אפרים קישון בשני סיפורים קצרים ומלאי אירוניה שנותנים טעם של עוד

 פרטאצ'יה, אהובתי

 בקצה המזרחי של אגן הים התיכון, באזור קולנוע מוגרבי, משתרעת רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטאצ'יה־עילית. האקלים של ארץ זו הוא סובטרופי מאוד, הלחות והמיסים גבוהים בה במיוחד, על כן נוצר במקום סוג חדש של אוכלוסייה בעלת אורח מחשבה גאליצו־אוריינטלי מובהק, הרי הוא שבט הפרטאצ'ים המפורסם.

את הפרטאצ'י הממוצע אפשר לזהות על פי סגולתו, שבשלוש וחצי הוא צריך להיות בחיפה. נוסף לכך, הוא מאחר. זאת אומרת, הוא איננו מאחר, הוא לא בא. אם אפשר למצוא אותו, אז בדרך כלל במקומות עם שלט "הכניסה אסורה בהחלט". אם הפרטאצ'י הקטן נכנס לאיזה מקום, הוא מיד נוגע בכל דבר, כדי לבדוק אם זה אמיתי. רואה סנדוויץ', נוגס ביס. רואה סוויץ', מסובב אותו. הוא אוהב לחטט, בכיסים, במגרות, באף.

הסימן הלאומי לנתין פרטאצ'יה־עילית הוא הבקבוק למטה. בכל מקום בעולם שיושבים בו, באולם קונצרטים או בקולנוע, אם שומעים בקבוק מתגלגל ברעש קצוב בין הרגליים על הרצפה, תכף יודעים ששם יושב פרטאצ'י.

ייחוד לאומי נוסף: המפתחות. בכיסו של הפרטאצ'י נמצאים עשרים ואחד מפתחות בממוצע, מהם שנים־עשר בלתי־מזוהים. כשהפרטאצ'י מגיע הביתה, הוא מנסה בדלת ערב־ערב שמונה מפתחות, עד שהוא מוצא את הנכון, אבל לא אכפת לו, מפני שהוא פרטאצ'י. הפתרון: לאבד את כל הצרור. הוא אוהב לאבד. סוכן ביטחוני אחד של ממשלת פרטאצ'יה הגיע החודש לאיסטנבול עם המסמכים החסויים של המודיעין, וכשפתח את התיק הדיפלומטי הסתבר שזה תיק הקוסמטיקה של אשתו, זלמה לבית פרידמן. אז הוא טען, הסוכן הפרטאצ'י, שכך אמרו לו, להביא קוסמטיקה, והוסיף מה יש? קיבל נזיפה ופיצויים. עכשיו הוא סוכן ביטוח.

אפרים קישון ובנו עמיר בפתח ביתם בתל אביב
באדיבות משפחת קישון‎

מאוד אופייני הוא יחסו העוין של הפרטאצ'י המצוי להוראות השימוש. אם כתוב על צדו של הארגז "צד זה למעלה!", הוא שם אותו למטה. אם כתוב באדום "זהירות, שביר!", הוא זורק את הארגז למעלה, אוטם אוזניו באצבע וקופץ הצדה. אם כתוב "לאחסן במקום יבש וקר", הוא שם את הזהו על הדוד החשמלי בחדר האמבטיה. לא קורה דבר, כי הדוד אינו פועל. הזמין את שטוקס לפני חודשיים, אבל לא בא. אז צבע את הדוד מחדש.

הפרטאצ'י הגזעי אוהב צבע טרי. אם משהו מלוכלך, צובע אותו. אם חלוד – עוד שכבה. לצורכי תיקונים שבהם יש צורך בריתוך חשמלי, הוא משתמש בדבק משרדי. במקום ברגים הוא עובד עם סקוץ'־טייפ. אם שם ברגים, אז רק אחד, מקסימום שניים, זה יחזיק.

הפרטאצ'י אוכל ברעש, הולך ברעש, מדבר ברעש. מתלונן על הרעש. אם הרדיו שלו שורק, כעבור שנה הוא מצלצל לטכנאי. הטכנאי אומר: נסה להרים צד אחד. הוא מרים, הרעש נפסק. שם קופסת גפרורים מתחת לצד השמאלי של הרדיו. אם הרעש מתחדש – מחליף קופסה. או מכה את המכשיר. בצד ולמעלה, מכות שטוחות. בכלל, אם משהו מתקלקל, הפרטאצ'י מכה. פטיפונים במיוחד. אם לא זז, מחכה יום־יומיים ושוב מכה אותו בצד. אז בדרך כלל זז. סטריאו.

במכונות גדולות הוא בועט. ההסקה המרכזית שלו מתחילה לפעול זה תריסר שנים רק אם מקבלת בעיטה בתרמוסטט. הפרטאצ'י יורד כל בוקר למרתף ובועט. לבסוף הוא שובר את הבוהן. אז מזמין את שטוקס, שטוקס לא בא. נסע לחיפה בשלוש וחצי. הפרטאצ'י קונה שישה תנורי נפט חדשים במקום ההסקה. שניים מן השישה פועלים, תוצרת פרטאצ'ית.

במוצרים של פרטאצ'יה־עילית חומרי לוואי לרוב. בלחם יש מוטרה, בשקיקי חלב מי־שופכין, בפיתה ג'וק, בשימורים שעון. העם הפרטאצ'י הוא עם הספר, על כן אפשר לזהות כל ספר פרטאצ'י תוך שניות אחדות על פי החוטים הלבנים המודבקים בדבק חם על צד הכריכה, ועל פי טביעות האצבעות של מעמד הפועלים בשולי הדפים. אם ברז פרטאצ'י לא מטפטף, הרי זה מפני שסגרו את המים. גם חשמל סוגרים מדי יום ביומו. הטורבינות בתחנה הותקנו הפוך. עכשיו צובעים אותן. יוסק'ה.

פרטאצ'י אמיתי מאמין בגלגול נשמות של חפצים. במנקה ציפורניים הוא מחזק ברגים, בעיפרון הוא מנקה ציפורניים, בגפרורים שרופים הוא כותב. בדרך כלל הוא כותב מספרי טלפונים על צד קופסת סיגריות קרועה, בשביל לאבד. אם הפרטאצ'י עצבני, הוא מטלפן, כי הקול "תפוס" מרגיע אותו. אם לא תפוס, מוריד את השפוֹף, יודע שזו טעות. אם העצבנות גוברת, הוא לוקח משכנתא. נוסע. הפרטאצ'י הגאה אוהב חופש, סטייק לבן. קונה בתשלומים, מיקסרים. אוהב היגיינה, ניקיון: אורז גבינה לבנה רק בעיתוני בוקר. חושו האסתטי מפותח: שם עמוד חשמל לפני כל כניסה ראשית. הוראות. את הכביש הוא פותח מדי פעם. כבלים, צינורות, סקרנות.

אפרים קישון באיור של חיים טופול, 1984

לשפה הפרטאצ'ית מילון עתיר ביטויים. "זה יהיה בסדר", פירושו אסון. "סמוך!", רומז שהדבר בלתי־אפשרי. "תכף", זה שעתיים. "יום־יומיים", שנה. "אחרי החגים", לעולם לא. אם פרטאצ'י מסרב, הרי הוא יאמר "תן צלצול". "מה יש", פירושו מה יש. גם חנטריש.

במלחמה הוא בדרך כלל מנצח. הפרטאצ'י נוסע בטנק בכיוון הפוך בגלל תנומה קלה, מכה את האויב שוק על ירך, חוזר, מנצח. יוצא לקרב בטור משאיות, הכול יש לו, תותח, תחמושת, פותחן, הכול חוץ ממפתח להחלפת גלגלים. אם יש פנצ'ר בדרך, הוא תקוע באמצע החזית. אבל אין פנצ'ר, מנצח.

חוץ מביטחון לא מעניין אותו דבר, פרט למכבי יפו וחגיגת הבר־מצווה של אביגדור. אוהב גם פיקניק. גבינה. ניירות. אם הרפובליקה הפרטאצ'ית תכבוש בקרוב את הירח, הרי יימצאו על פני הלבנה הדגל האמריקני, הסמל הסובייטי של פטיש ומגל, ועיתון ספורט עם חצי מרגרינה ומאה שלושים ושמונה בקבוקים ריקים. שוופס.

הוא בעצם בחור טוב, הפרטאצ'י המצוי. היה משתזף כל היום על שפת הים בכיסא נוח, אלמלא היה הכיסא שבור. הדביק את הרגל בפלסטלינה, אבל לא תפס. צריך לצבוע אותו. בינתיים הכול בסדר, שומרים על הקשר. אפשר בהחלט לחיות בצורה פרטאצ'ית, שאלה של הרגל.

—–

הקץ לחובבנות

"בבקשה לשבת, אדוני המנהל".

"רוב תודות. מלצר, פעמיים תה".

"עכשיו נוכל לשוחח ביחידות".

"בהחלט".

"מזג האוויר נאה היום".

"מאוד נאה".

"רק הגשם החזק מפריע".

"כן. אומרים שהים גלי".

"חוץ מזה מה חדש?"

"שום דבר. עמיתי. עוד מעט יתחילו לבנות את גורד השחקים של מרכז הצלצולין הממשלתי, שיש לי הכבוד לעמוד בראשו".

"איזו מקריות משגעת. חברת הקבלנים, שיש לי הזכות לייצג, דווקא משתתפת במכרז".

"מה אתה שח?"

"הנני רשאי לגלות, שאנחנו רואים בבניית הבניין משימה לאומית ראשונה במעלה, אדוני המנהל".

"יישר כוחכם".

"האם נפלה ההכרעה בנוגע לתוצאות המכרז?"

"טרם, מדוע אתה שואל, אם מותר?"

"פשוט נזכרתי שדווקא הבוקר קבע חבר המנהלים של חברתי, שפירמה אחרת, פחות רגישה לגבי הצד המוסרי של הדבר, בוודאי הייתה מזמן משתעשעת במחשבה להציע תרומה ידועה לקרן הבחירות של המפלגה, אשר אדוני המנהל, כמדומני נמנה עם מקורביה".

"למותר להוסיף, עמיתי, שאני ומפלגתי היינו מסרבים בתוקף לכל גישוש מסוג זה".

"זה לא היה מוטל בספק אף לרגע קט. אם כי אולי כדאי לנו לברר, מה הוא הסכום המדויק שמפלגתו של אדוני הייתה מסרבת בתוקף לקבל?"

"לצערי נבצר ממני לענות על השאלה, מאחר שדווקא באחת הישיבות האחרונות של צמרת מפלגתי לא הועלה שום רעיון מעשי בנוגע להצמדת רישיון הבניין לתרומה של 325,000 שקל במזומנים עם חתימת החוזה, ולכן, דומה, אין הרבה טעם אף לשוחח על כך".

"זה מובן מאליו. ומה גם שחברתי, אפילו הייתה דעתה נטרפת עליה עד כדי הסתבכות במעשים פליליים, קרוב לוודאי שלא הייתה מוכנה לעלות על מאתיים אלף שקל בשלושה תשלומים שווים".

"מוזר לי לשוחח על דברים כה בלתי־מעשיים. אם כי נדמה לי שכבר נזדמן לי ולצמרת תנועתי לדחות בשאט נפש מספר רמזים שקופים על אודות סכומים גדולים מזה".

"אין ספק בלבי, אדוני המנהל, שמצויות בארץ חברות חסרות אחריות הנותנות אפשרות לדחייה גדולה יותר, אפס פירמה סולידית כשלנו אינה יכולה להרשות לעצמה שאט נפש גבוה מזה".

"כל אחד מאיתנו, עמיתי, חייב לדעת את גבולות חוסר אחריותו".

"בלי ספק. התואיל אפוא להתעניין, אדוני המנהל, שמא יש נכונות מסוימת לסרב בגועל נפש סביר למאתיים וחמישים אלף שקל".

"זה הסכום האחרון שלא בא בחשבון?"

"חוששני שכן".

"אם כן אינני סבור שמפלגתי תיאות להסתייג בכובד ראש מזה".

“יורשה לי להוסיף, שהסכום הדמיוני הנ“ל אינו מקיף את כיסוי הקרנות הפרטיות“.

“הכוונה היא אליי?“

“חס ושלום“.

“תראה, עמיתי, כל עוד שיחתנו הממושכת סובבה סביב ענייני מפלגתי, הייתי מוכן להאריך בה, אך ברגע שהיא גולשת למישור האישי, הרי עלי לומר לך די בלתי־מסויג. אינני נמנה עם אותם חלושי אופי במנגנון הממשלתי המוכנים לשאת פנים תמורת טובות הנאה של וילה בת שתי קומות על אדמה פרטית".

"איפה?"

"בקרבת הרצליה פיתוח, הרחק מן הכביש, אם אפשר. אני כשלעצמי הייתי רואה בעצם ההצעה הזאת עלבון אישי צורב ביותר".

"לא חשבתי אחרת".

"דומה, אפוא, שמוטב לנו להפסיק את המגע ללא־הפסד־של־זמן ולשכוח את כל העסק".

"זהו. מתי נתראה?"

"מחרתיים. עם הסירובים הסופיים".

מתוך "ספר קישוני" – אוסף מקיף מיצירתו הסיפורית של אפרים קישון, הרואה אור בימים אלו בהוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ג' שבט תשע"ה, 23.1.2015