"כמה התקוממת על המציאות שבה אנשי רפואה קובעים לנשים מה טוב להן, כמה רצית להשיב לנשים את האמון בעולם הפיזי שלהן". פרֵדה אישית מדפנה מאיר 

אנשים נוטים להחליף כובעים במהלך חיי היום–יום שלהם. כובע העבודה מוחלף בערב לכובע המשפחה, ובלילות הכובע המשפחתי הופך לכובע זוגי. בבקרים שוב מונח כובע העבודה וכך חוזר חלילה. הפרד ומשול, דע את מקומך ואת חלוקת תפקידיך. אל תערבב ביניהם.

באופן מוזר את מעולם לא החלפת כובעים, דפנה אהובה שלי. ולא בגלל שהיה לך כובע אחד בלבד. ההפך. נשאת על עצמך ערמה תלולה של כובעים שכולם חיו בשלום ושלווה אחד עם השני בלי להכביד או להעמיס. על קומתך הקטנה נשאת את כובע האחות–בטיפול–נמרץ, כובע מנחת פוריות ואישות, כובע חברת המזכירות היישובית וכובע חברת מועדון הקוראים המשפיעים וגם את כובע התופרת, והבשלנית, והשחקנית, והרשימה ארוכה.

אבל מעל כולם עמד כובע האִמהות שלך, שהיית כל כך גאה בו. "אמא מספר אחת בגלקסיה", ככה כינית את עצמך, באהבה גדולה ובהערכה עצמית מעוררת פליאה. ילדת ארבעה והיית אם לשישה, כשלקחת תחת חסותך שני ילדי אומנה.

עבורי היית קסם מהלך. בור ללא תחתית של ידע וחכמת חיים, מקור לשמחה ילדית ומתפרצת, מוח תבוני שלא שבע מלמידה, ולב עצום שהרעיף את אהבתו על החיים, העולם, הקיום. כל דבר ידעת, בידיעה עמוקה ופנימית, ומה שלא ידעת, הלכת לחקור וללמוד. היה לך ידע בגוף ובנפש, בתורה ובהלכה, בביולוגיה וברפואה. אני רוצה לחבוש על דמות דיוקנך ארבעה כובעים שאני נוטלת לעצמי, כמתנה ממך.

מעל‭ ‬כולם‭ ‬עמד‭ ‬כובע‭ ‬האִמהות‭ ‬שלך‭, ‬שהיית‭ ‬כל‭ ‬כך‭ ‬גאה‭ ‬בו‭. ‬
דפנה‭ ‬מאיר‭ ‬ובנותיה
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

לוחמת

כמה שנלחמת על הידע הנשי. ידע הוא כוח ולקיחת אחריות.
כל כך התקוממת על המציאות שבה אנשי רפואה קובעים לנשים מה טוב להן ומה נכון להן. רצית להעניק לנשים את הידע והכלים שדרכם יוכלו להכיר את הגוף על מחזוריותו ושינוייו, על תשוקתו ונסיגותיו. הידע הרפואי היה נגיש לכול, אך הידע ההלכתי היה מחוץ לתחומן של נשים רבות. הן נזקקו לפנות לסמכות הלכתית שתיקח על עצמה את האחריות ההלכתית לפסוק. כמה רצית להשיב לנשים את האמון בידע שלהן ובגוף שלהן. שילמדו להכיר אותו, להבין אותו, להקשיב לו. לחבר בין הבנת הגוף להלכה ולהעניק כוח ובטחון אישי בהתנהלות מול סבך סוגיות הטהרה.

פנית לפוסקי הלכה עם שאלות מנומקות, מנוסחות היטב ועטורות באומץ. לא באת רק לשאול – באת לדון. פוסקים לא תמיד הזדהו עם עמדותייך ואת הגנת עליהן בחירוף נפש ובלב שותת. ניהלת מחלוקת לשם שמים מתוך נחרצות עמוקה וענווה גדולה. לא חששת להתדיין עם אנשי הלכה באומץ לב וביושר על מה שנכון בעינייך.

כאישה וכאשת רפואה פגשת לא מעט נשים שחוות מצוקה קיומית סביב נושאי אישות. התורה שבעל פה, כך האמנת, עודנה מתעצבת ומתגבשת בכל דור ודור, והיכן אנחנו, הנשים. בגופינו אנו מקיימות מצוות, אך המצווה לשמח את הגוף – מה תהא עליה? סוגיית שבעה נקיים העסיקה אותך עד מאוד. הטריד אותך שתשוקת הגוף הגואה בימים אלו מנועה מלקבל מענה; הכעיס אותך שהמענה ההלכתי לבעיות פריון מסוימות הוא בגלולות הורמונליות. זעקת שמענה שכזה הוא בבחינת איסור דאורייתא של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"; החלטת שלא להמשיך ולהיות בודקת טהרה לאחר שחווית פער קשה וכואב בין בדיקת טהרה שעשית להנחיה ההלכתית שליוותה את הבדיקה.

למרות הידע ההלכתי הרחב שלך, חזרת והזכרת לנשים שאת מומחית בתחומך, אך אינך פוסקת הלכה. היית כל כך מדויקת במה ששייך לך ובמה שלא. ובמה שהיה שייך לך, נלחמת בתוקף. לא היית מוכנה לקבל את המצב שיש ידע ויש עובדות ויש תורת חיים – וקיימת מציאות הלכתית שמגבילה ומצמצמת את חוויית האישות והפריון. לא ארבעה ולא שישה ילדים יש לך, דפנה. מאות ילדים הלכו אחרי מיטתך וחבו לך על פעילותך המסורה שעשית, מתוך אהבה ומחויבות עמוקה לתורת ה' ולנשות עמו.

חומלת וחולמת

היית אחות במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה. בית החולים הגדול ביותר בדרום הארץ, כזה שמשרת אוכלוסייה פריפריאלית רחבה. הענקת את כל כולך, במלוא עוצמת קומתך הקטנה. למרות ערמת הכובעים התלולה זה מכבר, הוספת לעצמך משימה עצמית ללמוד רוסית וערבית כדי לתקשר טוב יותר עם מטופלייך. איזה לב רחב וחומל היה לך, אחות עמוסת משימות. לא ביקשת מהם להבין אותך, ביקשת מעצמך להבין אותם.

מתוך כל הבחירות שעמדו בפניי, בחרתי, ועודני בוחרת כל יום מחדש, להיות אישה יהודייה, דתית לאומית, מתנחלת, נשואה, אמא, לומדת ועובדת ומפרנסת את משפחתי בכבוד ביחד עם בעלי היקר, שיחיה. בתוך שלל עיסוקיי הרבים, יש לי שפע של זמן פנוי, ככל אשר אדרוש לעצמי, ללימודים, לבילויים וליצירה. כן, בנות. זהו המצב אצלי, על אף שאני מגדלת שישה ילדים, ומשמעותית באופן יומיומי בחייהם ובחיי בעלי היקר, גרה בהתנחלות מרוחקת ממקום העבודה, נוסעת בטרמפים (בזבוז זמן/חיסכון בכסף) ועובדת 50 שעות בשבוע מחוץ לבית (מתוך הבלוג של דפנה "דרך נשים").

"שפע של זמן פנוי". תיאור מציאות שכזו לא מתיישב בשום צורה עם חיי אישה מטופלת בילדים, במשרה מלאה פלוס. אבל איתך, דפנה, זה מתיישב. בנוחות, על כורסה עמוקה וספר או סרט טוב. תמיד ידעת להבדיל, בחדות ובבהירות, בין עיקר לטפל ובין צריכה לרוצה.

פירטת בבלוג שלך את השיטה שלך לתעדוף בין המשימות הרבות, והצעת לנשים לאמץ את אחד הדברים שהכי קשה לשחרר – את הכוח לשלוט ולנהל באופן יחידאי את חיי הבית. ככה היית דפנה. חולמת, ומיישמת. לעשות כיף היה ממש בגדר מצווה. הכביסה והגיהוץ יעברו למיקור חוץ, אבל את החלומות שלך רק את יכולת לממש.

מוחלת

גדלת בבית קשה וכואב. לא ידעת מהי אהבת אם. עברת דרך תחנות שגידלו ורוממו אותך, החל בחברת הנוער בטירת צבי דרך משפחה אומנת ועד לשירות הצבאי – ונישואייך בסופם.

סלעים של כאב ישבו על ליבך, אך את שמטת אותם אחד אחד אל צידי הדרך של חייך, מתוך אמונה שלמה שסליחה היא כוח מרפא. מי שלא מסוגל למחול, אמרת, נושא על עצמו משאות כבדים ומיותרים שמאריכים את הכאב ומקצרים את החיים. כמה קשה לסלוח, דפנה, וכמה שלטת באמנות הזאת. התהלכת בעולם הזה בלב קל ונקי, ולא נשאת בליבך דבר על שום אדם. ואם התחיל להיווצר בך דבר, פרקת אותו באופן מיידי, כן וישיר, באופן כזה שליבך נותר בהיר.

אמנות המחילה חלחלה אל ליבותיהם של בני משפחתך. אין בי כעס, אמר נתן אישך לאחר הסתלקותך. תראי, דפנה, איזה חותם אדיר הותרת: כוח למחול, יכולת לחמול, צורך לחלום, תביעה ללחום.

נפשך נעקרה בכוח אך שורשי הווייתך נטועים עמוקות בעולם הזה, ותמיד עם קריצה על הדרך. בת 38 הסתלקת מן העולם, וכמו רבי נחמן, שובל הפלא שהותרת אחרייך רק הולך ומתגדל.

יהי זכרך המתוק ברוך.

*

פנינה גפן היא תסריטאית ועורכת עיתון הילדים "אותיות"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב שבט תשע"ו, 22.1.2016