גופי, אתה מחמיץ
מירון ח. איזקסון

גּוּפִי, אַתָּה מַחְמִיץ
אֶת הַשָּׁעָה שֶׁיָּכֹלְנוּ יַחַד.
פַּעַם אַחַת כְּבָר הָיִיתָ לְבַדְּךָ
הִשְׁאַרְתָּ אוֹתִי מְנֻגָּד
לִבְדֹּק אֵיךְ אֲנִי נִרְאֶה חוֹלֶה בִּלְעָדֶיךָ.
אֲנָשִׁים בָּאוּ אָז לְבַקֵּר, אֲפִילּוּ סָבִי הַמְדֻיָּק
הִסְכִּים לְהִתְפָּרֵק.

אַתָּה מַחְמִיץ גַּם אוֹתִי:
יַחַד יָכֹלְנוּ לְהָבִין כֵּיצַד אֲנָשִׁים דִבְּרוּ נְבוּאָה,
וַאֲחֵרִים גִדְּלוּ בַּבַּיִת שֵׁמוֹת
וְכִנּוּ בָּהֶם תִּינוֹקוֹת וּמַעֲשֵׂי גְּבוּרָה.
וְאֵלֶּה שֶׁהֵם יַחַד זָכָר וּנְקֵבָה
בּוֹדְקִים אֵיךְ נִפְרַד הָאָדָם הָרִאשׁוֹן לְמִינָיו.

הַקְשֵב בִּשְׁתֵּי אָזְנֶיךָ גּוּפִי,
לְמַה שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִבְנוֹת
כְּשֶׁאַתָּה נִשְׁאָר וַאֲנִי לֹא מְגֹרָשׁ.
אוֹתָם עֵצִים, שֶׁבָּהֶם הָיִיתִי אָמוּר לְהִתְרַכֵּז
מֵאָז סָבִי לִמֵּד אֶת הֶעָלֶה מֵהַפַּרְדֵּס
לְהַמְשִׁיךְ לִצְמֹחַ בְּכִיסוֹ.

גוּפִי, גַּם אֲנִי מַחְמִיץ:
יֵּשׁ זְמַן מֻגְבָּל לְהוֹדִיעַ לְאִמִּי מַה הִסְפַּקְנוּ.

—–

*
הדסה ליכט

בְּכָל בֹּקֶר מוֹיְדֶה אֲנִי
נִדְחָק לָצֵאת מִן הַפֶּה,
לִזְכֹּר בִּרְעָדָה עֲמִידָתִי
לְפָנֶיךָ – מֶלֶךְ
וּכְבָר לָקוּם אֶל מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר.
חוֹבֶשֶׁת פְּאָתִי הַמֻּחְלֶטֶת
(שֶׁלֹּא תָּזוּחַ מִקַּו חֻלְיָה רִאשׁוֹנָה)
וּבַמִּטְבָּח הֲמֻלַּת פיז'מוֹת
וּמֶקַח מִמְכָּר בְּשׁוּק הַסֶּנְדְוִיצִי'ם לַחֵיידֶר.

בְּכָל בֹּקֶר מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ
מְבַקֵּשׁ לִבְקֹעַ הַחוּצָה
מְהֻסָּס וְנָבוֹךְ וְנִבְהָל
חַי וְקַיָּם וְשׁוֹקֵק.
אֵימַת ד‘ אַמּוֹת נִסְתַּלְּקָה
וּנְטִילַת טָהֳרָה שֶׁל בֹּקֶר
וּרְדִיד רַךְ צוֹבֵעַ מִצְחִי
וְאוּלַי גַּם קְוֻצַּת שֵׂעָר תִּתְפַּלֵּשׁ לַמֶּרְחָב
וּבַמִּטְבָּח “הַבֹּקֶר הַזֶּה“ בְּרֶשֶׁת ב‘
וְנִיחוֹחַ קָפֶה קוֹלוֹמְבְּיָאנִי.
שֶׁכָּכָה וְגַם כָּכָה
רַבְָּה עָלַי אֱמוּנָתְךָ

הדסה ליכט היא מורה בסמינר "בית יעקב"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015