מירון ח' איזקסון

הפעם

הַפַּעַם הַגּוּף יָכוֹל לְהַצִּיל אֶת הַנֶּפֶשׁ

לְהַנִּיחַ אֶת יָדֶיהָ בְּתוֹךְ כִּיסָיו

וְלוֹמַר לָהּ: אַתְּ אֶצְלִי נִשְׁמֶרֶת

לֹא יוֹצֵאת מֻתֶּשֶׁת לְבַד.

 

הַפַּעַם הַגּוּף חַיָּב לְהַצִּיל אֶת הַנֶּפֶשׁ

אֲנִי אֹמַר לוֹ שֶׁאוּלַי יַקְשִׁיב,

הִיא אֶת מִינָהּ מְאַבֶּדֶת

רַק הוּא יָכוֹל לְהַזְכִּיר לָהּ

מֵאֵיזֶה אֵיבָר הִיא נוֹלְדָה.

 

רַק הוּא יָכוֹל לְהַרְעִיב

וְהִיא תַּעֲצֹר פִּטְפּוּטֶיהָ,

תִּתְיַשֵּׁב וּכְמוֹ תַּרְנְגֹלֶת

תִּתְחַנֵּן לְקַלֵּף גַּרְעִינָיו.

 

הָיוּ יָמִים שֶׁל הַצָּלָה אַחֶרֶת

הַנֶּפֶשׁ סָחֲבָה אֶת הַגּוּף עַל גַּבָּהּ,

מָרְחָה אֶת פְּצָעָיו בַּחֲלוֹם שֶׁל מַלְכוּת

מִלְמְלָה נִגּוּן שֶׁאָהַב.

 

עַכְשָׁו הִיא פְּרוּעָה

נְזָמִים מוּזָרִים חוֹתְכִים בְּמַחְשְׁבוֹתֶיהָ,

אֵינָהּ זוֹכֶרֶת אֶת שְׂפָתָהּ

צוֹרַחַת כְּמוֹ אֲדָמָה אֲבוּדָה.

 

אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵהַגּוּף לְנַסּוֹת

אוּלַי לָעֵת הַזֹּאת נִשְׁאַר בָּעוֹלָם,

לְהִתְחַנֵּן עַל דָּמָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

בְּטֶרֶם יִֹשְׁתֹּק בְּשָׂפָה עַתִּיקָה.

——–

מירה קדר

רסיסים; רסיסי לילה

 

הַאִם הִרְגַּשְׁתָּ בּוֹדֵד

נִבְדָּל וּמְרֻחָק

מֵעַל וּמֵעֵבֶר

כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע

בְּבוֹאוֹ לְפָנֶיךָ

לִפְנַי וְלִפְנִים

לְהַקְטִיר קְטֹרֶת:

יִשְׁמָעֵאל בְּנִי בָּרְכֵנִי?

 

אֲנִי מְנַסָּה לֶאֱמֹד אֵינְסוֹף בְּדִידוּת

אוֹ עֲנָוָה

שֶׁל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא

כֹּל יָכוֹל

וְלוֹ הַמְּלוּכָה

מְבַקֵּשׁ מִבְּרִיּוֹת שֶׁבָּרָא, בֵּין כְּבָנִים בֵּין כַּעֲבָדִים,

מִכֹּהֵן גָּדוֹל מְשָׁרֵת לְפָנָיו:

בָּרְכֵנִי – –

וְלִבִּי פּוֹרֵץ אֵלֶיךָ

מִתְיַפֵּחַ

חוֹמֵר וְגוֹאֶה וּמִתְנַפֵּץ

בְּאַהְבָתְךָ

 

תשרי, תשע"ד

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ז אלול, 11.9.2015