החידה ששמה אורי אבנרי אינה מתפענחת בספרו האוטוביוגרפי, שרק מגביר את השאלה כיצד הפך איש דל ביטוי ושבלוני לאישיות כה משפיעה על האליטה הישראלית 

אופטימי

אורי אבנרי

ידיעות ספרים, 2014, 581 עמ'

בניגוד למה שמקובל לחשוב, לאנשי רוח בישראל בהחלט הייתה השפעה מכרעת על החיים הציבוריים בארץ. אפשר לחשוב בהקשר הזה על נתן אלתרמן, ישעיהו ליבוביץ', עמוס עוז, דוד גרוסמן, מרטין בובר. עד כמה שזה עשוי להפתיע חוקרים של החברה הישראלית, הייתי מציין את אורי אבנרי כמי שהשפעתו נמצאת באותה רמה כמו גדולי אנשי הרוח בתולדות המדינה. הוא עשה זאת בעיקר באמצעות כתיבתו, העיתונאית, התעמולתית והפוליטית־היסטורית. אם הייתי צריך לדרג שלושה שתיעלו זרמים בחברה הישראלית והשפיעו על תודעת צעירים ואנשי אליטה אלו היו אלתרמן, ליבוביץ' ואבנרי.

אם יש ערך כלשהו לספר הביוגרפי החדש שפרסם אורי אבנרי, הרי הוא בחשיפתו האינטלקטואלית של המחבר. אנשי רוח שהשפיעו בישראל היו משכמם ומעלה. את זה אי אפשר לקחת מהתרבות הישראלית הפוליטית. מגרוסמן ועד פרופ' בן ציון נתניהו, מיעקב טלמון ועד אליעזר ליבנה. ישראל נתברכה באנשים מעורבים שהעמיקו לחשוב, לנתח ולנסח. בין האנשים האלה אורי אבנרי היה בינוני. אם כך, מה היה סודו?

קופץ מעניין לעניין

נכון, גם לאבנרי היו פה ושם הברקות אינטלקטואליות מדהימות. למשל, "מלחמה או שלום במרחב השמי". חוברת שכתב בגיל 24 בסמוך להחלטת הכ"ט בנובמבר 1947 באו"ם. אבנרי חזה בחוברת את הגל הבא של פוליטיקת השמאל. הרבה לפני אינטלקטואלים אחרים במערב הוא זיהה את עליית חשיבותו של העולם השלישי, והתווה כיוון לעבר תנועות השחרור הלאומיות של הודו ובעיקר של העולם הערבי. הוא זיהה גם את הבעיות שישראל, המדינה שעתידה לקום, תיאלץ להתמודד איתן בעקבות ניצחונות במלחמות.

הייתה לאורי אבנרי יכולת לחזות את הנולד במאמרים בודדים, כמו ערב מלחמת ששת הימים, או מיד לאחריה. אבל הסיכום של קריאת הספר הביוגרפי "אופטימי" הוא אכזבה. אבל אולי בכך, באכזבה הזו, הוא כבר מסמן את הצורה שבה נראה בעתיד את דמותו של אורי אבנרי. יש בספר ובדרך כתיבתו כדי להעצים תכונות שליליות בכתיבה של האיש, וכתיבה אחרי הכול הייתה אומנותו.

אפשר להתחיל בשם – "אופטימי". זה לא שם מוצלח לספר שמחברו הוא אורי אבנרי; זה מתאים אולי לטרקטט אידיאולוגי של סמדר שיר, ואני די בטוח שאבנרי של שנות ה־50, ה־60 וה־70 היה פוסל שם כזה. אבל צריך לומר שכאשר החל להחדיר את ספריו למיין־סטרים של המו"לות בישראל, אפשר היה כבר לראות את המגמה הסכרינית: "אויבי, אחי". מה זה לעומת "בשדות פלשת – 1948" או "הצד השני של המטבע" או אפילו "צלב הקרס".

אחרי שם הספר, באה הקריאה המשרה תחושה של רמת אמינות נמוכה. אבנרי מגלה טפח ומכסה טפחיים. אין תחושה של גילוי לב, של מסירת הסיפור האמיתי. זה ספר ארכני למדי, המספר על "אני והמציאות", "אני והאישים הפוליטיים המרכזיים" שדרכי חצתה את דרכם במסלולים מסוימים. אבנרי מעדיף לכתוב על אחרים, פחות על עצמו. צריך להיות מומחה לתולדות אורי אבנרי כדי להבחין פה ושם בפניני מידע חשובות שהוא מפזר בתוך סיפור חיים הקופץ מעניין לעניין, אחורה וקדימה, תוך הבטחות רבות בנוסח "ועל כך בהמשך". אך ככל שמתמידים בקריאה, לא תמיד ההבטחה מתגשמת. אורי אבנרי הוא חידה והחידה אינה מתפענחת בספר וזהו עיקר החדשות.

יכולת לחזות את הנולד במאמרים בודדים. אורי אבנרי
צילום: אלי דסה

קולוניזציה פלשתינית

יש כמה נקודות למחשבה שעוזרות להבין את האישיות. כשיצאה הביוגרפיה הפוליטית שכתבתי עליו, "רצח בין ידידים", לפני שלוש שנים וחצי, הצגתי את דמותו של אבנרי לראשונה בהקשר של מורשתו התעמולתית פוליטית של וילי מינצנברג, הארכי־תועמלן הקומוניסטי, "המיליונר האדום", כפי שכונה. במאמר ביקורת גדול שנכתב על הספר שלי הייתה התייחסות לסוגיה; הכותב התקשה להאמין שאת עיקר ישותו של אבנרי כעיתונאי וכדמות ציבורית ניתן להבין ולהסביר במסגרת ה"מינצנברגיזם". אבנרי הוא הרי העיתונאי בה"א־הידיעה של העיתונות העברית, המשפיע והמהפכן הגדול, העומד בשורה אחת יחד עם דב יודקובסקי, עזריאל קרליבך ואולי עוד אחד או שניים.

אכן, הוא השפיע יותר מכל אחד אחר על העיתונות בארץ מאז קום המדינה. אבל הכול, הכול!, נעשה במסגרת ה"מינצנברגיזם". דהיינו, מתוך מחשבה על הדרך שבאמצעותה ניתן להשתמש בעיתונות כדי לערער את יציבות המדינה, החברה והמשטר. אם יש ערך לספר הביוגרפי הנוכחי של אבנרי הוא בכך שהאיש עצמו מאשר את הטענה הזאת.

נקודה נוספת למחשבה, המסייעת להבנת הנקודה הקודמת: אבנרי עסק בצורה אינטנסיבית בשפה. תרומתו הגדולה באמת היא יצירת העברית העיתונאית המודרנית, החסכונית, השימושית. הוא מזכיר את תיאור הלשון של "העולם הזה" כ"שפה רזה ושרירית". אך הוא עסק רבות בהמצאת מילים ומטבעות לשון, ואת חלקם הוא מזכיר בספר. זה מתיישב היטב עם ההתעמקות בהמצאת סיסמאות פוליטיות וביטויים הנושאים משמעות פוליטית אידיאולוגית. למשל, "גוש שלום". למשל, "המרחב השמי". למשל, השימוש במילה "שלום" כאשר מדובר למעשה במלחמה לשילוב הקהילה העברית בארץ ישראל בתוך תנועת השחרור הלאומית הערבית. בשלב מסוים זו הפכה ל"פלשתינית", והמילה שלום שימשה כאיל ניגוח תודעתי לצורך קולוניזציה פלשתינית של המוח הישראלי.

ונקודה שלישית שעולה מבלי שהכותב מודע לה: החלוקה הדיכוטומית של אישים, מדינות ותנועות לטובים ורעים; אנשי כת השטן ולהקת המלאכים. בישראל, גם האחרונים הכזיבו. אך לפחות הם אינם זוכים לדמוניזציה מצד הכותב. הטובים המיתולוגיים בעולמו של אבנרי הם יצחק שדה, יגאל אלון, יצחק רבין ושמעון אבידן. כולם אכזבו בחולשתם, אך הם אינם מחוברים לעולם החושך של אנשי "היד השחורה", שהם בן גוריון, שמעון פרס, משה דיין וכמובן איסר הראל, המכונה אצל אבנרי שוב ושוב "איסר הקטן".

טובים ורעים

החלוקה הקוטבית הזאת חוצה גם בין ציונים – ולא משנה כמה הם הרחיקו לכת שמאלה – לבין אותם אלה שהם קודם כול אנטי־אימפריאליסטים ופרו־ערבים וככל הנראה אינם ציונים. אבנרי מדווח ללא פרשנות על הקשר שנוצר בין נתן ילין־מור לבין שירות הביטחון החשאי הסובייטי, האן־ק־וו־ד, בתחילת מלחמת העולם השנייה: "אנשי הקג"ב (צ"ל אן־ק־וו־ד. השירות הסובייטי החשאי שינה את שמו לקג"ב רק בשנות ה־50, אחרי מות סטלין והוועידה ה־20. א"ל) תפסו את בגין ושלחו אותו למחנה עבודה אכזרי באזור הארקטי", כותב אבנרי, "אל ילין־מור התייחסו אחרת. הם כבר צפו שהנאצים יפלשו לברית המועצות, וליטא תהפוך בסיס להתקפה שלהם על לנינגרד. אנשי הקג"ב באו אל ילין־מור בהצעה: לעזור לו להקים בליטא ארגון מחתרת יהודי…".

אבנרי נותן לאירוע הזה ספין חיובי: "ילין־מור התגאה בצדק בתשובה שנתן להם". הוא הציע לאנשי השירות החשאי הסובייטי לקיים משא ומתן עם "המנהיגים שלי" בפלשתינה, ואלה יגידו לו מה לעשות. בעצם, אבנרי מספר כאן שילין־מור הפך לאיש קשר של הסובייטים כשהגיע לארץ ישראל. האם אפשר אחרת, אחרי מפגש כזה עם אנשי האן־ק־וו־ד? אך הוא מתייחס לזה בחיוב וילין־מור הפך למעשה לאחד משותפיו הקרובים לדרך של אורי אבנרי בשנות ה־50 ותחילת ה־60 כשהשניים הקימו את "תנועת הפעולה השמית".

לעומת ילין־מור מציג אבנרי את שמחה פלפן המפ"מניק הקדמון בתיעוב. כל כך משום ששמחה פלפן קיבל מימון לכתב העת שלו, "ניו־אאוטלוק", ממשרד החוץ – קרי גולדה מאיר. הרי איך אפשר להשוות בין אנשיו של לברנטי בריה, המסייעים למחתרות של שחרור לאומי ונלחמים ב"נאצים" (אצל אבנרי, אגב, אין גרמנים במלחמת העולם השנייה, רק "נאצים". עוד נקודה למחשבה), לבין הרוע של גולדה מאיר, אשת "המשטר הציוני". את מאבקו המתוכנן של ילין־מור משווה אבנרי לדפוס הפעולה של הפלשתינים. זה הקריטריון לכל הטוב. ואילו מה שקשור לציונות – הוא הרוע. אנשי מפ"ם הלוא יושבים על אדמות של ערבים בברעם.

בסיכומו של דבר, אי אפשר שלא להרהר בפער העצום בין רמת הכתיבה של אורי אבנרי לבין רמת הכתיבה, למשל, של משה דיין, אחד מאויביו הדמוניים. דווקא שר הביטחון המיתולוגי, שעיסוקו היה בניהול מאבק לאומי ואסטרטגיה מלחמתית, כתב כסופר ומשורר, וידע לכתוב על עצמו ועל מולדתו ברגישות ובאמינות. מי שמצפה לכתיבה עזת ביטוי של סיפור אישי השזור בתולדות המדינה ומערכות התקשורת שלה, עשוי להגיב בפליאה. כיצד הפך האיש דל הביטוי הזה, אורי אבנרי, שרעיונותיו ותפיסותיו כל כך מקובעות ושבלוניות, ל"אינטלקטואל" המשפיע ביותר על האליטה הישראלית – בייחוד זו שכוללת את מפלגת העבודה ושמאלה?

בספרי ניסיתי לתת תשובה לשאלה הזאת. מסתבר שבטכניקה של לוחמה תודעתית ניתן להטות גם את דרכי החשיבה של אנשי רוח רציניים. יתר על כן, חוקר ומדען יכול לעשות לעצמו שם דווקא בזכות כתביו השטחיים בתחום התיאוריה הפוליטית, בעוד גאוניותו המדעית האמיתית הייתה משאירה אותו אלמוני. מקרה נועם חומסקי הוא הבולט ביותר. נראה שגם גאוניותו של אורי אבנרי בתחום תקשורת ההמונים הייתה נשארת זניחה ונשכחת אלמלא הרכיב עליה הכלאה פוליטית רדיקלית שהפכה אותו ללווין של האסטרטגיה הקומוניסטית הבינלאומית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014