאומי

שרלוטה

דויד פואנקינוס

מצרפתית: לי עברון–ועקנין

כתר, 2016, 242 עמ'

הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס מוכר אצלנו בזכות ספריו המצליחים, מרטיטי הלבבות, שיצאו בהוצאת "כתר", כולם בתרגומה המשובח של לי עברון–ועקנין. המשפטים הבאים, הלקוחים מתקציר הספר "המזכרות", מסכמים את סוד קסמם של ספריו בעיני המוני הקוראים: "בספרו שוזר דויד פואנקינוס שרשרת בלתי נשכחת של זיכרונות אנושיים. הוא עושה זאת בכתיבה שופעת רגש והומור, כנות וסקרנות, כתיבה היוצאת מן הלב וחודרת אל הלב".

"שרלוטה", ספרו החדש של פואנקינוס, הוא כל אלה, אבל גם הרבה יותר מכך. וה"הרבה יותר" הזה הופך אותו מספר רומנטי על גבול אופרות הסבון הטלוויזיוניות, כפי שלעתים נטען על ספריו, ליצירה ספרותית בעלת ערכים אמנותיים ואנושיים ראויים לציון.

פרויקט חייו

סיפור חייה ויצירותיה של שרלוטה סלומון אינו עלום לגמרי. שוחרי אמנות אולי כבר התוודעו לקטלוג ולביוגרפיה עבת–הכרס שלה, שיצאו לאור בעידודו של המוזיאון היהודי באמסטרדם, שם מוצגות מכלול עבודותיה. בעברית יצא לאור ב–2003 בהוצאת "מבוע" תרגום הביוגרפיה שלה –  "מציירת את חייה, שרלוטה סלומון בצל הנאציזם", מאת מרי לוונטל–פלסטינר. ובכל זאת, ניתן לשער שמרבית הקוראים בישראל לא שמעו את שמעה של שרלוטה מעולם, וספרו החדש של הסופר הפופולרי פואנקינוס מציע להם הזדמנות להתוודע אל חייה ויצירתה יוצאי הדופן.

בביוגרפיה של שרלוטה כרוכים יחד ניצחון אמנותי וסיפור אישי ומשפחתי רווי טרגדיות וכאב, המשתרע מאירופה שלפני עליית הנאצים לשלטון ועד השואה ולאחריה. שרלוטה סלומון נולדה בברלין ב–1917. אביה היה רופא מצליח, ואמה אישה עדינה ורגישה, עתירת כישרונות מוסיקליים, ולמרבה הצער גם לוקה במאניה–דפרסיה, נצר למשפחה מרובת מחלות נפש תורשתיות ושרשרת רב–דורית של התאבדויות. החרדה לשלומה ולבריאותה הנפשית של שרלוטה מלווה ללא הרף את המבוגרים במשפחה. הם מגוננים עליה ומסתירים ממנה את סוד מותה של אמה, שכמו דודתה, סבתה ואחותה הבכורה נטלה את חייה בקפיצה מגובה. כשמתגלה לשרלוטה האמת על נסיבות מותה של אמה היא מגיבה תחילה בניסיון התאבדות, אך מתעשתת ומחליטה לחיות. אלא שהזמן והמקום גוזרים אחרת. בגיל עשרים ושש, באושוויץ, מידי המרצחים הנאצים, באים חייה אל קיצם.

בתקופת חייה האחרונה, בווילפראנש–סור–מר שבדרום צרפת, לשם נמלטה מפני הנאצים, היא מציירת את יצירת–חייה הגדולה "חיים או תיאטרון?". זוהי אוטוביוגרפיה ברישומי–צבע שמלווים במעין–גרפיטי, ובה האישה הצעירה, בת עשרים ושלוש או ארבע בסך הכול, מעמידה בסימן שאלה את חייה ואת חוויות הזמן. היא עוד מספיקה להינשא לאיש שהכירה באותו מקום מקלט מדומה ולהרות לו. אחר כך יבואו הלשנה, כליאה במחנה הריכוז גירס ובמחנה הריכוז דראנסי, והמתה בתאי הגזים של אושוויץ באוקטובר 1943.

מעמידה‭ ‬בסימן‭ ‬שאלה‭ ‬את‭ ‬חייה‭ ‬ואת‭ ‬חוויות‭ ‬הזמן‭. ‬שרלוטה‭ ‬סלומון‭, ‬מתוך‭ "‬חיים‭ ‬או‭ ‬תיאטרון?" ‭1941

הציורים שורדים. אביה של שרלוטה ואמה החורגת מקבלים אותם לידיהם ומוסרים אותם למוזיאון היהודי באמסטרדם, העיר שבה מצאו מסתור וניצלו. תערוכת קבע של המוזיאון מציגה את הציורים והמוזיאון יוזם ומעודד פעילויות לשמירת שמה ואמנותה של שרלוטה.

כצפוי, חלקים גדולים מן הספר קשים לקריאה. הנשימה ניתקת מחמלה ומזעזוע. את החלקים האחרונים, הקודמים ל"אפילוג", ממש הכרחתי את עצמי לקרוא. מה שמעיד לא רק על התוכן, אלא בעיקר על יכולתו הספרותית של פואנקינוס להמחיש את ההיסטוריה המוכרת של השואה, הרדיפה, ההלשנות ומחנות הריכוז וההשמדה, ולהפכם לסיפור חיים אישי שמחיה את הדמויות ומקרבן אל לב הקורא, העוקב מתוך הזדהות עמוקה אחר גורלן הנורא.

הפעם אין ספק שנכונים הדברים בציטוט ההוא, "כתיבה היוצאת מן הלב וחודרת אל הלב". הפעם הניסוח המרומם הזה, הקלישאתי כל כך כשמדובר ברומן אהבה מן המניין, מתאים בדיוק. אולי בגלל שפואנקינוס הפך את שרלוטה לפרויקט חייו. זה התחיל במקרה. הוא הוזמן לצפות בתערוכה "חיים או תיאטרון?", וגילה את יצירתה של שרלוטה. "זה היה מיידי", הוא כותב. "התחושה שמצאתי סוף–סוף את מה שחיפשתי. זה היה כל מה שאהבתי. כל מה שהסעיר אותי במשך שנים. הכול היה שם. בפרץ של צבעים חיים. החיבור המיידי עם מישהו שכבר הכרתי. לשום דבר אחר לא הייתה עוד חשיבות. כל כך נדירה התחושה הזאת שאתה נכבש כליל".

אחרי המפגש שלו עם הציורים של שרלוטה, הוא יוצא למסע חיפושים, תחקיר, גביית עדויות. כל מה שנחוץ כדי לכתוב ספר שיחיה את הזמן ואת האנשים שהאסונות והרוע המוחלט בלעו אותם אל קרבם והותירו רק את מורשת ציוריהם.

 המפגש הזה בין הסופר לשרלוטה סלומון, מפגש שתווך על ידי הציורים, יצר יופי ספרותי מרשים ורגעים של קסם גם בתוך האימה. ויש בו גם גילויים מפתיעים: "יש אנשים שיודעים מי הסגיר את שרלוטה סלומון", מגלה חתנו של דוקטור מורידיס, הרופא שטיפל בשרלוטה בזמן שהסתתרה בכפר הצרפתי. "אני נדהם", כותב פואנקינוס. "אני חוקר אותו, והוא מפרט… לזה לא ציפיתי… בווילפראנש–סור–מר יש אנשים שיודעים… חשבתי על כך רבות מאז. האם הייתי צריך להמשיך בחקירה? למצוא את הבן או הבת של המלשין או המלשינה?".

הכנות שבה מספר הסופר על המעורבות האישית העמוקה שלו מוסיפה לספר ממד נוסף, אנושי, רגשי ואינטלקטואלי. האם הממד הזה נחוץ לספר? התשובה אינה חד משמעית. בתחילת הספר נטיתי לחשוב שהוא מיותר. שאולי הוא נחוץ לקוראים הצרפתים של הספר, הזקוקים לתיווך כלשהו כדי לממש את הצורך הטבעי של כל קורא להזדהות עם גיבורי ספרו, ושאולי אנחנו, הישראלים, פחות זקוקים לכך. אבל ככל שהספר התקדם, גם הקטעים שבהם מערב הסופר את עצמו בסיפור נעשו טבעיים למהלך הסיפור ופחות זרים לרקמת הספר. הסצנה הנוגעת למלשינים מדגימה את התפקיד החיוני שהמעורבות האישית ממלאת בסיפור עצמו.

איוב מודרני

באשר לסגנון: בניגוד לכתיבה הרגשנית, המפוטפטת, שמאפיינת את רוב ספריו של פואנקינוס, כאן הסגנון קצוב, קצר–נשימה, עובדתי וכמעט יבש. הכתיבה בשורות קצרות כמעין שיר–בפרוזה אינה מקובלת ברומנים, אך כאן נזקף לזכותה הרבה מכוחו של הספר. דווקא בהעדר מילות–תואר רבות, באמצעות הדיווח העובדתי היבש, מועצמים התכנים הרגשיים והאפלה שמאחורי המילים.

הסגנון הזה אפקטיבי, למרבה הפליאה, גם בסצנות הרכות, בסצנות האהבה או הילדות, אם כי שם הוא מרוכך מעט, והמשפטים יותר ארוכים וזורמים ויש אפילו פסיקים: "פרנציסקה מתיישבת ליד הפסנתר…/. כאילו היא משוחחת עם הצלילים./ בשביל שרלוטה הקול של אמה הוא ליטוף./ כשיש לך אמא שמיטיבה כל כך לשיר, שום דבר רע אינו יכול לקרות לך". בזכות השמירה על הקצביות נשארות הסצנות הרכות, שבקלות רבה היו עלולות לגלוש לסנטימנטליות, נקיות וזכות, מלוטשות כבדולח. לעומתן, בסצנות הקשות, הכואבות, שהן הרוב, המקצב הזה אוחז בנו, ומותיר לנו רק מעט הפוגות לנשימה, בתיאום מושלם עם התוכן.

למרות שהשואה תופסת מקום מכריע בביוגרפיה הזאת, רצוי לקרוא את ספרו של פואנקינוס בראש ובראשונה כסיפור אנושי: סיפור על הטרגדיה של אישה צעירה ובני משפחתה. השואה הכתה את חייה של שרלוטה מכת מוות, וגם הוסיפה להם ממד כללי, היסטורי ולאומי. אבל קודם כול זו הייתה טרגדיה פרטית בעלת ממדים תנ"כיים: חיי שרלוטה כסיפור–איוב מודרני. רק ללא המחזָה של שטן וא–לוהים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' תמוז תשע"ו, 8.7.2016