סוגת הסיפור הקצר סובלת כבר שנים מסיומים פתוחים ועמומים המתסכלים את הקורא. סיפורי הקובץ של דב בהט מספקים פואנטה מפתיעה ומהנה

במשעול הקונספציות

דב בהט

טוטם, 2015, 202 עמ'

אחרי שורה של רומנים וספרי שירה מפתיעים שפרסם בשנים האחרונות, בוחר דב בהט להביא לידי ביטוי את הפואטיקה המיוחדת שלו בז'אנר שהוא חדש מבחינתו – אמנות הסיפור הקצר.

התכונה הבולטת ביותר של סיפורי הספר "במשעול הקונספציות" היא היכולת שלהם לרתק את הקורא. הם עושים זאת בפשטות תמימה, לכאורה, שלמעשה מקופלת בה קריצה ממזרית ומתוחכמת. בהט יודע איך לברוא עולם במילים מעטות, ולפתל עלילה שבסופה אורבת הפתעה, הסוגרת את מה שתואר לפניה בסגר חזק, חשוף ואנרגטי. בזכות כך נחווית הקריאה בסיפוריו כמשב רוח רענן, המחזיר את ז'אנר הסיפור הקצר למקורותיו.

סיומים פתוחים, עמומים ורפויים, לא מוחלטים ולא מספקים, שלהם הורגלנו בספרות הקאנונית מזה עשורים ארוכים, יכולים להעיד לעתים קרובות על לא יותר מאשר קוצר ידו של הסופר. כל ההסברים, התירוצים והרציונליזציות, שלפיהם הסיום הפתוח מאפשר לקורא, כביכול, להשתתף במעשה היצירה, לבחור את הסיום הרצוי לו ולסגור את הפער האינפורמטיבי בעצמו; או, בנוסח אחר, שסיום פתוח הוא חיקוי מימטי ונאמן לחיים עצמם, שבהם רוב הסיפורים נותרים בדרך כלל לא סגורים וחסרי פואנטה – כל אלה אינם ממעיטים, בסופו של דבר, מטעם התסכול והאכזבה שחש הקורא כשהעלילה נקטעת לו באמצע ומשאירה אותו תוהה באשר לסיומה. שהרי בסופו של דבר אנחנו משתוקקים לסיפור "אמיתי", עם התחלה, אמצע, סוף ולפעמים גם פואנטה. זה טבוע בדי־אן־איי שלנו כבני אדם: אנחנו בעלי חיים שאוהבים סיפורים, שניזונים מהם כחלק מקיומם בעולם.

כמו סיפוריו הקלאסיים של גי דה מופאסן, גם סיפוריו של דב בהט מסתיימים לרוב בעוקץ, בשנינה, בסיומת סנסציונית־משהו, שנותנת לקורא הנאה קומפוזיציונית, תחושת סיפוק שהנה הסיפור הסתיים בנקישה, באקורד סיום שהופך אותו ליחידה הרמטית ברורה שיש לה התחלה, אמצע וסוף, ויש תואם וקורלציה בין השלושה. יתרה מזאת, הסיפור מקבל פתאום תפנית ומשמעות חדשה, והקורא נוכח לדעת שמתחת לאמת הגלויה שהתוודע אליה זה עתה מסתתרת אמת אחרת, עמוקה יותר.

געגועים לאקלימים אחרים. גגות רעפים בישראל
צילום: שאטרסטוק

הגנרל של מיכל

הדברים נכונים בדרך זו או אחרת לגבי כל סיפורי הקובץ. כך, למשל, אפשר להדגים זאת בשניים מהם מתוך כל היתר.

הסיפור "סליחה מראש, אדוני" מפגיש שני גנרלים, ישראלי וירדני, כשכל אחד מהם מלוּוה בפקידה, בבית קפה במלון יוקרתי בקופנהגן. בעוד הגנרלים בסיפור הם נטולי שם – הירדני מזוהה כ"הגנרל המשופם" והישראלי כ"הגנרל הישראלי" – לשתי המלוות הצעירות יש שמות. לירדנית קוראים עיישה, ולישראלית מיכל. הגנרל הישראלי מכונה גם "הגנרל של מיכל", "המפקד של מיכל" או "הגנרל שלה" – דבר המעיד על כך שהסיפור מסופר מנקודת מבטה של מיכל, חיילת בת 19, שרואה את עצמה בת מזל על "שכבר בשלב כה מוקדם בחייה הצעירים היא זוכה להיות עדה לאירוע היסטורי שכזה", ו"שזכתה למושב מכובד בשיחות מדיניות. קרוב־קרוב ללב העניינים".

אלא שהפואנטה בסיום תוכיח שעל אף שמיכל, החיילת הצעירה, נוכחת בפגישה, בעצם היא מודרת ממנה. הקודים הסמויים העוברים בין שני הגנרלים־העמיתים חולפים דרכה בלי שהיא תהיה שותפה להם. למעשה היא נבחרה להתלוות לגנרל כדי שייעשה בה שימוש דווקא בשל תמימותה וגילה הצעיר. השמות החסרים של שני הגנרלים, כמו גם רמזים מטרימים נוספים, מבהירים בדיעבד, לאור הפואנטה, שלא הגנרל הישראלי והחיילת שלו מתעמתים מול הגנרל הירדני והמלווה הצעירה שלו. מערך הכוחות הוא שונה לחלוטין ממה שנדמה היה לקורא במהלך הקריאה, הניזונה כאמור מתפיסתה הילדותית של מיכל את המפגש.

הפואנטה מבהירה לקורא ששיתוף הפעולה בין שני הגנרלים הוא צמוד, ואילו מיכל, ואולי גם עיישה, הנשים הצעירות וחסרות המעמד והסמכות, שייכות בסך הכול למעגל החיצוני. המחשבה שהיא נמצאת בלב העניינים מתגלה כאשליה. לא מה שנדמה ממראה עיניים ראשוני הוא המציאות האמיתית, כי תמיד מונחת בירכתיה מציאות שונה, מפתיעה, המהפכת את משמעותה של זו הגלויה.

רעפי שלג בדרום

כשם שסיפורו הידוע של מופאסן "המחרוזת", שבו זוג בורגני משתעבד למחרוזת יהלומים אשר מתגלה בסופו של הסיפור כמזויפת, ובכך הופכת המחרוזת לסינקדוכה, לסמל המעיד על הזיוף של החברה הצרפתית של המאה ה־19 בכללותה – כך הופך הסיפור "גג רעפים אדום" של דב בהט לסינקדוכה, לסמל לבורגנות הישראלית העכשווית, על כל חוסר האותנטיות, החיקוי והזיוף שבחייה. גגות רעפים נועדו מלכתחילה לאקלים שיש בו שלגים, כדי שאלה לא ייערמו על הגג ויאיימו למוטטו. דווקא גגות שטוחים הם אלה המתאימים לאקלים המזרח תיכוני שלנו. אף על פי כן, שכונות שלמות בישראל מכוסות גגות רעפים, כמו מתוך געגועים לאקלימים אחרים, אלגנטיים יותר, אולי גם קרירים ושלווים יותר.

בהט ממקם את סיפורו בדרום הארץ, שם גג הרעפים מיותר עוד יותר מאשר בצפונה, ומכנה את השאיפה לכסות את הבית המדברי ברעפים כ"מיטב המסורת של החלום הישראלי". המושג הטעון "החלום האמריקני", המואשם בחומרנות ריקה ובתודעה כוזבת, מתהדהד מהצירוף "מיטב המסורת של החלום הישראלי". האירוניה כלפי האימוץ של הגג הזר – כאמור, סינקדוכה לנהייה הישראלית הפרובינציאלית לאמץ אופנות וטעמים אירופיים ואמריקניים תוך ויתור על סממני תרבות מקומיים – ניכרת בפתיחה של הסיפור:

בפאתי היישוב הדרומי עמדה שורת בתים שרובם חודשו ושופצו, בתמיכת המועצה המקומית, על פי מיטב המסורת של החלום הישראלי. הם כוסו בגגות רעפים משולשים בשיפועים חדים, ובחלקם נצבעו בגוונים עליזים ואלגנטיים, ירוק פיסטוק, אדום דובדבן, סגול שזיף או שחור גרעיני. רק מבנה אחד נותר עם גג שטוח, לפי הבנייה המדברית התכליתית של ימי הצנע והעליות ההמוניות.

ובאשר לפואנטה: כמו בסיפור הקלאסי של היינריך פון קלייסט, "רעידת אדמה בצ'ילה", שבו אסון טבע פתאומי מאפשר לאוהבים להתאחד, כך גם בסיפור של בהט. מתוך האסון הישראלי־מאוד של דרום הארץ – טיל־אויב הפוגע בבית – מתנצנצת האפשרות להגשים את החלום הישראלי של בעלת אותו בית בודד, שנותר לבדו עם גג שטוח. לפני האירוע הביטחוני לא התאימה בעלת הבית משום מה "לקריטריונים של המועצה לתמיכה כספית ושיפור המגורים", אבל אחרי האסון שנחת עליה היא מתאימה ועוד איך, ומוצע לה גג רעפים אדום או כחול על פי טעמה.

יהיה מוגזם לומר שכל הסיפורים בקובץ הם סיפורי פואנטה מובהקים – אבל לא יהיה מוגזם לומר שכל אחד מהסיפורים הוא יחידה סגורה מבחינה אמנותית. הדו־משמעות ואפילו הרב־משמעות משותפת לכולם, והקונספציה היא שאלה סיפורים ישראליים אקטואליים, המדברים על הכאן והעכשיו שלנו, המשופע בפואנטות ובהפתעות.

*

פרופ' ניצה בן דב היא מרצה לספרות עברית והשוואתית וראשת התוכנית לתארים מתקדמים בלימודי נשים ומגדר באוניברסיטת חיפה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015