הרב ליכטנשטיין לא כיוון את תלמידיו לעסוק במדעי היהדות והתנגד למחקר התלמוד, אך רבים מהם פנו לאפיקים אלו והפכו לחוקרים מובילים בתחומם. ארבעה תלמידים מספרים על ראש הישיבה הלמדן שידע בעל פה את הש"ס והיה בקי בספרות האנגלית, אך חשש שתלמידיו יאבדו במרחב האקדמי את המסירות ואת תחושת הקדושה

קיץ תשע"ג. באחד האולמות שבקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית התכנסו באי הקונגרס העולמי למדעי היהדות למושב שכותרתו "הרב אהרן ליכטנשטיין: הגות, למדנות והשפעה תרבותית". בקהל ניתן היה לראות לא מעט אנשי אקדמיה שלמדו אצל הרב ליכטנשטיין בישיבת הר עציון והפכו, ברבות השנים, לחוקרים בתחום מדעי הרוח ובמדעי היהדות בפרט.

הנוכחים באולם – כמו גם, מותר לשער, הרב ליכטנשטיין עצמו – חשו, ללא ספק, שמדובר באירוע לא שגרתי. אף שהעולם האקדמי כלל לא היה זר לרב ליכטנשטיין – ב–1957, כשהיה בן 24, השלים את עבודת הדוקטורט שלו בספרות אנגלית, שעסקה בתיאולוגיה הרציונלית של הנרי מור בן המאה ה–17 – הרי שמדעי היהדות, ובעיקר חקר התלמוד, לא היו האפיק הטבעי שלו ייעד הרב ליכטנשטיין את תלמידיו. הם, מצדם, עזבו בחלקם את הישיבה מתוך תחושה של חלל רוחני ודתי, חלל שאותו הם פנו למלא במסגרות אקדמיות ובבתי מדרש פלורליסטיים שקמו החל מסוף שנות השבעים.

המושב הזה, שנה וחצי לפני שהלך לעולמו, סימן ניצני פיוס של ראש ישיבת הר עציון עם האקדמיה ועם עולם מדעי היהדות, אולם שאלות רבות עדיין נותרו לא–פתורות: כיצד התייחס הרב ליכטנשטיין לעיסוק במדעי היהדות? כיצד ניתן להסביר את העובדה שרבים כל כך מתלמידיו הפכו לחוקרים בתחומים הללו? האם הם אכן עשו זאת מתוך תחושה של מחסור אינטלקטואלי ודתי, האם מתוך תודעה של מרד בלימוד הישיבתי, או שמא דווקא מתוך רצון להשלים ולהרחיב את מה שקיבלו בישיבה? האם הישיבה – הישיבה כמוסד, וישיבת הר עציון בפרט – מסוגלת לענות על מכלול הצרכים הרוחניים של תלמידיה, או שמא העיסוק הביקורתי במקרא, בתלמוד ובמחשבת ישראל מספק צורך רוחני ואינטלקטואלי שהישיבה לא מצליחה לספק?

ראש‭ ‬הישיבה‭ ‬היחיד‭ ‬בעל‭ ‬דוקטורט‭ ‬בספרות‭ ‬אנגלית‭. ‬הרב‭ ‬ליכטנשטיין‭ ‬בבית‭ ‬המדרש‭ ‬בישיבת‭ ‬הר‭ ‬עציון‭, ‬שנות‭ ‬השבעים
צילומים‭: ‬באדיבות‭ ‬ישיבת‭ ‬הר‭ ‬עציון

חשש שהמכללה תבלע את הישיבה

"בתחילת הדרך, היה לרב ליכטנשטיין חזון", אומר פרופ' דב שוורץ מאוניברסיטת בר אילן, אחד מן הדוברים במושב שהתקיים בקונגרס העולמי למדעי היהדות, "הרב ליכטנשטיין סיפר שכאשר הוא עלה לארץ, הוא בחר להתגורר בירושלים ולא באלון שבות, סמוך לישיבה. זו תופעה די יוצאת דופן באותן שנים – אני לא מכיר הרבה ראשי ישיבות בשנות השבעים והשמונים שגרו מחוץ לישיבה. הרב ליכטנשטיין הסביר שהוא בחר לגור בירושלים משום שהיא המוקד של האוניברסיטה העברית ושל האקדמיה הלאומית למדעים. בחזון המקורי שלו הייתה זיקה בין אקדמיה וישיבה, יצירה של מעין קומפלקס שמשלב בין שני העולמות הללו. לאט לאט הוא התאכזב, והבין שהשילוב הזה מורכב יותר".

היחסים המורכבים בין האקדמיה לישיבה התגלמו גם במכללת הרצוג, שקמה מתוך הישיבה ופעלה לצדה. "מצד אחד, הרב ליכטנשטיין היה הרקטור של מכללת הרצוג, והמכללה הלכה לכיוון אקדמיזציה", אומר שוורץ, "היה מאוד ברור שהמרצים במכללה יגיעו מתוך האוניברסיטאות. מצד שני, הרב ליכטנשטיין התנגד לאופן שבו לומדים תלמוד באוניברסיטה. הוא חניך של עולם הישיבות, ודרך הלימוד שלו ברורה מבחינת המסורת הלמדנית.

"הרב ליכטנשטיין הוא תוצר של בריסק. משפחת סולובייצ'יק אימצה את התפיסה הליטאית המסורתית, שיש בה ממד מיסטי. בעולם הישיבות באותן שנים הילכה אווירה מיסטית, כביכול אם תלמד בעיון שישה או שבעה דפים תדע את כל הש"ס, ובאופן הזה למדה גם משפחת סולובייצ'יק. ולכן, מבחינת הרב ליכטנשטיין, היה מתח בין המכללה לבין הישיבה. כראש ישיבה הוא היה אחראי על מה שלימדו בישיבה, וכרקטור המכללה היה אמון על הלימודים במכללה, אבל הוא לא הצליח להגיע למיזוג בין שתיהן. הוא חשש שבסופו של דבר המכללה תבלע את הישיבה".

איך אתה מסביר את העובדה שלמרות צורת הלימוד המסורתית של הרב ליכטנשטיין, רבים מתלמידיו פנו לעולם המחקר ועוסקים במדעי היהדות?

"אני חושב שהרב ליכטנשטיין יצר דימוי שאפשר לתלמידיו להתפתח בכיוון הזה. לא היה עוד ראש ישיבה שיש לו דוקטורט בספרות אנגלית. כשאחד מרבני ישיבת מעלה אדומים למד ערבית באוניברסיטה ושמו התפרסם ברשימת מצטייני הדיקן, הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו. אצל הרב ליכטנשטיין, לעומת זאת, זה היה מאוד גלוי, ובין היתר זה אפשר את הפתיחות ואת החירות להמשיך לכיוונים האלה".

התלמידים‭ ‬באו‭ ‬ללמוד‭ ‬אצלו‭ ‬בגלל‭ ‬הממד‭ ‬האינטלקטואלי‭. ‬הרב‭ ‬ליכטנשטיין‭ ‬בישיבה‭, ‬שנות‭ ‬התשעים

בין הרטמן להר עציון

בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים עזבה את ישיבת הר עציון קבוצה של תלמידים, והצטרפה לבית מדרש חדש שהקים אז הרב פרופ' דוד הרטמן בירושלים. בביוגרפיות של הרב פרופ' הרטמן ושל הרב ליכטנשטיין ישנם לא מעט קווים מקבילים – שניהם נולדו בתחילת שנות השלושים, גדלו בארצות הברית ולמדו אצל הרב סולובייצ'יק; דמותו הדומיננטית של הרב סולובייצ'יק המשיכה ללוות את העולם הרוחני והאינטלקטואלי של שניהם בשנים שלאחר מכן. השניים אף עלו ארצה באותה שנה – הרב ליכטנשטיין נקרא לכהן כראש ישיבת הר עציון, ואילו הרטמן, רב קהילה במונטריאול, הקים בירושלים את מכון שלום הרטמן, שבליבת פעילותו עמד בית מדרש ברוח האורתודוקסיה המודרנית הליברלית. שני תלמידיו הגדולים של הרב סולובייצ'יק פעלו בקרבת מקום, עסקו בתחומים דומים וסימנו מבחינות רבות תפיסות מנוגדות בהבנת העולם הדתי, התפתחות ההלכה והיחס ללימוד תורה.

בית המדרש של מכון הרטמן נוסד ב–1976, ואת השיעורים הראשונים בו לימדו פרופ' מנחם כהנא, הרב מנחם פרומן והרטמן עצמו. עם התלמידים בשנותיו הראשונות של בית המדרש של המכון נמנו גם כמה מבוגרי ישיבת הר עציון, שהפכו בהמשך לחוקרי מחשבת ישראל – בהם משה הלברטל, מנחם לורברבוים ובנימין איש שלום. בהמשך הצטרפו למכון דמויות כמו פרופ' ישי רוזן–צבי וד"ר אריאל פיקאר, גם הם בוגרי הישיבה באלון שבות. פרופ' מנחם לורברבוים, כיום ראש בית הספר לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, הגיע לישיבת הר עציון בשלהי שנות השבעים ולמד במשך כמה שנים בשיעורו של הרב ליכטנשטיין.

"הרב ליכטנשטיין היה תלמיד חכם עצום, ידען גדול מאוד, מסור ללימוד תורה", אומר לורברבוים, "ובמובן הזה הוא גם היה מאוד שמרן. אבל הדמות שלו הייתה מורכבת, כיוון שהיה בה גם ממד של השכלה כללית הומניסטית. היה בו ערבוב מוטיבים מרתק – הוא ידע בעל פה את הש"ס ואת כל הספרות האנגלית. כל רכיבי האישיות הללו יוצרים אדם מאוד מורכב, כאשר בסופו של דבר, ההלכה הייתה הגורם שעשה סדר בכול. ההלכה הייתה נורמה מסדירה בתוך כל הסיפור הזה, והיא הייתה ברורה ומאוד פוזיטיביסטית. עבורנו, כתלמידים, הסתירות בדמותו של הרב ליכטנשטיין היו מאוד קשות להכלה, משום שהוא לא שיתף אותנו בממד הרפלקטיבי שלו על הסתירות האלה. הצו הדתי היה הדבר היחיד שאפשר לדבר עליו. הרפלקסיה, שהייתה יכולה לתת ממד עומק לריבוי המוטיבים הזה ולמנף את התלמידים, לא הייתה חלק מהשיחה. דווקא בגלל זה אני חושב שהרבה תלמידים מרכזיים בישיבה הרגישו שהם מיצו את חוויית הישיבה אחרי שנתיים או שלוש. הרב ליכטנשטיין, בגלל שהוא היה מסורתן נאמן, דחה מעליו את כל התלמידים בעלי היכולות היצירתיות, וטיפח את כל התלמידים המסורתניים. התחושה הזו הביאה גם אותי למכון הרטמן, ב–1980".

והלימוד במכון העניק לך משהו שהישיבה לא הצליחה להעניק?

"בהחלט. הלימוד בבית המדרש עם דוד הרטמן הזמין יצירתיות. אין טענות אמת חזקות, אין תודעה שקובעת שזו הדרך ובה צריך ללכת. אין בכלל מושג של דרך, זה לא קיים. אתה צריך למצוא בעצמך את הדרך, לעצב אותה, ליטול עליה אחריות. אתה לא מכופף את רצונך בפני חובה ערטילאית, אלא נוטל אחריות. ממילא, הלימוד מעלה שאלות אחרות לגמרי, שהתלמיד חכם המסורתי לא יכול לשאול את עצמו. הלימוד הישיבתי הקלאסי לא רואה בלימוד משפט עברי או מחשבת ישראל תלמוד תורה, משום שהתחומים הללו לא עוסקים בהנהרה של החובה הדתית. מבחינת האתוס הישיבתי, הדבר היחיד שנחשב כ'תלמוד תורה' קשור בהנהרה של החובה.

"הישיבה לא הצליחה להחזיק בתוכה אנשים שהרפלקסיה על היהדות הייתה מרכז הכובד שלהם. היא לא הייתה מסוגלת לטפח רפלקסיה רצינית, מכיוון שרפלקסיה לא יכולה להתקיים ללא ביקורת. הרטמן ניסה להראות מהי מחויבות ביקורתית – מחויבות ביקורתית מחייבת התבוננות מסדר שני על הפרויקט, ובדיוק מזה פחדו ראשי הישיבה. הרב ליכטנשטיין היה הטוב ביותר במה שהוא עשה, ולכן הישיבה הייתה מוקד למצוינות, אך זו מצוינות מסוג מאוד מסוים. וכמו כל פרויקט מסורתני, הישיבה כורתת את הענף שעליו היא יושבת – היא לא מסוגלת להבין את ההליכה אל מעבר לאופק שלה, אף שההליכה אל מעבר לאופק היא התנאי לצעד הבא. אני הרגשתי שהפרויקט של הישיבה לא נתן מקום לתורה שבעל פה להמשיך להתקיים".

לא רק "מסילת ישרים"

חמש עשרה שנים אחרי מכון הרטמן קם מוסד נוסף ללימודי יהדות: בית מורשה, בית מדרש שביקש לשלב בין לימוד ישיבתי לבין לימוד אקדמי. פרופ' בנימין איש–שלום, גם הוא בוגר ישיבת הר עציון, השלים את הדוקטורט שלו במחשבת ישראל וב–1990 הקים את בית מורשה מתוך תחושה של חלל שיש למלאו. איש–שלום מספר שהוא שוחח עם הרב ליכטנשטיין לפני הקמת בית מורשה, וזה נתן את ברכתו למוסד.

"הרב ליכטנשטיין תמך בעצם הקמת בית מורשה", אומר איש–שלום, "הוא הבין את הצורך ואת החיוניות. הדבר היחיד שהוא שאל אותי הוא איך ילמדו שם תלמוד. לא עניינה אותו ההתייחסות האקדמית או הביקורתית לתחומים אחרים – הוא היה פחות רגיש לסוגיות של חקר המקרא, למשל – אלא חקר התלמוד. הוא לא הסתיר ממני את דעתו כששוחחנו. השבתי לו שבית המדרש של בית מורשה ישלב לימוד ישיבתי קלאסי, מסורתי, לצד הדיסציפלינות האקדמיות, והוא הסתייג באופן ספציפי רק מהנושא של לימוד התלמוד. אבל גם הוא הבין שהדרך שניסינו לסלול מתאימה לאנשים מסוימים. כשאחד מתלמידיו הקרובים עזב את הישיבה והתחיל ללמוד בבית מורשה, הרב ליכטנשטיין התקשר אליי והודה לי על כך שהתלמיד הזה מצא בית. הוא ידע להעריך את זה, גם אם הוא לא הסכים.

"בית מורשה הוקם בגלל צורך שהרגשתי שאיננו מתמלא לא בישיבה וגם לא באוניברסיטה, והוא השילוב בין שתיהן", אומר איש שלום, "ידעתי שיש הרבה אנשים שזקוקים למקום כזה, וחשבתי שיש בכך גם יצירת כיוון חדש בציבוריות הישראלית, של התמודדות עם הלכי הרוח והמגמות הרוחניות והתרבותיות של זמננו מתוך גישה לא אפולוגטית. האם הישיבה הייתה יכולה להיות המקום הזה? ייתכן, אבל הישיבה בחרה לא להתמודד באופן פתוח עם המציאות במידה שאני ראיתי אותה כנדרשת. אני לא חושב שהבחירה הזו נעשתה מתוך חוסר מודעות. הרב ליכטנשטיין וגם הרב יהודה עמיטל, מוריי ורבותיי, היו אנשים מאוד מפוכחים שהבינו היטב את משמעות הדברים, והם בחרו ביודעין את מה שהם בחרו. אני מבין את הבחירה שלהם ומכבד אותה, אבל אני חושב שהיא הייתה טובה לשלב מסוים, והיה צורך בשלב נוסף".

אבל השילוב בין ישיבה ואקדמיה וההתמודדות הכנה עם אתגרי המציאות אינם דברים שאתה מצפה למצוא בישיבה מלכתחילה? 

"לא. הישיבה איננה אוניברסיטה, ואני לא מצפה מהישיבה שתכלול קוריקולום אוניברסיטאי. לישיבה יש מטרה אחרת מלאוניברסיטה, ואני מבין את זה ומעריך את זה. השנים בישיבה היו שנים מעצבות ומכוננות עבורי, אבל כבר אז יצרתי לעצמי בתוך הישיבה מסגרות לימוד אלטרנטיביות – ישבתי בחדרי ולמדתי פילוסופיה וספרות מחקרית. הישיבה לא הפריעה לי לעשות את זה, ואפילו חשתי גיבוי ותמיכה משני ראשי הישיבה. אני חושב שיש לאינטנסיביות הישיבתית ערך בפני עצמו, והיא לא תמיד עולה בקנה אחד עם למידה ביקורתית אקדמית. לישיבה יש עוד מטרות, ואני מבין אותן ומזדהה איתן. אי אפשר להשיג את המטרות המסוימות הללו כשהופכים את הישיבה להיות משהו שהיא איננה. היא לא יכולה ולא צריכה להיות אוניברסיטה.

"אני כן חושב שהישיבה צריכה להיות רחבה ופתוחה יותר, והיום כבר יש ישיבות שמצליחות לשמור על האיזון שאני מדבר עליו – בין העניין, הסקרנות והיושר האינטלקטואלי לבין הלהט הדתי והחוויה האותנטית. אני חושב שמי שבונה לעצמו תשתית חינוכית רוחנית ואינטלקטואלית איתנה בעולם הישיבות ולאחר מכן הולך לאוניברסיטה יוצר בסופו של דבר סינתזות חדשות בין שני העולמות".

בעיני איש–שלום, העיסוק האקדמי של תלמידי הרב ליכטנשטיין שואב השראה מדמותו של הרב ליכטנשטיין עצמו. "ראש ישיבה כמו הרב ליכטנשטיין, שנושא בגאון גם את תואר הדוקטור בספרות אנגלית, שלא מסתיר את הפרט הביוגרפי הזה ומשתמש בדרשות שלו בידיעותיו הספרותיות והפילוסופיות, גם אם הוא לא מכריז בפומבי שהוא תומך במה שהלכנו ועשינו בפועל, במשתמע הוא בעצם מעודד את זה. אני זוכר שבדרשת ליל שבת אחת הרב ליכטנשטיין ציטט את ההיסטוריון הבריטי תומאס קרלייל. בשיחה אחרת הוא התייחס למערכת היחסים העכורה שבין הרבנים הראשיים דאז גורן ויוסף, ואני זוכר שהוא אמר שאם הרבנים הראשיים היו לומדים גם קצת ספרות ולא רק 'מסילת ישרים' אולי הם היו מתנהלים אחרת. אלה אמירות מאוד משמעותיות, גם אם מבחינה כמותית הן כיסו רק חלק קטן מהלימוד. הן מכוננות, מעצבות, והן נטעו בתלמידים את החירות לקום ולעשות את הצעדים הבאים".

עולם הרוח הכללי וההלכה

ד"ר אליעזר חדד, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, למד בישיבת הר עציון במשך כחמש שנים. לאחר לימודיו בישיבה היה ר"מ בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, ולאחר שהישיבה נסגרה פנה לאקדמיה וכתב דוקטורט על "מורה נבוכים". גם הוא מספר על ההוגים השונים שהרב ליכטנשטיין הזכיר בשיחותיו הכלליות, אך האזכורים הללו, לדבריו, לא חלחלו אל תוך לימוד הגמרא עצמו. "הרב ליכטנשטיין תמיד ציטט בשיחות שונות את קאנט, את שייקספיר או את הנרי מור, כמו גם תיאולוגים נוצרים", אומר חדד, "אך תחום הגמרא היה באופן ברור תחום פנימי, שבו כמעט לא הוזכרו מחקרים – לעתים רחוקות הרב ליכטנשטיין הזכיר את מחקריו של פרופ' שאול ליברמן. ולמרות זאת, המתודה הלמדנית שלו, בעיניי, היא מעין מתודה אקדמית – לא במובן ההיסטורי–פילולוגי, אלא כתיאוריה פילוסופית.

"הצורך להמשיג המשגות מחבר את בריסק לעולם הפילוסופי המופשט. בשונה מישיבות אחרות, שבהן כל רב לימד את הסוגיה כדרכו והגיע לתובנות אחרות, לרב ליכטנשטיין הייתה שיטה שאותה הוא רצה ללמד. הוא דיבר על שאלות ראשוניות ושאלות שניות, על סוגים שונים של חילוקים – כל זה שואב השראה ממודל פילוסופי אקדמי.

"הרב ליכטנשטיין לא הרבה לעשות שימוש במתודה היסטוריציסטית בלימוד הגמרא. הוא כן נהג לחלק בין סוגים שונים של ראשונים ואחרונים, אבל הגמרא הייתה על–היסטורית מהבחינה הזו – לא היו בה רבדים של מוקדם ומאוחר. אני חושב שזו אחת הסיבות שהוא ראה בדוד הרטמן מעין סדין אדום, איום על העולם שלו. להרטמן הייתה גישה רלטיביסטית להלכה, והוא ראה אותה כצומחת מתוך הנסיבות והאירועים. הרב ליכטנשטיין ראה בעייתיות בתפיסה של הרטמן את ההלכה כתוצר של נסיבות ושל תנאים, בלי זיקה לנצחיות של ההלכה, להתגלות.

"זמן קצר לפני שבאתי לישיבה עזבו כמה בחורים מאוד איכותיים למכון הרטמן, וניכר שזה הפריע לרב ליכטנשטיין. אני חושב שאם הם היו עוברים ישירות לאוניברסיטה זה היה אחרת, אבל מכון הרטמן היה חלק מהשדה הדתי, הוא נתפס כמקום שמתחרה על הפרשנות הדתית הנכונה. כאב לו שתלמידיו עזבו לשם. זה ציער אותו. החשש שלו ממדעי היהדות היה קשור לאיבוד השאיפה הדתית, המסירות, תחושת הקדושה; לראיית הדברים כתוצר של נסיבות, ולא כחלק מהתגלות, שהיא מעבר.

"אני לא מופתע מכך שרבים מבוגרי הישיבה פנו למדעי היהדות", אומר חדד, "הישיבה הייתה ידועה בראש ובראשונה כמוסד אינטלקטואלי, ותלמידיה באו ללמוד אצל הרב ליכטנשטיין בגלל הממד האינטלקטואלי של הלימוד, הרמה הגבוהה, רוחב הדעת. קבוצת התלמידים שהגיעה לישיבה חיפשה מראש את תחום הדעת והלימוד. כאמור, הרב ליכטנשטיין עצמו ייצג מיזוג מסוים בין העולמות, למרות שזה היה מיזוג בין עולם הרוח הכללי לבין עולם ההלכה, אבל רק בשלב מאוחר יותר תלמידים התחילו לשים לב לכך שהוא עצמו לא נותן מקום למדעי היהדות.

"הרב מרדכי ברויאר, למשל, לימד בישיבה את שיטת הבחינות שיצר, ורק בהמשך אנשים התוודעו לכך שיש כאן מעין 'גיור' של ביקורת המקרא. הרב ברויאר עצמו לא הזכיר את הביקורת אלא רק הלך בדרכה, ואילו בשלב מאוחר יותר החלו התלמידים להתחקות אחרי הדברים והבינו שהמקור להם הוא ביקורת המקרא. מבחינת הרב ברויאר הוא עשה צעד נוסף – הוא לקח את הביקורת שפירקה את המקרא לתעודות, ופירש אותה כבחינות שונות בתורה. ואילו תלמידים מסוימים שלו, שפנו לחקר המקרא באקדמיה, היו סבורים שהם צועדים עוד צעד, כאשר מבחינת הרב ברויאר הם למעשה חזרו אחורה. בכל מה שקשור לרב ליכטנשטיין, ברור לי שהוא שילב ממדים מתוך העולם האקדמי בלימוד שלו – כשחותרים אחרי מסורת בריסק מוצאים השפעות קנטיאניות – ועדיין, התפיסה היסודית מחפשת את הממד הנצחי בתוך המקורות".

גשר מאוחר לעולם האקדמי

היום, כשאתה מלמד באקדמיה, החיפוש אחרי הממד הנצחי, שאופייני ללימוד בישיבה, עדיין מדבר אליך?

"כן. אני עדיין מאוד מזדהה עם התפיסה היסודית של חיפוש הממד הנצחי בתוך המקורות. אני מודע לכל ההיבטים ההיסטוריים והפסיכולוגיים של הטקסט ולהשפעות כאלה ואחרות, אבל אני כן חושב שחילוץ המבט הנצחי של הדברים הוא חלק מתפיסה של התורה כהתגלות, ולא רק כתוצר של נסיבות וסיטואציה. העולם האקדמי יראה הכול כתוצר של נסיבות, וצריך למצוא מינון נכון בין מבט שמתרומם אל מעבר לנסיבות ההיסטוריות לבין מודעות לכך שהנסיבות משפיעות על התורה. אני רואה את מציאת המינון הזו כאתגר של תלמידי הרב ליכטנשטיין שנמצאים באקדמיה, כל אחד במקומו".

המושב שהתקיים בקונגרס העולמי למדעי היהדות סימן, אולי, התחלה של סינתזה בין מפעלו של הרב ליכטנשטיין לבין מדעי היהדות. אחרי פטירתו התקיים במכון ון ליר כנס לזכרו, וכעת מתכננים במכון הוצאה של קובץ מאמרים לזכרו. האם באחרית ימיו התפייס הרב ליכטנשטיין עם האקדמיה? "אני חושב שאפשר לראות כאן פיוס", אומר פרופ' דב שוורץ, "זה קשור לכך שמעמדה של ישיבת הר עציון השתנה, ומעמדו של הרב ליכטנשטיין השתנה. באשר לישיבה, קרתה במשך השנים תופעה מעניינת, שאפשר להגדיר אותה כאירוניה של ההיסטוריה: בשנות השבעים ישיבת הגוש נחשבה כקמפוס, חצי אוניברסיטה, ואילו בשנות התשעים הכול התהפך – ישיבת הגוש הפכה לישיבה הליטאית היחידה כמעט בקרב ישיבות ההסדר.

"באשר לרב ליכטנשטיין, הוא הפך באחרית ימיו להיות אחד מזקני ראשי ישיבות ההסדר וקיבל פרס ישראל לספרות תורנית. פתאום הוא התגלה, לאחר שנים שבהן הציבור הדתי לא ידע להעריך את מפעלו. אני חושב שהוא חש שהמציאות אישרה את דרכו, והוא רווה נחת מכך שהישיבה נראתה כפי שהוא חושב שהיא צריכה להיראות – כספינת דגל מבחינת עומק הלימוד. כל אלה אפשרו, בין היתר, ליצור גשר – מאוחר אמנם – לעולם האקדמיה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016