בראשית תפקידה כמפקחת על לימוד התנ"ך הייתה מירי שליסל נתונה לביקורת רבנית חריפה. עם פרישתה היא משוחחת על המהפכה שביקשה לחולל במערכת, מעודדת את התלמידים להקשות על הכתוב ומבקשת ממחנכים לדעת מה קורה עם התלמידים שלהם. גם אם זה אומר לצפות בקטע מ"האח הגדול"

יום אחד ביקרה מירי שליסל בישיבה תיכונית ידועה. היא הבחינה בכך שהישיבה משקיעה מעט שעות בלימוד תנ"ך, ושאלה את ראש הישיבה מדוע זה כך. "אנחנו מעדיפים להשקיע יותר זמן בלימוד תורה", ענה לה. הסיפור הזה הוא דוגמה לאתגר שעמד בפני שליסל בארבע השנים האחרונות, שבהן כיהנה כמפקחת על לימוד התנ"ך בחינוך הדתי. בעידן שבו לימוד התנ"ך הפך לסלע מחלוקת בין קבוצות שונות בציונות הדתית, נדרשה שליסל לנווט בעדינות בין הקולות השונים, ולגבש מדיניות שכולם יוכלו לחיות איתה בשלום.

לא תמיד זה הצליח: בתחילת הדרך הייתה שליסל נתונה לביקורת חריפה מצד רבנים חרד"לים וגורמים מטעם "ישיבות הקו", שמחו על תוכנית הלימודים שבנתה ואיימו להכריז מלחמה על החמ"ד. שליסל מצידה הציגה את הגיבוי שקיבלה מרבנים מרכזיים כמו הרב יעקב אריאל והרב חיים דרוקמן, והסבירה את הרציונל שמאחורי התוכנית. היום, כשהיא מסיימת את תפקידה, היא משוחחת בהשלמה ובפיוס על המהפכה שביקשה לחולל בלימוד התנ"ך, ומקווה שהצליחה לבנות תשתית יציבה של לימוד תנ"ך בחינוך הדתי.

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

חלק משרשרת

מירי שליסל גדלה בירושלים ולמדה בתיכון פלך לבנות, שירתה בצה"ל כמש"קית הוראה ולמדה במכללה ירושלים ובאוניברסיטה העברית. היא לימדה בבית ספר פלך ואף ניהלה אותו במשך שנה, ולאחר מכן למדה במכון מנדל למנהיגות. בהמשך ניהלה את תיכון אור תורה לבנות בירושלים ועבדה במשרד החינוך וביד הנדיב. לפני ארבע שנים מונתה למפקחת המרכזית על לימוד התנ"ך בחינוך הדתי. עם כניסתה לתפקיד התגבשה ועדת מקצוע בראשות פרופ' אליהו עסיס, ובה ישבו דמויות כמו הרב איתן אייזמן, הרב יעקב מדן, ד"ר יוני גרוסמן והרבנית מלכה שנוולד.

"שמנו לנגד עינינו כמה הגדרות בסיסיות", אומרת שליסל. "ההגדרה הראשונה הייתה שתלמידים שקוראים תנ"ך ישמעו את דבר ה'. אנחנו לא קוראים טקסט, אלא את מה שהקב"ה אמר. שנית, אנחנו רוצים ליצור מחויבות. הלמידה צריכה ליצור מחויבות לעולם של ערכים, תורה, מצוות. הנחת היסוד היא שאחרי שאתה לומד תנ"ך אתה רוצה להתחייב. רצינו גם ליצור הזדהות עִם עם ישראל וארץ ישראל, להראות שאנחנו חלק משרשרת.

"זה קשור גם לאופן הלימוד: המטרה היא ללמד תנ"ך כחלק ממסורת הדורות. אנחנו לא ממציאים דרך חדשה ללימוד תנ"ך. יש חז"ל ויש פרשנים לאורך הדורות, וכל דור הוסיף פרשנות משלו. אנחנו לא מתחילים מקריאה יחפה. לבסוף, רצינו ליצור רצף היסטורי, מבריאת העולם ועד עזרא ונחמיה, ושהכול יתחבר לתלמידים. כשלומדים ישעיהו לומדים אותו במקביל למלכים של תקופתו, וכשלומדים את ירמיהו לומדים על החורבן. אי אפשר להכיר נביא במנותק מהרקע שלו. הנביא אומר משהו על רקע תקופתו, וגם על רקע תקופתנו".

אחד האתגרים בתפקיד היה הגיוון הרב של החמ"ד. "יש בחינוך הדתי אוכלוסייה גדולה של ילדים שגדלים בבית 'דובר תנ"ך'. השפה שגורה על פיהם ויש להם ידע מוקדם על תנ"ך. לצדם יש בכיתה ילדים שלא גדלים בבית דובר תנ"ך, וזה האתגר. יש כאן שתי אוכלוסיות וצריך לתת מענה לכולם, גם לילדים שאינם דוברי תנ"ך. זה נכון לא רק בתוך אותה כיתה, אלא בתוך החמ"ד בכללותו. יש למשל הרבה אולפנות לבנות שמלמדות הרבה שעות תנ"ך כחלק מהזהות הדתית של בית הספר, אך יש גם בתי ספר מקיפים שמלמדים רק את השעות שמשרד החינוך מחייב, והיינו צריכים לוודא שהתוכנית שאנחנו מגבשים מתאימה גם למקיף וגם לאולפנה. היו מקרים שבהם מנהל תיכון בעיירת פיתוח ישב בישיבת ועדת מקצוע ואמר: זה לא מתאים לבית הספר שלי, והיו מקרים שבהם מנהל אולפנה אמר שהחומר לא מעמיק מספיק. וניהלנו דיון. לא שאלנו את עצמנו מה ראוי מול הנצח, אלא מה אפשר לעשות, ואיך אפשר לקרב את הראוי ואת האפשר".

איך יוצרים את האיזון הזה?

"זה לא פשוט, אבל היו לנו כמה עקרונות יסוד. קודם כול, צריכה להיות התייחסות לפשט. הרבה פעמים אנחנו כמורים מתחילים מהפרשנות, ושואלים 'מה קשה לרש"י'. אבל כדי שהלימוד יהיה עמוק, השאלה צריכה להיות של התלמיד: מה קשה לך. קרא את הפסוק, ואם אתה לא מבין משהו, זה מצוין – תשאל שאלה. אני רוצה שזה יפריע לתלמיד, שהוא יסתכל על הפסוקים עם זכוכית מגדלת, ואז יקרא את הפרשנים. כך הוא בעצם עושה את מה שרש"י עשה.

"רש"י קרא פסוקים ושאל שאלות. הוא היה במדרגה גבוהה מאיתנו ושאל שאלות עמוקות, אך לפעמים הוא שאל שאלות פשוטות. ולפעמים אתה קורא את הרמב"ן ורואה שהוא עונה תשובה אחרת מרש"י, ואז אתה שואל את התלמיד לאיזו תשובה הוא מתחבר, מה מדבר אליו. כך הפרשנים הופכים להיות דרך לימוד, עזר, לא משהו מייגע. צריך להבין שהפרשנות היא שפה אחרת. הנטייה שלנו לא פעם היא ללמוד את שפת המקרא, שהיא לא השפה שלנו, וכשאנחנו לא מבינים אותה – לעבור לשפת ימי הביניים. זה כמו ללמוד טקסט בסינית, וכשאתה לא מבין אותו לפנות לטקסט באיטלקית. אנחנו מוכרחים להבין איזה סוג של תיווך וגישור נדרש כאן".

המחנך‭ ‬צריך‭ ‬לדעת‭ ‬שכאשר‭ ‬התלמידים‭ ‬שלו‭ ‬אומרים‭ '‬האח‭ ‬הגדול‭' ‬הם‭ ‬לא‭ ‬מדברים‭ ‬על‭ ‬ג‭'‬ורג‭' ‬אורוול‭. ‬אחרי‭ ‬שהמחנך‭ ‬מבין‭ ‬מה‭ ‬זה‭ '‬האח‭ ‬הגדול‭', ‬אולי‭ ‬שווה‭ ‬לדבר‭ ‬עם‭ ‬התלמידים‭ ‬על‭ '‬1984‭'‬
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לא לפיצול החמ"ד

כחלק מהתיווך ומהגישור מדגישה שליסל גם את החשיבות של ההקשר הרחב של הפרשיות בתוך התנ"ך עצמו, וכן את הנגיעה של הדברים בחייו של התלמיד. "ניקח למשל את פרשת עבד עברי", היא אומרת. "אחד הדברים שקורים, אם לא יודעים לעבוד נכון, הוא שהמורה אומר – עבד עברי זה משהו שהיה פעם; היום זה לא רלוונטי. אבל אם נסתכל על עבדות, אפשר להעלות שאלות מהותיות: האם אנחנו מוכנים להשתחרר מכל עבדות? אנחנו משועבדים, זה נוח לנו. להיות חופשי זה לקחת אחריות על אשתך ועל ילדיך, והתורה מאפשרת לעבד לברוח מאחריות. איזה סוג של חירות אדם לוקח לעצמו ואיזה לא? אלו שאלות אקטואליות מאוד משמעותיות. אבל קודם כול אנחנו מתחילים מהפסוקים, לא ממה שאני מרגיש.

"לפני שאנחנו מחווים את דעתנו, הבה נראה מה התורה אומרת. אחר כך מגיע ההקשר האישי – איך אני מבין את התורה. התורה לא משתנה, היא נמצאת שם ותפקידנו לגלות אותה ולחבר אותה עם מה שקורה לנו. זה חלק מיצירת מחויבות והזדהות. אם אתה לא מרגיש שזה שלך, אתה לא מזדהה".

הביקורת על שליסל התעוררה ב–2012, לאחר שעלה אתר אינטרנט ראשוני עם חומרי העשרה למורים לתנ"ך. בין המאמרים שם הופיעו מאמרים אקדמיים שעסקו בביקורת המקרא ובהסתכלות אנושית על דמויות תנ"כיות. הרב שלמה אבינר קרא אז לתלמידיו לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך של ש"ס, והרב אליהו זיני קרא לתוכנית של שליסל "כפירה" ואיים במלחמה על החמ"ד. בדיעבד מודה שליסל שטעתה בכך שפתחה את האתר מוקדם מדי. "העלינו לאתר חומרי העשרה למורים, שהם מטבעם מגוונים. המאמרים עלו לפני שעלו חומרי ההוראה עצמם, ואנשים ראו את זה והזדעזעו. צפיתי שיהיו חששות גדולים, אבל לא צפיתי את העוצמה של הביקורת. אני חושבת שהיא נובעת מחשש ומחוסר היכרות, וזה בסדר גמור. לא קל לתת אמון כשאתה לא יודע במי אתה נותן אמון, ולכן הבנו שאנחנו צריכים להוכיח את עצמנו. בסופו של דבר, כל מה שאנחנו מדברים עליו כאן הוא רגיש.

"אני לא רוצה להיתמם ולטעון שכל הביקורת נובעת מבעיה טכנית של אתר האינטרנט. בוודאי שהמחאה התלבשה על חששות גדולים יותר. אבל אחד הדברים שלמדתי הוא שכאשר מישהו צועק, צריך להבין למה הוא צועק – לקלף את הקליפות ולשאול מה באמת כואב לו בפנים, ויכול להיות שמה שכואב לו יכול ללמד אותך הרבה. באותו רגע זה קשה, אבל ניסיתי להתעלם מהמילים הקשות, לנשום עמוק ולשאול מה באמת מטריד אותם. חלק מהעניין הוא לומר: אנחנו בונים חומרים, כל מי שיש לו עמדה והתנ"ך חשוב לו – מוזמן להיות שותף. וכך, הרבה מורים שהיו סקפטיים בהתחלה הפכו להיות שותפים נפלאים בכתיבת תוכניות הלימודים. חלק ענק מהחומרים נכתב על ידי אנשים עם תפיסות עולם שונות".

את מנסה לשמור על חמ"ד אחד, אבל למה לא להתפצל לשתי מערכות חינוך נפרדות? אולי הפיצול הזה בלתי–נמנע, ולימוד התנ"ך הוא רק דוגמה לכך?

"היו אנשים שהציעו לי לעשות את זה, לבנות שתי תוכניות שונות בתוך החמ"ד, אבל לרגע לא חשבתי לעשות את זה. כולנו רוצים לשמוע את דבר ה', ולרוץ לפיצול זה דבר נורא. אחרי ארבע שנים הוכחנו שאין שום סיבה לפיצול. אנשים אומרים דברים שונים לגמרי, אך יושבים ביחד בהשתלמות. כשאתה רוצה שכולם יחיו ביחד הקצוות תמיד חושבים שמקפחים אותם, וכששני הקצוות מרגישים שמקפחים אותם סימן שאנחנו בסדר. אחת האינדיקציות לכך שפעלתי נכון הייתה אישית: בארבע השנים האחרונות מנעד החברים שלי התרחב. היום יש לי חברים וחברות, עמיתים ללימוד, בספקטרום הרבה יותר רחב משהיה לי כשהייתי מנהלת בית ספר. אנחנו יכולים לדבר בלימוד, ואם אני אומרת משהו וזה לא מוצא חן בעיני אחד מהם, אנחנו מדברים עניינית, כי אנחנו מאמינים אחד בשני. יש כאן עניין של אמון, ורק כך זה יכול לעבוד. ההיפרדות לא עושה טוב לאף אחד".

את מנווטת בעדינות בין כל השקפות העולם, אבל בסופו של דבר גם לך יש צד בוויכוח על לימוד התנ"ך.

"נכון. כשהייתי מנהלת בית ספר יכולתי לומר את העמדה שלי. אבל כשאתה מגיע למשרד החינוך, אסור לך לחשוב בגוף ראשון יחיד. אני באה לתת מענה, לא לומר את האג'נדה שלי. האג'נדה שלי רלוונטית, אבל אני צריכה לחשוב האם אני מייצגת נכון את כל המערכת. התפיסה שלי היא שהמטה צריך לשרת את השטח. מה שהכי חשוב הוא שהמורה יהיה מוכן ללמד. המורה הוא הקליינט שלנו. אם תוכנית הלימודים משרתת אותו ונותנת לו מענה, הוא יעשה עבודה טובה. אבל אם אני עסוקה בלנאום נאומים ולהתמוגג מעצמי והמורה בכלל לא מתחבר אליי, זה לא יעזור. השאלה שאני שואלת היא מה המורה צריך. אם דברים שאני אומרת מערערים אותו ולא עוזרים לו, צריך לחשוב מה כן יעזור לו. היה לי קו אדום אחד: לא הייתי מוכנה שיצנזרו רבנים. אם מישהו אמר על גדולים ורבנים של חלק מהציבור שהוא לא מוכן שיקראו אותם, הבהרתי שלא אקבל את זה. זה אולי אחד הדברים היחידים שעמדנו עליהם בתוקף".

תביעה לחיים מוסריים

יש תחושה לפעמים שהתנ"ך לא באמת רלוונטי לעולם הדתי שלנו. היהדות שלנו מתבססת על התורה שבעל פה ועל השתלשלות ההלכה, והעולם של התנ"ך מרוחק מן העולם שלנו וזר לו, ואין לו שום נגיעה לחיים דתיים היום.

"זו נקודה מאוד עמוקה. אני חושבת שההבדל הבסיסי בין התורה שבעל פה לתורה שבכתב הוא שבתורה בכתב אתה שומע את דבר ה'. התורה היא הכוונה למקומות לא–ביצועיים, לעולם של אידיאות. אתן דוגמה רדיקלית. כשאתה קורא את פרקי המבול אתה רואה שהסיבה למבול היא 'כי השחית כל בשר את דרכו', כלומר, בעיה מוסרית. אבל כשאתה קורא את עלילות גלגמש, למשל, אתה רואה שהמבול התרחש משום שבני אדם הפריעו למנוחת הצהריים של האלים, והאלים החליטו להעניש אותם ולהשאיר אדם אחד שיעשה תיבה. אחרי שהם השמידו את כל האנושות, האלים ראו שאף אחד לא נותן להם קרבנות. זה עצבן אותם, עד שהם מצאו את האדם ששרד והוא הכין להם קרבנות, והם עטו עליהם כמו זבובים ואכלו אותם.

"הנה ההבדל בין תפיסה שבה אנשים בוראים אלוהים לבין תפיסה שבה אלוהים בורא אדם. כשאנשים בוראים אלוהים הם לוקחים את התכונות שלהם ומחילים אותן על האל – הוא עייף, הוא רעב, הוא עצבני. אך כשאלוהים בורא בני אדם, כמו בספר בראשית, הציפייה שלו מאיתנו היא שנחיה חיים מוסריים. התביעה של התנ"ך מהאדם היא להיות אדם מוסרי וראוי, וזו תביעה שאין כדוגמתה בהשוואה לתרבויות אחרות. התנ"ך מציג את האתגרים שהקב"ה מציב לאדם ואת האופן שבו האדם נופל ונופל ונופל, ולפעמים גם קם.

"אלה דברים סופר–רלוונטיים בעיניי, לכל דבר כמעט ביום–יום שלנו: סוגיות של פופולריות ואותנטיות, שמקבלות ביטוי בסוגיה של נביאי שקר; סוגיות של צדק חברתי ועוול; סוגיות של טוב ורע. הכול. אם אתה מכוון את הלימוד שלך, ולא עוסק רק בשאלות דקדקניות אלא מצמיח את השאלה של תורת חיים, זה רלוונטי. אם אתה לא מסיים שיעור בשאלה איך זה משמעותי לחיים שלנו, לדילמות שלנו, התורה באמת הופכת להיות לא רלוונטית. אם תלמיד קורא בכיתה את הפרק של עקדת יצחק ולא מזדעזע עד עומקי נשמתו, לא עשינו עבודה טובה. אלו דברים שצריכים לגעת בנו, לטלטל אותנו. זה לא פשוט. הרבה יותר קל להריץ הכול עם פרשנים, כי השאלות הן אש. אבל התורה היא אש. אם הלימוד הוא בלי אש, אי אפשר להתחבר אליו".

שליסל עוברת בשנים האחרונות בין תפקידים של הוראה בכיתה לבין תפקידי ניהול וגיבוש מדיניות חינוכית. במשך תשע שנים ניהלה את התיכון הדתי לבנות אור תורה בירושלים, שאת הרעיון הבסיסי שלו היא מגדירה כ"אליטיזם לא סלקטיבי". לדבריה, במשך שנים חלמה להקים בית ספר לא–סלקטיבי לבנות. "הרעיון היה לתת מענה לכל התלמידים, ולא רק לתלמידים 'חזקים'. צריך להיות מענה משותף לכל התלמידים. האליטיזם של בית ספר לא נובע רק מכך שהוא ממיין את תלמידיו; השאלה היא מה אתה עושה עם התלמידים".

אחד האתגרים שמחנכים מתמודדים איתם היום הוא החינוך למיניות בריאה. שליסל מאמינה בפתיחות מצד המורה, ובנכונות להקשיב ולא להיבהל מן השאלות. "ילדים הם נורא נחמדים", היא אומרת בחיוך, "כשהם רואים שלמורה קשה לעכל את העובדה שהם יודעים את מה שהם יודעים, הם פשוט לא מגלים לו. כך יש הסכמה שבשתיקה: אתה תחשוב שאנחנו צדיקים, אנחנו לא נפריע לך לחשוב את זה ונעשה מה שאנחנו רוצים. אבל אם התלמידים רואים שהמורה מתעניין בהם, ושהוא לא יתמוטט ממה שהם יגידו לו, הם ידברו איתו.

"התפקיד של המורה הוא לומר: אני פתוח למה שמטריד אתכם, בשביל זה אני פה. אם בית ספר לא יודע להתמודד עם בעיות, מה התפקיד של בית הספר? לקחת שמנת ולהפוך אותה לקצפת? להיות בלנדר? בעיניי, התפקיד של בית הספר הוא לגעת בשפיר ובשליה. בנושאים של מי אני ומה הזהות שלי ומה זה אומר. אלו דברים חשובים, ובית ספר הוא המקום לברר אותם. אם המורה לא ייתן תשובות, התלמידים יקבלו אותן בכיכר החתולות או באינטרנט. השדר צריך להיות: שום דבר לא ממוטט אותנו, ושום דבר הוא לא סופי, שום דבר הוא לא חורבן.

"אני גם מצפה ממחנך לדעת מה קורה עם התלמידים שלו. לדעת מה הם רואים בטלוויזיה. לא לצקצק ולהגיד: 'אני לא רואה את זה', אלא להתכבד ולקרוא על זה באינטרנט או לצפות בקטע, כדי לדעת על מה התלמידים מדברים. לדעת שכשהם אומרים 'האח הגדול' הם לא מדברים על ג'ורג' אורוול. אחרי שהמחנך מבין מה זה 'האח הגדול', אולי שווה לדבר עם התלמידים על '1984', ולברר איתם מנין מגיע הרעיון הזה ומה עומד מאחורי התוכנית הזו. אבל אם המחנך לא יודע את כל זה, אין לו סיכוי מול התלמידים. וכשהתלמידים מבינים שהמורה לא רלוונטי, הם עושים איתו חסד ולא משתפים אותו. אם אתה פתוח לתלמידים שלך זה לא בהכרח אומר שאתה מסכים עם מה שהם עושים. אבל אתה רוצה שהדברים יונכחו".

אמפתיה לצד עמדה ברורה

איך את מתרגמת את זה לנושאים של מיניות וצניעות?

"נניח שאתה מחנך ואדם דתי, ויש לך תלמידים שנוגעים בבנות בסניף. אתה יודע שהתלמידים שלך מתנהגים כך ואתה לא פוסל אותם, אבל אתה מציב את העמדה שלך שלפיה אסור לגעת בבנות לפני החתונה. עכשיו צריך לדון בעמדה הזו, שלא מבוססת על גחמה אלא על הלכה ועל תפיסת עולם ועל היבטים פמיניסטיים–שוביניסטיים. אני לא מסתכלת על התלמיד ואומרת: אתה לא ראוי, אבל מותר לי להגיד את העמדה שלי, ואני מצפה מהתלמיד שיגיד את עמדתו ושידע לנמק אותה מבחינה הלכתית אם הוא יכול. ואם התלמיד לא מתחשב בהלכה, כדאי לבדוק מה המקום של ההלכה בחיים שלו. זו אחת השיחות שצריך לקיים.

"המחנך מייצג עמדה ברורה שההלכה היא גורם חשוב בחיים, גם אם הוא לא שופט את מי שלא שומר הלכה. גם אם אתה לא פוסל את התלמיד שלך, זה עדיין לא אומר שהמעשים שלו נכונים. השפה הזו מאוד חשובה. כשמורה 'זורם' עם התלמידים ומדבר איתם, הם מתבלבלים לחשוב שהוא מסכים עם מה שהם עושים, וכשהוא מתנגד למעשים שלהם הם נוטים לחשוב שהוא לא אמפתי. חשוב לשמור על אמפתיה והכלה, לצד עמדה ברורה".

יש מקרים שבהם ההתנגשות בין האמפתיה לבין העמדה הברורה היא חריפה יותר, כמו מול הומוסקסואלים ולסביות. אם תלמיד ניגש אלייך ומספר לך שהוא הומוסקסואל, כיצד תגיבי?

"אני חושבת שצריך קודם כול לשאול על מה אנחנו מדברים כאן: על הקמת משפחה? על חטא? האם כל אחד יודע מה השני עושה בחדר המיטות? האם אנחנו נכנסים לחדר השינה של כל אחד? יש עוד כמה חטאים שקשורים לבינו לבינה, גם בזוגיות הטרוסקסואלית. תלמיד שלך מגיע אליך ואומר לך שהוא רוצה לחיות חיים דתיים, ויש גורם בעייתי בחיים הדתיים שלו. אבל הוא רוצה לחיות חיים דתיים ולהקים משפחה. איך אני מציירת לתלמידים שלי תמונה שבה במשפחה דתית יש שתי אמהות או שני אבות? עכשיו, אפשר נורא להזדעזע ולא לקיים את הדיון הזה, אבל כמחנך, השאלה שהתלמיד שלך מביא אליך היא הנושא שאתה צריך להתמודד איתו. אתה לא צריך להרצות לו את כל העמדות שלך בנושא, אלא להתמודד עם השאלה של התלמיד. מאיזו נקודת מבט אני רוצה להסתכל על השאלה? אני רוצה שהוא ימשיך לשמור תורה ומצוות? איך אני עוזר לו עם זה? אני רוצה להוקיע אותו ולהוציא אותו החוצה? אלו השאלות שצריך לשאול".

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ג אלול, 28.8.2015