האם היה יצחק חלש רוח וגוף בעת מתן הברכות, ומה הדבר מעיד על יעקב? על הפרשנות לסיפור גנבת הברכות ביצירותיהם של גיברטי ופלינק 

פרק כז בבראשית פותח בציון זקנתו של יצחק, אובדן כושר הראייה שלו ורצונו להתכונן לקראת יום מותו. "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת, וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" (בראשית כז, א–ב). הפתיחה הניטרלית לכאורה מובילה לאחד הסיפורים הטעונים ביותר בתנ"ך.

נראה לי שאם נבין את אופי הזקנה של יצחק, נוכל לענות טוב יותר לשאלות הקשות שמעסיקות אותנו מימי בראשית ועד ימינו. האם יעקב רימה את יצחק? ויותר מכך, האם יצחק הלך שולל ובירך את יעקב בברכות שהיו מיועדות לעשו? או לחלופין, האם העניק ליעקב את הברכות המיועדות לו מלכתחילה? קשות השאלות ומורכבות התשובות. התשובות נשענות גם על הבנתנו את מצבו הפיזי והמנטאלי של יצחק כאשר נתן את ברכתו ליעקב.

האם  זקנתו של יצחק מעידה על חולשת הנפש והגוף? האם נחלש רצון החיים שלו, כמו אצל ברזילי הגלעדי? "וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה… וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל הַמֶּלֶךְ… בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע? אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה? אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת?… יָשָׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי" (שמו"ב יט, לג–לח).

יצחק נוהג באופן מנוגד לברזילי. הוא מצווה את עשו: "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית כז, ג–ד). יצחק מנחה את עשו להביא לו את בשר הציד האהוב עליו, בשר הדורש שיניים חזקות ללעיסה. ספר קהלת מתאר באופן ציורי את בגידת הגוף הזקן: "וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת" (קהלת יב, ג). יצחק אמנם עיוור, אך גופו לא בגד בו. הוא מבקש בשר ציד ובקשתו מעידה על כוח רצונו ועל בריאותו הפיזית.

זקנתו של יצחק יכולה להעיד על חכמתו, "אין זקן אלא חכם" (קידושין לב ע"ב), לאו דווקא על חולשתו. גם אובדן הראייה, נקודת החולשה המובהקת שלו, איננה מעידה בהכרח על חיסרון. אצל עיוורים רבים מתחדדים החושים האחרים כפיצוי.

אציג את יצחק הזקן באמצעות יצירותיהם של שני אמנים גדולים שראו בעיני רוחם יצחק שונה מעט מהמקובל, והראו כיצד ברכותיו נובעות ממקורות של עוצמה ולא מתוך חולשה.

ברכה בדעה צלולה

לורנצו גיברטי (1378–1455), בן פירנצה, בוחר לתאר את יצחק במלוא כוחו. גיברטי היה מראשוני האמנים הגדולים של הרנסנס ויצר את דלתות הארד המוזהבות של חדר הטבילה (הבפטיסטריה) בפירנצה, הנחשבות לאחד משיאי אמנות הרנסנס. כשראה אותן מיכלאנג'לו, כמאה שנים לאחר יצירתן, אמר: "שערים אלה ראויים לשמש שעריו של גן עדן". עשרות שנים עמל גיברטי על יצירת הדלתות המתארות סיפורים מקראיים בעשרה פאנלים נפרדים. כל הסיפורים מסמלים רעיונות של תחייה נוצרית.

אחת התמונות המרכזיות והיפות ביותר מתארת את סיפור הברכות של יצחק בתבליט המציג שבע סצנות מפרשת תולדות כ"מחזה" בכמה מערכות. שילוב כמה סיפורים בתמונה אחת מאפיין את אמנות ימי הביניים, שהאמן הרנסנסי הכיר היטב ונשען על יסודותיה, ופענוח התמונה נעשה בקריאה מלמעלה למטה ומשמאל לימין. האירועים המשניים מתוארים באמצעות תבליט רדוד, בעוד האירועים המרכזיים המתרחשים בקדמת התמונה מתוארים בתבליט גבוה, כמעט תלת–ממדי.

לורנצו‭ ‬גיברטי‭, ‬סיפורי‭ ‬יעקב‭ ‬ועשו‭, ‬1452‮–‬1425‭, ‬בית‭ ‬הטבילה‭, ‬פירנצה

גיברטי יצר בתבליט חלל אדריכלי רנסנסי, העונה לכללי הפרספקטיבה ויוצר תחושת עומק ופאר רב. בפינה הימנית העליונה עומדת רבקה על הגג ומתפללת, ודמות המלאך המעופפת לקראתה מעידה שתפילתה נענית. במישור האחורי משמאל רבקה שוכבת על מיטת הלידה מאחורי וילון מופשל, וכדי להדגיש את ממד העומק של היצירה מתוארות במישור הקדמי ארבע נשים חינניות הבאות לבקרה. דמויותיהן העדינות והמרחפות מפוסלות באופן מרהיב. הדמות השמאלית נושאת על ראשה את מתנת הלידה האופיינית לתקופה: "דסקו דפרטו", טנא מלא מאכלים או מתנות אחרות. נראה ששילוב הנשים נעשה כדי ליפות את הקומפוזיציה ואין לו משמעות מעבר להדגשת חשיבותה של לידת הבנים.

דמותו של יצחק מתוארת פעמיים. במרכז התמונה הוא עומד ושולח את עשו להביא ציד. הצבת עשו כשגבו אל הצופה מונעת מאיתנו לחוש אמפתיה כלפיו. כיאה לעיסוקו כצייד הוא מלווה בשני כלבים, האחד שעיר והאחר חלק, ודמויותיהם מתכתבות עם אלה של עשו ויעקב התאומים. במישור האחורי מתוארת סצנת מכירת הבכורה. מתחת לקשת הימנית עומדת רבקה ומדריכה את יעקב כיצד לפנות לאביו.

בקדמת התמונה מימין יעקב כורע על ברכיו ומקבל את הברכה מאביו יצחק היושב זקוף, כשלימינם ניצבת רבקה, משעינה את סנטרה על ידה ומאזינה  בדריכות לדברי בעלה. היא אמנם צופה באירוע מהצד, אך ברור שהיא מעורבת בנעשה. בכל התיאורים רבקה מצטיירת כדמות חיובית. מאחוריה נראית דמותו של עשו המטפס על הר, מקלו על שכמו והוא יוצא לציד בצעדים רחבים. כל הדמויות בפאנל משוחחות זו עם זו או מקשיבות זו לזו. עשו בולט בבדידותו, הוא מתואר כמי ש"יוצא מהתמונה", ובאופן מטפורי מאבד את מקומו.

ברור, על פי התיאור בפאנל, שלגיברטי אין ספקות לגבי הדרך שבה ניתנו הברכות. מעל הקשת הימנית המלאך מברך את רבקה, ידו מופנית לעבר ידה המתרוממת. בתחתית אותה הקשת רבקה מורה ליעקב כיצד לנהוג. תנועת ידה ממשיכה את ברכת הא–ל ומכוונת לעבר יצחק היושב למרגלותיה. ידו הימנית של יצחק המברכת את יעקב מביאה ליעד הסופי את ברכת המלאך לרבקה.

יצחק, לשיטתו של גיברטי, היה בעת האירוע במלוא כוחו. הוא מכתיר את יעקב כממשיכו, נותן לו את הברכה המיועדת לו, ודוחה את עשו. יש לציין שעל פי הנרטיב הנוצרי הקתולי ברכת יצחק ליעקב מסמלת את הבחירה בנצרות כמחליפה של היהדות. התיאור של גיברטי שם דגש על ההכרעה הנכונה של יצחק. הוא נמצא אמנם בערוב ימיו, אך פועל באופן מושכל וצלול. האמן לא מעלים את מכירת הבכורה לעשו ואת שליחתו להביא ציד, אך אינו נותן מקום למעשה הרמייה ומדגיש שהבחירה ביעקב היא מעשה ידי הא–ל, המתבצע בזכות רבקה.

ללא מרמה, ללא קיפוח

חוברט פלינק (1615–1660), יליד גרמניה שעבר להולנד, היה תלמידו הראשון של רמברנדט והושפע מסגנונו. בשנות ה–40 וה–50 של המאה ה–17 נחשב לצייר מצליח ופורה ויצירותיו יוחסו לעתים בטעות לרמברנדט עצמו. באותן שנים רמברנדט נדחק ופלינק זכה להצלחה כבירה.

חוברט‭ ‬פלינק‭, ‬יצחק‭ ‬מברך‭ ‬את‭ ‬יעקב‭, ‬1639‭, ‬רייקסמוזיאון‭, ‬אמסטרדם

פלינק מתאר את הסצנה באופן שונה בתכלית מזה שבו בחר גיברטי. כיאה לאמן הולנדי בן תקופת הבארוק, הוא לא שם דגש על המבנים והקומפוזיציה אלא על ההבנה הפסיכולוגית של הדמויות ועל מוטיב הברכה והחסד הא–לוהי.

השפעתו של רמברנדט ניכרת ביצירה. פלינק משתמש בניגודי אור וצל כדי להעצים את הדרמה. במישור האחורי החשוך מונח על השולחן נתח הבשר הצלוי. במישור הקדמי המואר מתרחשת העלילה. עיני הצופה מתמקדות בארשת פניו של יצחק ובמחוות הידיים שלו.

שלוש הדמויות מביעות עומק רגשי. יעקב נראה להוט לקבל את הברכה. ידיו עטויות כסיות עור עיזים. רבקה רוכנת לעבר יצחק כמי שמאיצה בו לברך. פניה מביעות ריכוז וחמלה גם יחד. פני יצחק ורבקה סמוכים מאוד זה לזה, וניכר שיש ביניהם קשר זוגי איתן. פלינק אפילו לא רומז על קונפליקט או ניכור בין יצחק לרבקה, והוא שומר בכך על מסורת האמנות ההולנדית של המאה ה–17 שבה יצחק ורבקה נחשבו "זוג לדוגמה", ולו רק משום שלא הייתה בזוגיות שלהם צלע נוספת. משפחות בורגניות עשירות הרבו לקשט את בתיהן בתמונות המתארות את יצחק ורבקה.

יצחק יושב במיטתו, עיניו עצומות. גופו הרפוי והשמוט נשען על כרים לבנים. בגד הלילה התכלכל שלו אינו רכוס עד הסוף. ניכר שמעיל הארגמן המעוטר בפרווה היה פעם סמל הסטאטוס שלו. כעת המעיל נשמט מכתפו, שרוולו השמאלי קרוע. הופעתו של  יצחק מרושלת ומעידה על עבר מפואר והווה עלוב. למרות זאת, יצחק הזקן העיוור אינו מעורר רחמים אלא יראת כבוד. פניו מביעים ריכוז עמוק. זקנו הלבן פרוש על חזהו ויוצר מעין הילת קדושה למילים היוצאות מפיו.

יד אחת של יצחק אוחזת בנעימות ביד יעקב, בעוד ידו השנייה מרחפת סמוך לראשו במחוות ברכה. כפות ידיו של יעקב, יחד עם רעמת שיערו, מתוות מעגל דמיוני סביב פניו המוארים. החלל בין שתי ידיו של יצחק נמצא בדיוק במרכז הקומפוזיציה ומבטא את "המקום" שבו חלה הברכה. פלינק  מתאר כאן ברכת אב לבן כטקס העברה בין דורי. כביכול הוא חילץ את הפסוקים מן ההקשר הרחב שלהם, והתעלם מהחילופין בין יעקב לעשו:

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ. וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי.

ברכת יצחק של פלינק מגיעה ליעדה הנכון. ההתבוננות בתמונה אף אינה מרמזת על היבטים של מרמה וקיפוח. אמנים הולנדים במאה ה–17 מרבים לתאר סצנות מקראיות המדגישות את הפנים המוסריים של הסיפור המקראי ואת ערכי המשפחה. פלינק מסביר לצופה שרבקה עושה הכול למען בנה, ושהיא פועלת נכון.

עוד בימי פאולוס בנתה הנצרות הקדומה מערכת פרשנית הפוכה לפרשנות היהודית. בעיניה יעקב משמש פרוטוטיפ של הנוצרים, המכונים "ישראל שברוח". המדרש היהודי רואה בעשו את ממלכת רומי ובהמשך את הנצרות כולה, אך לפי הנצרות מייצג עשו את דמותם הטיפולוגית של היהודים, "ישראל שבבשר" המאבדים את בכורתם בגלל מעשיהם הרעים.

מצאתי מידה של אירוניה בכך שדווקא הנוצרים, ש"גנבו" מאיתנו את הבכורה ואת הבחירה, נוטים להעלים את מעשה המרמה של יעקב ורבקה ולתאר את ברכת יצחק באופן הרמוני ומלא חסד, בעוד אנו מרבים לעסוק בכשלים המוסריים של פרשה זו. #

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון א' כסלו  תשע"ו, 13.11.2015