שלושה סופרים ישראלים ויצירותיהם נבחרו כמקרה מבחן של פיצול ומיזוג של זהויות, בעיקר בין מזרח–ערבי למערב–יהודי. שיח הכלאיים מרתק תרבותית, אך מסוכן פוליטית

הזר המקומי

גילומי כלאיים בפרוזה הישראלית החדשה

אילת שמיר

רסלינג, 2016, 263 עמ'

"כלאיים? היברידיות?", קצף בן שיחי הדעתן כשסיפרתי לו על הספר, ומיניה וביה פסל את כולו, כולל המבוא העיוני, כמסכה אקדמית מיותרת שנועדה להסתיר פוליטיקה של שמאלנים רחמנא ליצלן. אבל לשבחה של המחברת ניתן לומר שהשכילה להצפין את דעותיה האישיות המשוערות, ורק פה ושם מגיחים ביטויים כמו "סובייקט קולוניאלי" המרמזים על הכיוון הכללי. מעבר לפוליטיקה, לפנינו מחקר מזהיר ובנוי לתלפיות ואף מנוסח בצורה מרשימה וציורית. המחברת היא אשת אקדמיה וידועה גם כסופרת מעולה, ומה יותר היברידי מהצירוף של אקדמיה וכתיבה אמנותית?

הקורא מכיר מן הסתם את המושג "מכונית היברידית", בעלת שני המנועים השונים זה מזה. מקור המושג במיתוסים עתיקים שמתארים צירופים בלתי אפשריים של אדם ואל או אדם וחיה. "היברידיות" ו"כלאיים" מציינים תופעה של כפילות שעשויה להיות תרבותית, חברתית, לאומית, נפשית ורוחנית, כאשר שני כוחות עומק שמקורם במורשת תרבותית מובילים ליצירת זהות אישית לא הומוגנית. היברידיות עשויה לחול גם על מקומות, חפצים ואף זמנים המשקפים את הפיצול התרבותי, כפי שמודגם בספר. המשורר איתמר יעוז–קסט קבע את המושג "דו–שורש" בהקשר לחוויית הכלאיים של עולי אירופה, והמחברת מעלה מושגים אחרים ששימשו בעבר בתיאורי כלאיים.

המבוא העיוני הרחב פורש את נושא הכלאיים באופן אקדמי, אבל לא ביובש אקדמי. מי שמתעניין בנושא ונהנה מכתיבה עיונית יפיק הנאה רבה מהסקירה היסודית של מחקר הכלאיים ומהתובנות הרבות הקשורות בו. אלה דברים מרתקים שאינם קשורים בהכרח לפוליטיקה, אם כי לנושא יש בהחלט ממד פוליטי ומרבים לעסוק בו במסגרת המחקר הפוסט קולוניאליסטי. יש למשל כלאיים במוסיקה: יצירה של באך שמעובדת בסגנון ג'ז, או יצירה שייקספירית שמבוצעת בסגנון מודרני. התרבות הפוסט–מודרנית עשירה בגילויים היברידיים, כביטוי להתערערות המוסכמות והגבולות. נושא ההיברידיות חובק עולמות ותחומים ויש לו משמעות מיוחדת בישראל כחברת מהגרים, אך המשכיל הטיפוסי בראשית ימי ההשכלה היה אף הוא דמות היברידית.

בשונה מהאיש הקוצף שלמעלה, אני רואה בכלאיים נושא מרתק מבחינה פסיכולוגית ותרבותית, וגם אמצעי להינצל מהפשטנות הרווחת בשיח על אודות המיעוט שבתוכנו ואויבינו מבחוץ. עם זאת, השיח ההיברידי הפוליטי עשוי להוות נשק מסוכן בידי שוללי הציונות, ויפה כאן זהירות.

בין מזרח למערב

שלושת הסופרים שהעלו את הסעיף לאדון המרוגז הם מטובי סופרינו: סמי מיכאל, א"ב יהושע ואנטון שמאס. ההדגמה הספרותית בספר נפתחת בסמי מיכאל, שספרו "חסות" הופיע לראשונה ב–1977, ומכל ספריו הוא הפוליטי ביותר, כשתופעת הכלאיים בספר ממוקמת בהקשר של מזרח ומערב. הרומן מתרחש בשלושת הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, ויש בו שתי עלילות: האחת מתרחשת בכפר מנדא ובחיפה והשנייה בג'נין. רוב הדמויות חברות במפלגה הקומוניסטית בחיפה, והמצע האידאולוגי המשותף אמור לגשר על פערים של שפה, תרבות ומנטליות וליצור מציאות אוטופית. שמיר טוענת שדמויות הספר חיות במרחב חווייתי של מגע בין תרבויות, וכולן משלמות מחיר גבוה בשל כך.

חשיבותו של הדיון ב"חסות" אינו נעוץ רק בניתוח המרתק מפרספקטיבת הכלאיים, אלא בעשיית צדק עם סופר מעולה שנדחק מעט הצידה, למרות שמבחינה ספרותית הוא אינו נופל מאלה המהווים את "השורה הראשונה". שמיר מדגישה את חשיבותו של "חסות" כרומן מצוין שהקדים את זמנו. בעיניה מיכאל הוא סופר חשוב שלא התקבל כראוי, כי הפרהסיה הספרותית של שנות השבעים טרם בשלה להכיל ספר שאינו המשך של ה"קנון" המקובל, אלא בריאה חדשה שאינה מקושרת להיסטוריה של הסיפורת העברית.

היא מספרת שהמבקר הקובע גרשון שקד רק הזכיר את שמו של מיכאל בספרו על תולדות הספרות, ולא התייחס לספר כאחת התגובות הספרותיות למלחמת יום כיפור, כפי שהתייחס לספרים אחרים. שקד עסק רק בישראל הראשונה והדיר סופרים בעלי מאפיינים מזרחיים–ערביים (ואוסיף: לא אותם בלבד). לדעתה, התנגדותו של סמי מיכאל לתיוגו כסופר מזרחי הייתה בעוכריו. מה שמזכיר לי התנגדות דומה של יצחק שמי, שלא הסכים להצטמצם בגומחה מזרחית, ואף הוא היברידי בדרכו. שני הסופרים, שמי ומיכאל, ממזגים חוויות מעולם המזרח יחד עם התייחסות למסורות כתיבה מערביות, ודבר אין להם עם ספרות אתנית כפשוטה. בעיני שמיר, סמי מיכאל עצמו הוא דמות היברידית, ולכן היה מסוגל לכתוב על דמויות היברידיות מזרחיות ומערביות.

בין תשוקה לדחייה

השפעת "חסות" ניכרת ב"הכלה המשחררת" של א"ב יהושע (2001), שכאילו מתכתב עם קודמו. ברומן זה שתי עלילות שאינן שוות במשקלן, ובתחילתו קיטוב בולט בין "מזרח" ל"מערב", אך בהמשכו ולקראת סופו נוצר פעפוע בין יסודותיו השונים. לדברי שמיר, יהושע שונה מסמי מיכאל באופן הטיפול בנושא הכלאיים וכן בפואטיקה. מיכאל כותב בסגנון ריאליסטי קלאסי, ואילו "הכלה המשחררת" הוא רומן גרוטסקי וקרנבלי שיש בו קומיות רבה. הוא מתאפיין בדיאלוגים רב–קוליים ורב–לשוניים ומשלב יסודות מודרניים ופוסטמודרניים.

זהו רומן על תשוקה ודחייה כלפי "הזר המקומי", שהוא איש המיעוט הלאומי, או מי שמעבר לקו הירוק. ראוי לציין, כפי שמביאה שמיר, שהוגה הדעות וחוקר הספרות באחטין ראה בקרנבל טשטוש ומחיקה של גבולות, וספריו של יהושע מרבים לעסוק בשאלת הגבולות, שמירתם ופריצתם, ופריצת גבולות קשורה באופן מהותי לכלאיים.

במחקר הכלאיים מדובר רבות על יחסי משיכה ודחייה ועל תשוקה אל השונה והזר, שהוא גם מפחיד ומאיים וגם אובייקט של תשוקה. כך מתגלה הדבר בדמותו של הגיבור הראשי, המזרחן ריבלין, המתייחס אל הערבים כאובייקט למחקר, אך גם נמשך אל זרותם. הרומן של יהושע, טוענת שמיר, חותר להכרה בזולת ולהכרה בערבי. לא ייפלא אפוא שעם הופעתו זכה לקבלת פנים מקוטבת.

אכן, "הכלה המשחררת" הוא ספר מתעתע, משונה ומסעיר, והשימוש בכלי הניתוח ההיברידיים מאיר את משמעות הסיפור ויוצר סדר במה שנראה כמו כאוס גרוטסקי. לאור מחקר זה אפשר גם להבין את ההתנגדות לספר, כי כאשר אויב מובהק כמו ברגותי מופיע כגיבור סימפתי אנו עלולים לאבד את הצפון. ושוב אני חוזרת אל בן שיחי הידען, שזיהה סכנה אמיתית בממד הפוליטי של שיח הכלאיים.

בין יהדות לציונות

את הסקירה המשולשת של סופרים היברידיים חותם "ערבסקות", ספרו של סופר ערבי–נוצרי–ישראלי שבחר בעברית כשפתו הספרותית. שמיר מזהה בספרו כמה סוגי כלאיים ורואה באנטון שמאס דמות היברידית במיוחד. "ערבסקות" מספר על משפחה ערבית ששורשיה בסוריה של המאה התשע–עשרה ומשכנה בכפר בגליל. למספר קוראים אנטון, והוא דמות אוטוביוגרפית, אם כי צריך לזכור שגם אוטוביוגרפיה היא סוג של בדיון ספרותי. זהו רומן על אדם שכלוא ביחסי התרבות המסובכים שהוא רוקם עם סביבתו, וחש את אי הנחת של סופר בהוויה הישראלית.

מושג ההיברידיות קשור מהותית למושג ה"סיפיות", עמידה על הסף, וזהו מצבו של גיבור הספר שזהותו מפוצלת בין מזרח למערב. הוא קשור ליהודים באופן עמוק, אך מתנגד לציונות. שמיר מצביעה על אפשרויות התיקון שמעלה הגיבור, ועל "מרחב שלישי" שמשלב את המקורות השונים. מושג זה של "מרחב שלישי" חוזר בספרה של שמיר כאפשרות שנוצרת בעקבות הפיצול ההיברידי. הספר זכה להתקבלות גורפת ולהצלחה גדולה, אך ספר כדוגמתו לא נכתב לאחר מכן עד הופעתו של סייד קשוע, מציינת שמיר.

ב"הזר המקומי" דיונים מעניינים על משמעות הכותרות ההיברידיות של הרומנים הנסקרים, וניתוחים ספרותיים יפהפיים. ספר מאתגר ומעשיר, אמנם עם פוטנציאל הרגזה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד אדר א' תשע"ו, 4.3.2016