החזרתם למדפים של ספרי סלינג'ר, מרוענני עטיפות, מספקת הזדמנות להציץ שוב ביצירתו, הנעה בין מאמץ עילאי שלא לספר סיפור לבין יכולתו של מְספר מדויק

הגביהו את קורת הגג, נגרים

ג'יי.די. סלינג'ר

מאנגלית: קובי מידן

מחברות לספרות, 
2006, 175 עמ'

—

תשעה סיפורים

ג'יי.די. סלינג'ר

מאנגלית: אסף גברון

מחברות לספרות, 
2005, 189 עמ'

—

הוצאת "מחברות לספרות" מבית כנרת החליטה לרענן את עטיפותיהם של שני ספריו של סלינג'ר שיצאו לאור בעברית לפני כעשר שנים ולהחזירם למדפים. זו הזדמנות לומר משהו עליהם ועל יצירתו בכלל.

מעולם לא הבנתי את האמנות המודרנית ומשטחי הצבע האקראיים שלה, הקוביות המופשטות, האסלות והמזרקות או אסלות שהן מזרקות, לא בטוח. לפני כשנתיים ידידה שוחרת אמנות ניאותה להתלוות אלינו לסיור במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), שם ביארה בפנינו אט–אט את התמוטטותה הנפשית של מלאכה שגילתה כי לעולם אין חפץ בה: הציירים גילו את הצילום. המכונות נעשו דייקניות לאין–שיעור מאשר בני האדם וזאת על אף כישרונם המופלא של האחרונים. ענף שלם צריך היה להמציא את עצמו מחדש.

במקום לנסות לצייר טוב יותר ממצלמת ניקון הולכת ומשתכללת החליטו הציירים לפרוש מן המשחק: הם כלל לא ינסו לצייר. בכלל, הם אמרו, כל הרעיון הזה שאמנות קשורה באסתטיקה הוא די מופרך. לא הבנתם – האמנות היא רעיון. והם הלכו והפשיטו את הרעיון: בתחילה מכישרון החיקוי, אחר כך מהצורך לומר דבר–מה בעל ערך ולבסוף אפילו מן החומר. במוזיאון ההוא ניתן היה למצוא, למשל, במה ריקה שעליה המבקרים מוזמנים לעמוד ולהיות הם לאמנות עצמה.

על הביקור ההוא במוזיאון חשבתי כאשר סיימתי להיאבק בספרו של סלינג'ר, "הגביהו את קורת הגג, נגרים". בניגוד לרוח הסוגה שהוא פועל בה, סלינג'ר לא טורח כלל לספר. התחושה הנושבת מן הדפים היא כי המחבר בז לאמנות הסיפור ואיננו מעוניין לציית לכלליה הבסיסיים ביותר. טוויית עלילה נדמית בעיניו כאמנות האתמול השייכת לבעלי מלאכה, לא לאמנים.

נעדר אמפתיה לגיבוריו, סלינג'ר
צילום: The picture desk

אל תקרא בי

עבור הקורא הישראלי סלינג'ר הוא "התפסן בשדה השיפון". אבל לסופר המוערך הייתה גיבורה נוספת מלבד הולדן קולפילד; משפחת גלאס ושבעת ילדיה: סימור הגאון, באדי הסופר, בו–בו הקצינה, וולט ו–ווקר התאומים, זואי השחקן ופראני הסטודנטית.

הסיפור המכונן – והראשון כרונולוגית ביחס לזמן כתיבתו – על אודות משפחת גלאס הוא הסיפור הקצר החשוב ביותר של סלינג'ר, "יום מושלם לדגי בננה", המופיע בקובץ "תשעה סיפורים" שבו נדון בהמשך. הוא מציג לראשונה את סימור הנשוי למיוריאל ונראה כסובל מפוסט–טראומה מלחמתית הגורמת לו לחוסר יציבות נפשית. ב"הגביהו את קורת הגג, נגרים" מורחב סיפור חייו של סימור באמצעות אחיו, באדי, המספר על יום החתונה של סימור ומיוריאל המשתבש באופן לא צפוי. בנובלה הנוספת בספר, "סימור: ההתחלה", מנסה באדי לתאר את אחיו הגדול בשורה של אנקדוטות חסרות משמעות.

אני מרגיש שיש לי ידע, מין תובנת עורך שנרכשה בכל כישלונותיי לתארו על הנייר באחת עשרה השנים האחרונות, והידע הזה אומר לי שלא ניתן להגיע אליו באמצעות לשון המעטה. למעשה, בדיוק להיפך. מאז 1948 כתבתי ושרפתי בתיאטרליות לפחות תריסר רשימות או סיפורים עליו – כמה מהם, מה יש להגיד, אלגנטיים וקריאים למדי. אבל הם לא היו סימור (עמ' 151).

במשך כל הנובלה נאבק באדי לתאר את הדבר עצמו, את סימור. אלא שהלה, על אף גאוניותו בעיני המספר – שלא חדל להרעיף עליו שבחים מביכים – היה אדם רגיל למדי עם סיפורים משעממים למדי. בשלב מוקדם בסיפור הקורא מתחיל לחוש תחושה מוזרה: הספר מבקש שלא לקרוא אותו. מבקש כמו ילד שרוצה ממתק. בתחילה מפציר, אחר כך דורש, לאחר מכן מיילל ולבסוף משליך חפצים בכל הבית וממאיס עליך את החיים.

גברים רבים מאוד בגילי ובקבוצת ההכנסה שלי הכותבים על אחיהם המתים בצורה חצי–יומנית מקסימה בכלל לא טורחים לתת לנו תאריכים או לספר לנו היכן הם באמת. שום תחושה של שיתוף פעולה. נשבעתי שלא אניח לזה לקרות לי. היום יום חמישי, ואני שוב יושב בכיסא האיום שלי (עמ' 158–159).

סלינג'ר לא מפסיק לנסות לתת תחושה שזהו לא סיפור. זהו "הדבר האמיתי", ולשם כך הוא מתאר את עצמו הכותב ואת הרגליו, מקפיד על אי–סדר, קופץ מנושא לנושא, מוליך את הקורא בתוך אינסוף סיפורים קטנטנים וחסרי תכלית, פונה אליו בסוגריים ובהערות שוליים ולעולם–לעולם לא מלטש. אך כמו ההבדל בין בכי בסרטי קולנוע, שהוא דרמטי ומרגש, לבין בכי במציאות, שהוא מלא נוזלי אף, יפחות משונות ופנים נפוחות, כך גם הדבר עצמו של סלינג'ר – מרוב שזה "אותנטי" זה דוחה ומשעמם.

לעתים, כך הייתי אומר לסלינג'ר לו היה בין המקשיבים, הדבר עצמו – מעשה הכתיבה – קורה כשאתה מניח לו להיות הדבר עצמו – מעשה של כתיבה – ולא מנסה להכריח אותו להיות "הדבר עצמו". מלבד זאת, קשה להתחמק מן התחושה המביכה כי סימור ובאדי הם שני צדדים באישיות המחבר והכתיבה משמשת ל"סלינג'ר הכותב" להתבונן בהערצה על "סלינג'ר ההוגה הגאון" ולשרטט את דמותו למען הדורות הבאים. נרקיסיזם טהור בלבוש יעני–ספרותי.

מתח מבעבע

לעומת זאת, בתחום הסיפור הקצר סלינג'ר מפגין את יכולותיו כמספר מדויק בעל רגישות לפרטים. רבים מהסיפורים נפתחים בדו–שיח להגני, משעשע וסתמי למדי, אולם קריאה חוזרת מגלה עד כמה דווקא חילופי המילים הללו טעונים במשמעות.

"אני לא הולכת לדאוג בגלל זה", הכריזה סנדרה בפעם החמישית או השישית והפנתה את דבריה אל עצמה לפחות כמו אל גברת סנל. "החלטתי שאני לא הולכת לדאוג בגלל זה. מה זה נותן?". "את צודקת", אמרה גברת סנל. "אני לא הייתי דואגת. ממש לא. תעבירי לי את התיק, מותק" (למטה בדוגית, עמ' 79).

בהמשך הסיפור מתברר כי הדיבור והשתיקה הם חורצי גורלות לשבט או לחסד. נוכחת עוצמתית נוספת בסיפוריו של סלינג'ר היא המלחמה בה"א הידיעה. מלחמת העולם השנייה. "הוא [הרופא] אמר שזה ממש פשע שהצבא שחרר אותו מבית חולים – אני נשבעת לך. הוא אמר לאבא שלך בפירוש שיש סיכוי – סיכוי גדול מאוד, הוא אמר – שסימור יאבד לגמרי את השליטה על עצמו", אומרת אמא של מיוריאל לבתהּ, אשתו של סימור (יום מושלם לדגי בננה, עמ' 14).

גם אלואיז, שאיבדה את אהובהּ במלחמה, יצאה ממנה מצולקת: "כל מה שהוא [בעלי] יודע זה שיצאתי עם אחד שקוראים לו וולט – איזה חייל חוכמולוג כזה. הדבר האחרון שאני אעשה זה להגיד לו שהוא נהרג" (דוד ויגילי בקונטיקט, עמ' 40). החֶברה המתגלה מן הסיפורים, שנכתבו בשלהי שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, היא חברה שלא התאוששה מארבע מאות אלף הרוגיה ומיליוני נפגעיה, חברה פצועה. בגוף ובנפש.

ברוב הסיפורים ההתרחשות העלילתית היא יחסית מינורית: נערה מתאהבת באח חברתהּ, ילד נחשף לאמירה מזעזעת של בעלת סמכות, אישה מגלה לחברתהּ כיצד נהרג אהובהּ במלחמה – אולם ההתרחשות שמאחורי העלילה נחווית כזעזועים טקטוניים של הנפש, וכאן בא לידי ביטוי כישרונו של המספר, המותיר את המתח מבעבע מתחת לפני השטח עד להתפרצות הכואבת.

החולשה הגדולה של סלינג'ר היא היותו מספר הנעדר אמפתיה לגיבוריו. הוא מתאר את המתרחש ללא כחל ושרק, ובתיאור כזה יש כוח רב כאשר ישנם מפנים בעלילה. אך כאשר הוא בוחר – למשל ב"סימור: ההתחלה" – לוותר על העלילה ולהתמקד בדמויות, הסיפור מתפורר והופך לאיִן.

סלינג'ר הוא אחד היוצרים החידתיים בתולדות הספרות האמריקנית. תקופת הפוריות שלו נמשכה פחות מעשרים שנה (יש שיאמרו בקושי אחת–עשרה) ולאחר מכן גזר על עצמו חמישים שנה של התבודדות והתנזרות מכתיבה ומחשיפה לציבור. ייתכן שהמסתורין הוא המשווה ליצירותיו – שרבים מתייגים כ"גאוניות" – את הילתן. בעיניי, סיפוריו הקצרים, המוקדמים יותר, משקפים את יכולותיו כסופר ואילו הנובלות המאוחרות והמתחכמות מדגישות את חולשותיו ויכולות להכתיר אותו, לכל היותר, בתואר "אמן מילה מודרני". עצתי לכם: הסתפקו בסיפורים. הם טורדי מנוחה בדיוק כפי שסיפורים קצרים צריכים להיות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' אדר א' תשע"ו, 12.2.2016