המחשבה כי אנו חיים בגאולה המובטחת, כזו שאינה עלולה להיכשל, היא אשליה מסוכנת. שיבת ישראל לארצו היא נס שחשוב להודות עליו, אך מסוכן להסיק מסקנות חפוזות מכך

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים… ועל דבר זה צוה בתורה, שנאמר: "וזכרת כי עבד היית" – כלומר, כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחרות ונפדית. לפיכך כשסועד בלילה הזה צריך לאכול ולשתות דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות של יין – אין פחות מהן (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז, ז).

היציאה מעבדות לחירות לא ביום אחד, לא בחודש ואף לא בחודשיים נעשתה, אלא בתהליך ארוך ומתמשך שהיה מלווה בקשיים ומשברים. אפילו משה רבנו עצמו היה צריך ללמוד דבר זה. לאחר שנצטווה "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם… פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם… וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה, וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם", הקשה פרעה את עולו ואף תבן לא נתן לעם. משה חזר אל ה' ותמה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי… וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". הרמב"ן מסביר שמשה חשב שהקב"ה יעשה אותות ומופתים ותוך ימים מעטים ישחרר פרעה את ישראל. אולם הקב"ה השיב לו: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם", ועל כך אמרו חז"ל: "דומה דודי לצבי – מה צבי זה נראה וחוזר ונראה, כך גואל הראשון נראה להם, וחזר ונכסה מהן וחזר ונראה להם" (שיר השירים רבה), וחלפה יותר משנה עד שנגאלו (משנה עדויות ב, י).

בטוחים בהתחלה, לא ודאיים לגבי הסוף. רצים במרתון 
תל אביב 2015
צילום: אביר סולטן, 
פלאש 90

זהירות מאשליות

ארבע כוסות שותים בליל הסדר, ואמרו חז"ל: "מנין לארבעה כוסות? רבי יוחנן בשם רבי בנייה: כנגד ארבע גאולות… והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי" (ירושלמי פסחים י, א). ארבע הכוסות מסמלות כי גאולת מצרים הייתה תהליך מתמשך והדרגתי. כל כוס כנגד אחד השלבים של גאולת מצרים.

בגרסאות הגמרא שלפנינו מופיע: "תנו רבנן: [כוס] רביעי גומר עליו את ההלל, ואומר עליו הלל הגדול" (פסחים קיז, ב). אולם לפני הגאונים והרי"ף הייתה גרסה אחרת: "תנו רבנן: חמישי גומר עליו הלל הגדול, דברי ר' טרפון". השולחן ערוך כלל לא הזכיר את הכוס החמישי, אולם הרמב"ם כדרכו ממשיך את מסורת הגאונים, וכותב: "יש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל, וכוס זה אינו חובה כמו ארבע כוסות" (הלכות חמץ ומצה ח, י). מסורת שתיית כוס חמישי נשמרה אצל יהודי תימן, וכפי שכותב הרב קאפח במהדורתו לרמב"ם: "ומימי לא חסרתי כוס חמישי, וכך היה נוהג סבי ז"ל… וכן שמענו נהגו זקני הדורות הקודמים לשתות כוס חמישי".

כוס חמישי זה מה טיבו? הראב"ד הסביר: "והארבע כוסות סמכום באגדה כנגד ארבע גאולות… והחמישית כנגד והבאתי". ויפה הטעים את הדברים הרב ישכר תמר בפירושו "עלי תמר" על הירושלמי: "רבי טרפון היה מביא כוס חמישי לשם הדגשה כי עם בלי ארץ אינה גאולה שלמה. ויש להביא כוס חמישי לשם הדגשת הכרח הארץ להעם".

גאולת מצרים הייתה ביד חזקה ובזרוע נטויה באותות ובמופתים, ואנו שותים ארבע כוסות כדי לשים אל לבנו שהתממשה הגאולה בתהליך מתמשך. ואף לאחר שהגיעו לארץ ישראל מימות יהושע ועד מלכות שאול חלפו יותר מארבע מאות שנים, וגם אז, בימי דוד, עוד לא הגיעו לבניין בית המקדש. ומה נאמר על שיבת ישראל לארצו שזכינו לה בימינו אנו?

מצד אחד עלינו להתבונן בעיניים פקוחות באירועים אשר ההשגחה מזמינה לפנינו. מצד שני, אל לנו להיכשל בנטייה לראות יותר מאשר הָרְאָה לנו ולשמוע יותר מאשר נאמר. האם מדינת ישראל היא ההתגשמות המיוחלת של חזון הנביאים? בוודאי רק נביא יוכל לדעת זאת. האם פעמי המשיח נשמעים על ההרים? מי מאיתנו מתיימר לזהות את הסימנים?!

יש הנשענים על הנאמר בתלמוד (סנהדרין צח, א): "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל' וגו' (יחזקאל לו, ח)", ומבקשים לראות בתקופתנו את הקץ המגולה. ואולם, אין בן אדם היכול לומר שהנה המשיח עומד אחר כותלנו, ואם יש אדם שטוען שהוא יודע זאת, הרי הוא משלה את עצמו או מנסה להשלות אותנו.

תהליך שיבת ישראל לארצו מחייב אותנו להבין שנדרשת מאיתנו התנהגות ההולמת עם השב לארצו וקובע את גורלו. אנו זכינו לראות את עם ישראל חוזר לארצו ואת ארץ ישראל פורחת, ויש להודות לה' על כך ולהבין את כובד האחריות המוטל עלינו נוכח השינויים ההיסטוריים. אולם יש להיזהר מלפרש את דברי חז"ל בשטחיות. ובוודאי שאסור להשתמש בסיסמה "קץ מגולה" כשיקול לעשות משהו או להימנע ממשהו אחר. ההשקפה שהנה אנו באיזו גאולה מובטחת שאינה עלולה להיכשל – זו אשליה שאין לה על מה לסמוך, והיא אף עלולה לגרום חלילה למחשבה שניתן לעשות כל מיני דברים בחוסר שיקול דעת.

גאולת חנוכה

על עיקרון זה העמידנו הרמב"ם, כשכתב בתיאור קביעת ימי חנוכה:

וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים… והושיעו ישראל… והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני… ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו, שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסלו, ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן הנרות (הלכות מגילה וחנוכה ג, א).

יש לתת את הדעת על המשמעות העמוקה של תקנת "ימי שמחה והלל". תקנת חז"ל נתקנה על ניצחון החשמונאים ועל החזרת מלכות ישראל. מדוע מציין הרמב"ם שהשמחה וההלל נתקנו על ידי "חכמים שבאותו הדור", ואין הוא מציין את לשון הברייתא (שבת כא, ב): "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"?

ישועת העם וניצחון החשמונאים על צבאות היוונים באו לאחר שלוש שנות מלחמה, וכטבעה של מלחמה היו במלחמה זו ניצחונות ואף הפסדים וכישלונות. וכיצד ניתן לדעת האם הישועה והניצחון הינם זמניים, או שמא ניצחונות אמת הם ואכן המלחמה נסתיימה? כיצד ניתן להגדיר ישועה תמידית, אשר יש לתקן עליה שמחה והודאה? האם ניצחון בר קיימא הוא רק ניצחון שתוצאתו תקפה לעולם ועד, או גם ניצחון שתוצאותיו תקפות לזמן מסוים?

נראה כי אף בימי החשמונאים היו מי שלא ידעו כיצד להגדיר את הניצחון שזכו לו. בית המקדש עמד על תילו, אף שהיה צריך עדיין לתקנו מן הפרצות שנפרצו בו, וגם הכהנים שימשו בעבודתם כבימי קדם, אולם הנבואה ומלכות בית דוד כבר בטלו ולא שבו. האם ניצחון החשמונאים הצדיק את האמירה "ראשית צמיחת גאולתנו"?

נראה כי בשעת מעשה, היו תקוות כי הניצחון יביא לשיבת המלכות והנבואה. אולם כאשר אנו מתבוננים כיום באירועים שהיו, אנו יודעים כי לא היה זה תהליך שלם, שכן אחריו בא החורבן השני, ונראה שמסיבה זו הרמב"ם מזכיר בהלכה הנ"ל את החורבן.

מאותו הטעם נראה שהרמב"ם אינו מזכיר את לשון הברייתא "לשנה אחרת קבעום… בהלל והודאה". את השמחה ודאי שלא תיקנו חז"ל באותה שנה, שכן לא היה בידיהם אז לדעת שהניצחון הוא שלם, וייתכן שלא תמה בזאת המלחמה. את השמחה גם לא תיקנו בשנה הסמוכה לניצחון, משום שאם כן היה לברייתא לכתוב "לשנה הבאה" ולא "לשנה אחרת". לכן כתב הרמב"ם "חכמים שבאותו הדור", לאמור: באותו הדור, אשר בו ראו את הישועה ואת חזרת המלכות, אף שלא הייתה זו מלכות בית דוד – הבינו כי יש לקבוע את הימים הללו לימי שמחה והלל, וקבעו את מצוות פרסום הנס, אף שלא הייתה זו עדיין הגאולה השלמה.

דבר זה מלמדנו שאין ישועת ה' לעם ישראל נמדדת במידות קץ הימים. ודאי מצפים אנו לביאת גואל צדק ולישועה שאין לה סוף. אולם ישועה יכולה להיות אף ללא קשר לימות המשיח. אם צר להם לישראל מפני אויביהם אשר לחצום, ונושעו מהם, ו"חזרה מלכות לישראל", יש להודות על ישועת ה' ולהכיר בה. כך גם ישועת עמנו בדור זה ושיבת ישראל לציון, שהיא ישועה גדולה, יש לתקן עליה הלל, ולקרוא בפה מלא כי ישועה היא זו. אבל האם אנו מובטחים בהמשך התהליכים? האם אנו יכולים לומר עליה בבטחה כי זו היא הגאולה המיוחלת, גם בטרם זכינו לגאולה שלמה?

גם כשיש לנו עובדות צריך להיזהר בפרשנותן. היומרה לתת פרשנות חד־משמעית להיסטוריה עלולה לטפוח על הפנים, או לגרום לנקיטת צעדים בלתי אחראיים שאינם תואמים את המציאות. אם חלילה לא נדע לשמור על מה שזכינו לו, האם הקב"ה "מחויב" לנו?! יש סכנה גדולה ביומרה שאנו יודעים שהנה נשמעים פעמי משיח, והדבר עלול להביא למסקנות ולהכרעות בלתי אחראיות שאחריתן מי ישורנה.

דא עקא, שיש וקשה להם לשלומי אמוני ישראל שלא לדחוק את הקץ. רבות סבלנו במשך הדורות ממשיחי השקר למיניהם.

חז"ל הזהירו (סנהדרין צז, ב): "תיפח עצמן של מחשבי קיצין", ואף על פי כן בצר להם ניסו רבים וטובים בדורות השמד להתנחם ולחזק את הרוחות בדמיונות משיחיים ונתלו בכל מיני סימני סרק. בתוך כך גם נתערבבו המושגים של גאולה, עולם הבא ותחיית המתים, על אף הקביעה החד־משמעית של האמורא שמואל: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" (שבת קנא, ב).

כך גם כעת כשחזרנו לארצנו, כאשר תקוות שקיווינו במשך דורות מתגשמות לעינינו, הלב מתפעם ומתפלא: הכיצד לא הגענו עדיין אל המנוחה ואל הנחלה? ויש המבקשים לדחוק את הקץ. אך הרמב"ם הסביר שלפני תחילת ימות המשיח "יעמוד נביא לישראל לְיַשֵּׁר ישראל ולהכין לבם… לשום שלום בעולם" (הל' מלכים יב, ב). שליחותם של הנביאים אינה מתקיימת בדרך על־טבעית, אלא "מודיעים להם (לישראל) דרכי ה' ומחזירין אותם בתשובה" (הל' תשובה ו, ה), והרי משימה זו, ליישר את הלב ולהכינו – כמעט שעדיין לא התחלנו בה.

ענווה כלפי שמים

במרכזה של ההגדה עומדת פרשיית מקרא ביכורים. הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לט) מסביר מדוע המביא ביכורים אומר פרשייה זו: "במקרא ביכורים יש גם מידת הענווה, כי הוא אשר נוטל את הסל על כתפיו. יש בזה הודאה בחסד ובטוּב שהא־ל מעניק, כדי שהאדם יֵדע שחלק מעבודת ה' הוא שיזכיר את מצבי מצוקתו בשעה שירווח לו. מטרה זאת מודגשת הרבה בתורה: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' (דברים ה, טו), מפני שחוששים מן התכונות המפורסמות אצל כל מי שחונך ברווחה, כלומר, היוהרה, זחיחות הדעת והזנחת הדעות הנכונות:

פן תאכל ושֹבעת ובתים טֹבים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך יִרביֻּן, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורָם לבבך ושכחת את ה' א־להיך המוציאך מארץ מצרים… ואמרת בלבבך: כֹחי ועֹצם ידי עשֹה לי את החיִל הזה (שם, ח, יב־יז).

הסכנה במחשבה “כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה“, ועד כדי, חס וחלילה, שכחת ה‘, אורבת לפתחו של עם בני חורין ריבוני בארצו. סכנה זו אורבת משני כיוונים: הן במישור החברתי שבין אדם לחברו והן במישור שבין אדם למקום. בחברה נטולת ענווה צומחת תאוות האדנות, הכוח והשלטון וכל דאלים גבר ונשכחים החלשים עד כדי הפיכתם לעבדים. תורתנו מדגישה כי יצאנו מבית עבדים ומגמתנו היא להיות עבדי ה‘, והלא הכרה זו מכוננת באדם את מידת הענווה.

כך דרש רבי יוחנן (מגילה לא, א): “כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא – אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה: ‘כי ה‘ א־להיכם הוא א־להי הא־להים ואדֹני האדֹנים‘, וכתיב בתריה: ‘עֹשה משפט יתום ואלמנה‘ (דברים י, יז־יח). שנוי בנביאים, דכתיב: ‘כה אמר רם ונשא שֹכן עד וקדוש…‘, וכתיב בתריה: ‘ואת דכא ושפל רוח‘ (ישעיהו נז, טו). משולש בכתובים, דכתיב: ‘סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בי־ה שמו‘, וכתיב בתריה: ‘אבי יתומים וְדַיַּן אלמנות‘ (תהלים סח, ה־ו)“. הואיל ואנו מצווים לחקות את המידות המיוחסות לבורא, הרי אנו מצווים גם על מידת הענווה, לדאוג לגר ליתום ולאלמנה, לדכאי הרוח ולאלו שנפשם שפלה.

במישור השני, שבין אדם למקום, תודעת הענווה מחייבת אותנו לפעול בכל כוחותינו ולעמול בכל חכמתנו כדי להבטיח את קוממיות ישראל בארצו, ואף כאשר איננו יכולים לדעת בבירור כיצד התהליך יתקדם ואין ערובה שעמלנו יצלח. הענווה גורמת לנו להבין שלא רק ידינו עשו את החיל הזה. ומצד שני, גם כאשר מעשינו מצליחים, בל נתיימר לחשוב כי יש בידינו לחדור מבעד לפרגוד ולפרש את ההיסטוריה כנביאים ולהחליט שהנה אנו נמצאים באיזו גאולה בטוחה שלא יכולה להיות אחריה נסיגה, רחמנא ליצלן.

*

הברית שה‘ כרת איתנו בהר סיני היא זו ששמרה על ישראל בכל הדורות. ועתה שזכינו לחזור לארצנו הקדושה האתגר הגדול העומד לפנינו הוא להגשים את הציווי “שמרו משפט ועשו צדקה“ (ישעיהו נו, א) – לבנות חברה שתהיה אור לגויים ושתממש את חזון הנביא: “וכל בניך לִמודי ה‘ ורב שלום בניך. בצדקה תכונני, רחקי מעֹשק כי לא תיראי ומִמְּחִתָּה לא תקרב אליך“ (ישעיהו נד, יג־יד). בכך יתקדש שם שמים בעולם כולו.

בשעה שאנו נוטלים כוס חמישי ואומרים הלל, עלינו לנהוג בענווה ולהכיר שקיום הבטחתו יתברך מחייב גם אותנו. ההישגים האדירים של מדינת ישראל מרשימים רבים בעולם. ברם לעיני הגויים יתקדש שם שמים רק אם יראו שאנו יודעים להעריך כי יד ה' עשתה זאת, ושאנו נוטלים אחריות לבנות מדינה על ערכי צדק ויושר כפי שנצטווינו בתורה. ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא.

תודה לידידי הרב אלי רייף שסייע בעריכת הדברים וניסוחם

הרב נחום אליעזר רבינוביץ הוא ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים ומחבר פירוש "יד פשוטה" על הרמב"ם. ספרו "מסילות בלבבם" ראה אור לאחרונה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ד ניסן תשע"ה, 3.4.2015