מחקריו האחרונים של פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה פרצו דרך בחקר המקרא: הם הוכיחו את קיומה של ממלכה פלשתית מצפון לישראל, ולשיטתו של גליל אימתו את קיומה של ממלכת דוד. בשיחה על המחקר וממצאיו הוא מספר על הטעויות הפוליטיות של מלכי ישראל ועל העיוורון של חלק מחוקרי המקרא, ולא חוסך ביקורת על מצב לימוד התנ"ך במערכת החינוך

עבור ההיסטוריון גרשון גליל, איש החוג למקרא באוניברסיטת חיפה, התנ"ך שאותו הוא אוהב הוא לפני הכול ואחרי הכול ספר ההיסטוריה היהודית העתיקה. בשל כך, מכוונות תגליות רבות שחשף במהלך שנות עבודתו לאישוש ההנחה שמדובר בספר שהסיפורים בו, בחלקם הגדול והריאלי, אינם מנותקים מן המציאות.

בשנת 2010 חשף את מה שנחשב לכתובת העברית העתיקה ביותר, כתובת קיאפה, סמוך לעמק האלה, וסתר בכך את ההנחות המקובלות עד אז בחקר המקרא בעניין תארוך הספרים. לשיטתו, באותה כתובת חרס קצרה, שעוסקת בצורך לתמוך בעבדים ובאלמנות, יש הוכחה ליכולת כתיבה ספרותית בעברית כבר בתקופת מלכות דוד.

"זאת הייתה מין אקסיומה כזאת בחקר המקרא. הייתה טענה שבישראל לא ידעו לכתוב לפני המאה השמינית לפני הספירה, שידעו לכתוב אותיות ולא ידעו לכתוב טקסטים ספרותיים", מציין גליל בראיון המתקיים בחדרו שבאחת הקומות הגבוהות של מגדל אשכול באוניברסיטת חיפה. "יש לך ילדים, באיזה גיל למד הבן שלך לכתוב אותיות? ארבע או חמש. כמה זמן לקח לו עד שלמד לכתוב טקסטים? ארבע או חמש שנים. אבל לא מאתיים שנה. זה האבסורד – לטעון שבמאה השמינית הם ידעו לכתוב אותיות ורק אחרי 200 שנים התחילו לכתוב סיפורים – רק מי שאין לו ילדים קטנים יכול לטעון את זה, ובאמת מי שטען את זה, נדב נאמן, אין לו ילדים קטנים. אמרתי לו שזו סתם שטות".

לדבריו, חוסר ההצלחה של החוקרים לפענח את כתובת קיאפה הוא כישלון מביך. "אמרו לנו שלא יודעים לכתוב את זה. הראיתי אות אות ושאלתי אם מצליחים לקרוא אותן. אמרתי להם שזה שהם לא הצליחו לפענח את הכתובת זו באמת פדיחה. תאר לך שאתה מוצא את עשרת הדיברות או את מגילות מדבר יהודה ואתה אומר שאתה לא יכול לקרוא אותן ומישהו אחר קורא לך אותן. אין פדיחה גדולה מזה. אז מה אני אעשה? אני מתנצל בפניהם והייתי מאוד שמח שהם היו מצליחים לפענח את הכתובת".

למה הם לא הצליחו לפענח אותה?

"הם לא הצליחו מכיוון שמפענחי הכתובות זה עם די טושטוש. אם הם רואים את השם איציק וולף והאות פ"א לא מופיעה כמו שהם חושבים שצריך שתופיע הם לא יקראו איציק וולף אלא איציק וול. הם צריכים לראות את כל האות כאשר חלק מן האותיות ברורות יותר וחלק ברורות פחות. בכל מקרה, מתוך 66 אותיות שמופיעות בכתובת יש לך קרוב ל־50 אותיות ממש ברורות. חלק מן האותיות הללו הם כן הצליחו לקרוא. בא לפה ד"ר חגי משגב ואמרתי לו שהוא לא נורמלי כי יש לו 44 אותיות שפוענחו ועל כן ניתן לקרוא את הכתובת".

צילום: איציק וולף

ממלכה מצפון

ברם, המשמעויות הדי דרמטיות בכל הנוגע לחקר המקרא שנבעו מאותה כתובת אינן משתוות לטענה שהעלה גליל לאחרונה בשני מאמרים חדשים שפורסמו בכתבי עת מדעיים בינלאומיים. המאמרים, הנסמכים על מחקר שערך, טוענים לפריצת דרך בחקר תולדות ישראל והמזרח הקדום. המחקר, המסתמך על ממצאים ארכיאולוגיים ואפיגרפיים חדשים, קובע כי ניתן לאמת באופן ודאי את קיומה של ממלכה פלשתית צפונית בשם "פלשתין" שהשתרעה באזור של סוריה ודרום תורכיה של היום ואת קיומה של ברית היסטורית בין ממלכת ישראל לבין הפלשתים הצפוניים, ברית שהוכיחה את עצמה כשחריגה ממנה הובילה למפלות של ממלכת ישראל.

עדויות על אותה ממלכת פלשתין קדומה נמצאו בכתובות מצריות המספרות על מלחמה שהייתה למצרים עם גויי הים באזור צפון סוריה. "אנחנו מכירים את חמש ערי הממלכה הפלשתיות הנזכרות בתנ"ך: גת פלשתים, אשקלון, אשדוד, עקרון ועזה, ויש לנו גם עדויות ארכיאולוגיות חשובות לקיומן, אבל לא ברור מתי בדיוק הגיעו הפלשתים לדרום ישראל, והאם הם באו מהים או מהיבשה, דרך תורכיה וסוריה", אומר גליל.

"בנוסף לכך, הכתובות המצריות של רעמסס השלישי מזכירות את הכיבוש של ארץ פלשת. באותו הקשר שבו הוא מדבר על ערים באזור של הפרת ושל צפון סוריה הוא כותב שכבש את ארץ פלשת. עד היום אמרו שהוא דיבר שטויות, התבלבל ובלבל את המוח כי סתם העתיק רשימות. אז קודם כול הוא לא העתיק רשימות של ערים, כי הרשימות שם שונות מרשימות אחרות. חיזוק נוסף הוא מהארכיאולוגיה. באותו אזור של ממלכת פלשתין הצפונית נמצאה קרמיקה אופיינית מאוד לפלשתים. אם בערים הפלשתיות יש לך 20% מהקרמיקה הזאת שהיא מיקנית – ציורים אופייניים לקרמיקה הפלשתית, באזור של ממלכת פלשת הצפונית זה מגיע אפילו ל־95% מהממצאים. זה מעיד על עומק החדירה של הפלשתים באזור".

האם יודעים להיכן הפלשתים הגיעו בתחילה?

"לא יודעים. הם הגיעו לפה ועשו צרות בכל הכיוונים. רעמסס מרנפתח מזכיר אותם כמי שעשו לו צרות בדלתא של הנילוס. רוב הסיפור שלו בכתובת מרנפתח הוא המלחמה שלו נגד גויי הים ונגד הפלשתים. עם ישראל שמוזכר באותה כתובת הוא רק איזה גלגל חמישי שנזכר בסופה של הכתובת. הייתה מגמת פלישה לכיוון מצרים, לכיוון תורכיה ולכיוון מזרח. הם הלכו לכל הכיוונים והגיעו עד לפרת". גליל מציין עוד שבכתובת אשורית מאוחרת יותר, בקללות של אחד החוזים של אסרחדון, מוזכרת קללה נגד הפלשתים – שהאלה של עקרון תפיל להם תולעים מאחוריהם.

זה מזכיר את הטחורים שנזכרים בסיפור מסע ארון הברית בפלשת.

"נכון. כנראה שהם סבלו מאוד מטחורים הפלשתים האלה. זה לא יכול להיות מקרי – גם הם קוראים לעצמם פלשתינים, גם הקרמיקה דומה וגם יש לנו הכתובות עם הקללות. אם יש לזה אוזניים של פיל וחדק של פיל, זה כנראה פיל. כנראה שאלה אותם פלשתים. זה משנה לנו את התמונה באופן משמעותי מהבחינה הזו שיש לך גורם משמעותי מאוד בשטח שלא הכרנו. הממדים של השטח שבשליטתם הם של מעצמה אזורית ולא של איזו ממלכה קטנטונת. כל השטח שהיה בשליטת הפלשתים מעזה ועד גוש דן היה מצומצם מאוד לעומת האזור בצפון סוריה שיושב על נהר האורונטס. זה אזור עם המון מים, האזור הפורה יותר, בניגוד למדבר תדמור הסמוך".

ברית עם דוד

בניגוד לאותם פלשתים, שישבו באזורים הפוריים, ישבו הארמים באותה תקופה ממש במדבר תדמור הצחיח. בעיניו של גליל, דומה מאוד אופן הפעולה של הארמים לאופן הפעולה של חמושי המדינה האסלאמית, דאעש, הפועלים באותם אזורים ממש כיום. "אני מכנה אותם דאעש כי יש לנו את המפה וכל מי שרואה אותה קולט את התמונה – הארמים שולטים בסוריה ובצפון עיראק, ממש באזורים שנמצאים היום בשליטת דאעש".

יש גם מאפיינים דומים בינם לבין דאעש באופן הפעולה שלהם?

"כן. איך צצו דאעש? ממה? גם שם היו בעיות בקשר בין הנוודים לבין יושבי הקבע בערים, אבל איך זה גדל לממדים כאלה? אנחנו יודעים שאצל דאעש קם אל־בגדדי הזה ותפס את השלטון. אז גם אצל הארמים זה כנראה חייב להיות קשור לאיזו דמות כריזמטית. גם האשורים מגדירים אותם כ'בתי הארמים' שפושטים על האזור והורסים את הערים האשוריות עד שהאשורים בורחים מהמולדת שלהם אל ההרים". גליל מציין עוד כי עדויות על ההצלחות של הארמים מופיעות גם בטקסטים שכתבו האשורים על עצמם. עובדה זו נותנת משנה תוקף היסטורי לדברים משום שבדרך כלל לא הודו האשורים בכשלונותיהם. "כמו פוליטיקאים מודרניים, יש להם רק הצלחות. אז כשהם מספרים לך על מה שעשו להם הארמים, כשהם מודים בבעיה שיש להם, זה כנראה נכון".

לדברי גליל, במהלך אותו קרב איתנים שהתרחש בין הארמים לבין הממלכה הפלשתית הצפונית על ירושת השטחים שהיו לפני המאה העשירית לפני הספירה בשליטת האימפריות המצרית והחיתית בחר דוד מלך ישראל לכרות ברית עם הפלשתינים ובכך לבלום את ההתפשטות הארמית לתחומי ארץ ישראל. יתרה מזאת, הברית בין ישראל לפלשתים הצפוניים סייעה להכניע את הארמים ולייסד אימפריה אזורית גדולה שהשתרעה מחצי האי סיני ועד לנהר פרת. בכך, הוא טוען, ניתן לאשר היסטורית את שסופר בנביאים הראשונים על ממלכת ישראל בימי דוד המלך.

"בתנ"ך אנו קוראים על ברית בין דוד ותעי מלך חמת נגד הדדעזר מלך צובה. על פי כתובות שנמצאו בצפון סוריה ואשר מזכירות את 'תאי(תה) הגיבור, המלך הפלשתיני', ועל סמך הידע הפילולוגי וההיסטורי, ניתן לומר בוודאות שתעי מלך חמת, שנזכר בספר שמואל ובספר דברי הימים, היה קיים". כמו כן ניתן לומר לדבריו כי המלך הדדעזר מצובה היה קיים ושהייתה מלחמה ביניהם: "העדות המקראית בספר שמואל – 'וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת יוֹרָם בְּנוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעִי הָיָה הֲדַדְעָזֶר' – מעוגנת היטב במציאות ההיסטורית של המאה העשירית".

הכתובות המצריות מזכירות את כיבוש ארץ פלשת. תבליט של שבויים פלשתים ממדינת האבו במצרים

בריתות נגדיות

אם כך, כיצד נראתה המציאות הפוליטית־מדינית הריאלית של המזרח התיכון בימי דוד המלך על פי מחקריו של פרופ' גליל? על פי הצעתו, הקשר בין דוד לפלשתים הדרומיים, ובייחוד אנשי גת פלשתים שבראשם עמד אכיש, היה הדוק בתחילת מלכותו בחברון – אולם, כפי שמתואר בתנ"ך, לאחר איחוד ישראל ויהודה בידי דוד פורצת מלחמה בין הפלשתים לבין דוד מלך ישראל. בשלב זה, הוא מעריך, הביאה התקדמותם של הארמים בראשות הדדעזר מלך צובה לברית בין דוד לבין תעי הפלשתי מלך חמת, בבחינת "אויבו של אויבי – הוא ידידי".

הברית בין דוד לבין הפלשתים הצפוניים מביאה לברית גם עם הפלשתים הדרומיים, מכיוון שהארמים היוו איום גם על הפלשתים בארץ. בכוחות משותפים מנצחים הישראלים והפלשתים את הארמים ומשתלטים על שטחם.

לדברי גליל, הקשר ההדוק בין דוד והפלשתים מתבטא גם בעובדה כי בעת מרד אבשלום, כל הישראלים מרדו בדוד ובין תומכיו היו גם לוחמים פלשתים, בהם איתי הגתי שבא לעזרת דוד מגת פלשתים ועמו שש מאות חיילים. אמנם רבים מן המפרשים סבורים כי איתי הגתי, בדומה לעובד אדום הגתי, היה מישראל, אולם כבר בתקופת האמוראים יוחס איתי הגתי לפלשתים. כך במאמרו של רב נחמן במסכת עבודה זרה (מד, א), שבו הוא מציין שאיתי הגתי ביטל את הגדרת עטרת המלך כעבודה זרה, זאת משום שהוא היה עובד אלילים.

עם זאת, למרות הברית ההיסטורית בין ממלכת ישראל לפלשתים, היו גם אפיזודות של בריתות בין ישראל לארמים. אותן בריתות, או ליתר דיוק היעדר השותפות הפלשתית באותן בריתות שנוצרו בניסיון לבלימת האשורים שאיימו גם על הממלכה הפלשתית, מעידות בעיני גליל באופן בולט על העימות העמוק מאוד בין הפלשתים לבין הארמים.

"בתקופת חזאל מלך ארם או אחאב מלך ישראל – הישראלים והארמים התאחדו נגד האשורים. כמו שהיום גם אנחנו וגם חיזבאללה לא אוהבים את דאעש. יכולים להיווצר כל מיני חיבורים מוזרים. היחידים שלא הצטרפו לקואליציה הזאת בשנת 853 לפני הספירה, יחד עם אחאב, אלה דווקא הערים הפלשתיות. כל הגורמים באזור הצטרפו לקואליציה של מלך דמשק נגד האשורים ורק הערים הפלשתיות לא הצטרפו. לאחר מכן, כשחזאל עושה צרות לישראל וליהודה – איכשהו הן יוצאות מזה. העיר היחידה שלא יוצאת טוב היא גת פלשתים. הוא חונה וצר עליה. יש שם דם רע ומתח בין הארמים לבין הפלשתים. אתה אמנם יכול להסביר את המצור בכך שהם אולי לא הסכימו לשלם לו מס, אבל כנראה יש שם יותר מזה".

לדברי גליל, בדומה לתהליך שעבר על ממלכת ישראל שהייתה בתחילה מאוחדת והתפצלה, עברה גם ממלכת פלשתין הגדולה תהליך התפצלות וצמצום. "במאה העשירית לפני הספירה מצליחים הפלשתים עדיין לשרוד, אבל לאחר מכן הארמים הולכים ולוחצים עליהם וכל מה שנשאר מפלשתין הגדולה זה תחום מצומצם מאוד. כשהאשורים מגיעים במאה התשיעית לפני הספירה, היא התפצלה לארבע ממלכות קטנות ובסוף נשאר ממנה שריד קטן מאוד".

כשישעיהו מדבר על הכיבוש האשורי הוא מזכיר ארבע ממלכות באזור הזה – "הלא ככרכמיש כלנוֹ, אם לא כארפד חמת, אם לא כדמשק שומרון".

“מעולה. ארבע הממלכות הללו שהזכרת כרגע הן בדיוק ארבע הממלכות שאליהן התפצלה ממלכת פלשתין. עכשיו כשאתה אומר את זה, אני חושב שצריך לקשור גם את הפסוק הזה לעניין, הזיכרון הזה של הפלשתין הגדולה. אפשר לומר שישעיהו אמר את זה במקרה, אבל עכשיו כשאתה אומר את זה אז אולי אפשר לומר שהקונספט הזה עדיין נשאר“.

יכול להיות שמה שישעיהו התכוון אליו זה שאסור לסמוך על הבריתות?

"זה נכון".

לדבוק בשותפות הטבעית

כאשר מנסים למפות את מערכות היחסים שבין ישראל לבין שכנותיה בתקופת הבית הראשון, שבה עוסקים מחקריו של גרשון גליל, ניתן לראות, לדבריו, תופעה שמזכירה מאוד את הפוליטיקה האזורית של ימינו. "דמשק הופכת להיות המוקד המשמעותי של הארמים והיא כל הזמן כלואה בין חמת לבין ישראל. תמיד כשאתה עובר מעבר לאויב שלך – אתה מוצא פתאום את החברים שלך. זה כמעט מסורתי שישראל וחמת הולכים יחד נגד דמשק. זה דומה לברית ההיסטורית שהייתה לישראל ושנעלמה עם תורכיה ועם אירן של שלטון השאה. ברגע שאתה יוצא מהמעגל הראשון אתה מתחבר למעגל השני. גם עם האשורים זה היה אותו דבר. הם היו בקשרים טובים עם מדי כי היו לשני העמים אויבים משותפים ששלטו באזור גבול אירן־עיראק של היום. ברגע שהאשורים כובשים את אזור החיץ הזה, מתחיל כאסח בינם לבין מדי".

במאה ה־11 לפני הספירה ובמאה ה־10 לפני הספירה התרחש תהליך כיבוש ארמי באזור עד שהארמים מוטטו את אשור. לאחר מכן נדרשו לאשורים כ־150 שנה להתאושש. לוח הזמנים הזה נשען בעיקר על העובדה שלא נמצא תיעוד אשורי משנת 1060 לפני הספירה לערך ועד לשנת 930 לפני הספירה. משנת 930 עד לשנת 720 לפנה"ס מתחיל תהליך של רקונקיסטה, של כיבוש מחודש. האשורים כובשים בחזרה את השטחים שהארמים לקחו מהם קודם.

"אנחנו, עם ישראל, בשוליים של הסיפור הזה ורוב המלכים של ישראל קלטו את הסיפור הזה והעדיפו שלא לתמוך בארמים אלא לתמוך בעקיפין באשורים. לכן ברוב 120 השנים של היחסים בין ישראל לבין אשור היחסים הם פנטסטיים חוץ משתי טעויות שעושים אחאב ופקח בן רמליהו, שהיה פוליטיקאי קטן ועלוב שעל מנת לעלות לשלטון כרת ברית עם רצין מלך דמשק וככה שניהם נפלו – גם דמשק וגם ישראל".

זאת אומרת שהטעות הפוליטית של פקח הייתה שעזב את הברית ההיסטורית?

"כן. אבל לא הייתה לו בררה כי רק כך הוא הצליח לעלות לשלטון. אחרי שעלה לשלטון הוא כבר היה מחויב לרצין ועל כן גם אם היה רוצה להימלט מזה הוא לא היה יכול. חוץ מזה, הם דמיינו שהם יוכלו לעשות משהו. הם איחדו את כל הגורמים אבל תגלת פלאסר נפנף אותם בקלילות". העובדה שהאזכור של פקח ורצין מופיע באותו פרק בישעיהו שבו מתואר המסע של אשור עשויה להצביע על כך שזה מוקד הנבואה – התוכחה על עזיבת הברית ההיסטורית.

"זה כמו שכיום אתה שומע קולות שאומרים שנמאס כבר מהאמריקנים ושצריך ללכת עם פוטין, כי הוא יודע להילחם בטרור. ברגע שישראל תעשה את השינוי הזה – תתחיל לארוז את המזוודות וסע. זאת הסיבה שבגללה גם ישראל נפלה וגם יהודה נפלה – במקום להישאר עם הגוש הפוליטי הטבעי שלהן – עם האשורים דאז ועם האמריקנים דהיום – הם שינו את המדיניות בכל רגע. אם היו נשארים עם הגוש הפוליטי הטבעי – הם היו שורדים. ממלכת ישראל הייתה בשוליים של כל הסיפור ואשור הייתה משאירה אותה. אצל יהודה זה אותו סיפור עם מצרים ובבל בשנים שלאחר מכן. ב־20 השנים האחרונות למלכות יהודה שינו מלכי יהודה את המדיניות שבע פעמים. שבע פעמים הם עברו מאוריינטציה בבלית לאוריינטציה מצרית ובחזרה. התזזית הזאת, מצד לצד, זה לא טוב. אפילו שהבוס הגדול שלך עושה לך בעיות – תיצמד אליו כי אחרת אתה מסתבך".

טעויות מצטברות

אין לטעות בגרשון גליל. למרות אהבתו הרבה לתנ"ך, לא מדובר באדם דתי או במי שמאמין בתורה מן השמים. "לא מעניין אותי אם דוד הרג את גלית או לא, אם אבשלום אנס את הנשים או לא, אגדה כזו או אגדה אחרת. אלה פרטים קטנים, שכמובן הם כיפיים ומעניינים אבל פחות מעניינים אותי. מעניין אותי הסיפור בכללותו – האם הוא סביר והגיוני. האם הייתה ממלכה כזאת גדולה של דוד ושלמה או שזו הייתה ממלכה פצפונת באזור ירושלים כמו שחלק מהניהיליסטים טוענים".

לדבריו, נמצאו עד היום בין 15 ל־16 עדויות חוץ מקראיות המוכיחות כי מה שתואר בספרי הנביאים נאמן למציאות ההיסטורית. בין ההוכחות הללו הוא כולל את התזה שלפיה השכבות ההיסטוריות שהתגלו באתר הארכיאולוגי בחצור מתוארכות עד למאה ה־10 לפני הספירה, בימי מלכות דוד ושלמה. "על פי האלטרנטיבה של התל אביבים אתה תהיה חייב לטעון שבמשך תקופה של בין 15 ל־20 שנה יש שם ארבע פאזות מבחינה ארכיאולוגית. בדרך כלל שינוי פאזה מבחינה ארכיאולוגית קורה פעם ב־25 או ב־30 שנה. כשאתה מנסה לדחוס ארבעה שינויים כאלה במשך תקופה קצרה כל כך זה דבר בלתי אפשרי לחלוטין. לכן ברור שבחצור זהו הסדר הנכון. גם הממצאים הללו תומכים בתיאורי הממלכה של דוד ושלמה וכך גם הכתובות שאני פענחתי שמפריכות את הטענה שהם לא ידעו לכתוב במאה העשירית לפני הספירה".

אותן אקסיומות שעל פיהן ממשיכים גם היום חוקרי מקרא לפרסם מאמרים שאינם נשענים, לדברי גליל, על המציאות – מובילות לטעויות מצטברות. "המקרא זה כמו תל ארכיאולוגי במובן מסוים – שכבות על שכבות שכל אחת תלויה בשנייה. אם אתה מתחיל את הכול מהתקופה ההלניסטית או מהתקופה הפרסית, כמו שקורה במקומות רבים בחקר המקרא, אתה בצרות רציניות כי אתה לא מבין כלום. חקר המקרא היום נמצא במבוכה טוטאלית בגלל האקסיומות האלה שהם תקעו לעצמם בראש".

פרופ' גליל מציין כמה פעמים במהלך הראיון כי קיימת בעיניו התאמה רבה בין מכחישי המקרא, שעמם הוא נפגש בנסיבות מקצועיות, לבין האנטישמיות. "במהלך המבצע בעזה (צוק איתן, א"ו) שאלתי חלק מהחברים שלי בחו"ל מה דעתם על העניין. אני בעד שלום ולא ימני מתלהם. הלוואי שהיה אפשר לעשות הסדר ביניים עם הפלשתינים. אנחנו מבינים מה קרה פה עם חמאס – מי יורה על אזרחים. ציפיתי מהם למינימום של הבנה וראית שפחות או יותר אלה שמכחישים את המקרא, שמנסים לגמד ולהעלים את ההיסטוריה שלנו, הם אנטי ישראלים. הם משמיצים אותנו וטוענים שאנחנו עושים רצח עם". גליל מציין כי חלק מאותם עמיתים שלו טענו מאז ומתמיד שהישראלים משכתבים את ההיסטוריה של הפלשתינים לטובתם ומעלימים את ההיסטוריה של הפלשתינים. "לכן, טוב שהמאמרים הללו, על ממלכת פלשתין העתיקה, פורסמו בפעם הראשונה דווקא על ידי. זה מראה שכשהם טוענים שאנחנו מנסים להעלים את ההיסטוריה שלהם ושל הפלשתים והכנענים זה פשוט שקר".

גליל מציין כי יש כיום פלשתינים בארצות הברית, כמו אדוארד סעיד, שבנו את כל הקריירה שלהם על כך שהישראלים מעלימים את ההיסטוריה של הפלשתינים ומתעלמים מההיסטוריה של הפלשתים. "זה מוציא להם את האוויר", הוא אומר ומוסיף כי "ברוב טיפשותם" הם לא טוענים את הטיעון היותר טוב מבחינתם – שהם בעצם הישראלים האמיתיים, כמו שהנצרות טוענת. "הם לא טוענים את הטענה הזאת, שיכולה להיות לה מידה מסוימת של צדק והיתכנות. הם כל כך שונאים אותנו, את הציונים, שהם לא מוכנים אפילו לחשוב על האפשרות הזאת שיש בה משהו".

מענק חוקר

מה המשמעות של התובנה בדבר ההתאמה בין הכתוב בתנ"ך לממצאים ההיסטוריים לחוקר חילוני? האם יש לכך משמעות מעבר להיבטים ההיסטוריים?

"קודם כול, אל תזלזל בהיבטים ההיסטוריים. היסטוריה אינה דווקא היחסים הבינלאומיים אלא כל ההוויה האנושית – הרעיונות, הכלכלה, החברה, הדעת והאמונות. אני לא מדבר עכשיו על האמונה האישית שלי אלא מפריד בין הניסיון שלי להבין את התקופה על מכלול ההיבטים שלה – במה הם האמינו, איך נראתה החברה, איך נראתה הכלכלה ואיך נראה הצבא וכיוצא בזה – לבין האמונות שלי. מאוד חשוב לי, מעניין ומסקרן לדעת מה היה בתקופה הזאת ובאיזו מידה אני יכול לסמוך על המקרא. אפילו וולהאוזן אמר שצריך להיות מטומטם כדי שלא להשתמש במקרא אם אפשר להראות שהוא נכון".

עם זאת, גליל מוסיף כי המבט שלו נותר ביקורתי ביחס לכתוב בספרי הנביאים. "הסיפור המקראי הוא סיפור נכון. אני יכול להגיד לך את זה היום הרבה יותר בוודאות ממה שהייתי יכול לפני שנה או לפני שנתיים. אבל זה לא שאין פקשושים ואין טעויות. כך, למשל, על פי מי שכתב את ספר מלכים, מסע סנחריב נכשל ואין יותר שלטון אשורי בארץ, אך אנחנו יודעים שאחרי אותו כישלון המתואר במקרא – מלכות אשור היא בשיאה. על פי המקרא – אין אחרי אותו לילה גורלי מול חומות ירושלים שבו המלאך הורג 180,000 חיילים אשורים שום זכר למלכות אשור. זו טעות קשה. לכן אני לא אומר שכל מילה שכתובה בתנ"ך היא נכונה. צריך להסתכל בביקורתיות. אני לא חושב שאת התורה כתב אלוהים, ומצד שני אני לא יכול להתעלם מהעובדה שסיפור האהבה הזה בין אלוהים לישראל, שמסופר בתנ"ך, מסתדר עם המציאות באופן מסוים. במישור האישי, מבחינה אמונית, אני לא חושב שאנחנו מסוגלים לדעת מה אלוהים רוצה. קצת צניעות נדרשת בעניין הזה".

איך אתה רואה את מצב לימודי התנ"ך במדינת ישראל? הם מספיקים להצמחת חוקרים עתידיים?

"לא. יש לנו שתי בעיות מרכזיות – הפערים החברתיים והטעות שאנחנו עושים בעניין החינוך. זה לא רק הילדים. אני מסתכל על הבת שלי בת ה־13 ואחד הדברים שהכי משעממים אותה בבית הספר זה התנ"ך. זה אחד הדברים החמורים שקורים פה וזה מתחיל עם המורים. למה אני אוהב היסטוריה? כי היה לי בתיכון מורה מטורף להיסטוריה שהיה פשוט מדהים. הוא היה בא עם אופניים לכיתה, היה צוחק והשיעורים שלו היו מרתקים. זה צריך לרתק את התלמידים ולעניין אותם. כשהמורה בא לכיתה והוא לא מבין דברים בסיסיים בספרים פשוטים – שמואל וכדומה – אנחנו בבעיה גדולה".

לטענת פרופ' גליל, אחד הגורמים לרמה הנמוכה יחסית של המורים לתנ"ך הוא הפיזור הגדול של מוסדות ההוראה האקדמיים. "נותנים לכל שניים־שלושה ליצנים לפתוח מכללה להוראה והרמה שם, בחלק מהמכללות, פשוט מזעזעת. אם מישהי יודעת שהיא לא מסוגלת ללמוד פיזיקה או כימיה, והיא מתלבטת האם ללכת לאוניברסיטה או למכללה – זאת תהיה התוצאה. התוצר שיֵצא הוא תוצר גרוע. מזה זה מתחיל – האם אתה לומד נכון את החומר. יכולים להיות ויכוחים בין חוקרי המקרא, אבל הם בין מי שכבר למדו. הסטודנטים לא לומדים את הדברים הבסיסיים. הם לא יודעים אותם".

אחת מן ההצעות שהעלה גליל לשיפור רמת המורים לתנ"ך הייתה להעניק להם מענק "מורה חוקר", שבמסגרתו יקבל מורה תוספת למשכורת אם יערוך מחקר מדעי כלשהו בלימודי המקרא. "צריך גם לתת יד חופשית למורי התנ"ך. שהמורה ילמד את מה שהוא יודע. ברגע שאתה יודע זה הופך להיות מעניין, כי אתה שואל את השאלות הנכונות. יכול להיות שצריך לבטל את הבגרויות בתנ"ך", מהרהר גליל בקול.

"כשאני למדתי תלמוד בתיכון ובאוניברסיטה היו לי מורים פנטסטיים והתלמוד היה משהו פנטסטי. למרות שהוא טקסט קשה. אבל זה היה מעניין, מצחיק ומרתק. ברגע שאתה מתחיל להתחפר בפירוש כזה או בפירוש אחר לתנ"ך – זה לא מעניין. קח את הדברים המרכזיים, את הבעיות המרכזיות שבפרק התנ"ך, תראה לתלמידים שיש בעיה. ברגע שאתה מעלה בעיה לאוויר – זה כבר מרתק אותך ואותם משום שזה הופך את הלימוד ליותר מסתם איזה סיפור".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015