יוסי קליין הוא עיתונאי שכתב רומן על עיתונאי שרצה לכתוב רומן על פרשת רצח. מושבה קטנה, ניצולי שואה, שירותי ביטחון, עיתונים ומו"לים בישראל של שנות השישים 

על זה לא מדברים

יוסי קליין

אחוזת בית, 2014, 287 עמ‘

 יוסי קליין הוא העורך שגילה בשנות השמונים את יגאל סרנה בעיתון "כל העיר" הירושלמי. מדי שבוע הציע סרנה לקוראי העיתון כפולת עמודים או יותר שעסקה בסיפור של בית ירושלמי או פרשה היסטורית נעלמה. כשקליין הקים את עיתון "חדשות" הוא לקח איתו את סרנה, וזה המשיך "לצבוע" את עמודי המגזין בצבעים קצת שונים מהצהוב של עמודי החדשות. אחר כך סרנה נפרד מקליין ועבר ל"ידיעות אחרונות".

סרנה נפרד מיוסי קליין, אבל השאלה היא אם יוסי קליין נפרד מסרנה. ברומן הביכורים שלו מגלה קליין את מה שהיה ידוע זה מכבר ליודעי הח"ן שהכירו את כתיבתו המינימליסטית מהעידן הירושלמי שלו – שקליין הוא תאומו של יגאל סרנה של פעם או שסרנה הוא בעצם תאומו של קליין. אלא שבעוד שמו של סרנה מוכר בתקשורת, קליין נשאר קצת בצל ככותב. ככל שסרנה הרבה לכתוב ולפרסם (אולי יותר מדי), כך קליין מיעט בכך ושנים רבות ערך עיתונים ושבועונים ברשת שוקן. בשנים האחרונות הוא אמנם מפרסם טורי דעות בעיתון "הארץ", אבל הוא אף פעם לא ניסה להיות סרנה. אף פעם עד הספר הזה, שבו הוא משחזר פרשיית רצח עלומה מלפני יותר מחמישים שנה ומעבד אותה לרומן נוסחה בנוסח סרנה, דהיינו סגנון הנע בין פרוזה נטו לפרוזה עיתונאית.

פעמיים קליין

  "על זה לא מדברים" הוא רומן העוסק לכאורה בפרשת רצח, אבל פרשת "הרצח הנורא", כפי שהיא מכונה, היא רק תירוץ לעיסוק במשהו אחר לגמרי, ואולי חשוב יותר מבחינה ספרותית – החיים במושבה קטנה בישראל של שנות השישים. מושבה המאוכלסת בעיקר על ידי ניצולי שואה הממשיכים להרגיש כמו פליטים מפוחדים ומנסים לשרוד מול ביעותי העבר, כל אחד בדרכו. עולמם מזדעזע עליהם כאשר מתרחש שם רצח שאפשר היה אולי לפענח אותו אלמלא כוחות גדולים וחזקים מהם היו רומזים להם שכדאי מאוד להשתיקו.

באשמורת בוקר מתקרב אלמוני לביתם של גניה ומרדכי הירש, יורה למוות בגניה היפה ופוצע קשה את בעלה. הרוצח נמלט ולא נתפס, ובמושבה הקטנה פושטות שמועות מי עומד מאחורי הרצח המסתורי שהמשטרה לא מצליחה לפענח. גניה נסעה סמוך למותה לברית המועצות, נסיעה שיצרה חרושת שמועות שהקג"ב הוא זה שבעצם שלח בעקבותיה את הרוצח. אחרים מתעקשים שכדורי המתנקש כוונו דווקא נגד בעלה שהיה קאפו במחנות.

28 שנים לאחר פרשת הרצח מוזמן יליד המושבה, עיתונאי בשם קליין, כשמו של המחבר, להפיק ספר יובל להיווסדה של המושבה שהפכה בינתיים לעיר. במקום להנפיק את האלבום המוזמן, מנסה קליין, המשמש עורך זוטר בדסק החדשות של אחד העיתונים, להתחכם ולכתוב רומן דווקא על פרשת הרצח. קליין נתקל בחומה גבוהה מדי של השתקה והטעיות מכוונות, המונעת ממנו לגלות מיהו הרוצח האמיתי. דווקא כשהוא מתקרב לפתרון התעלומה, יד נעלמה דואגת להתערב ולטשטש עקבות. קליין הבדיוני נאלץ למעשה לגנוז את החקירה שלו בלא תוצאות, וכמובן גם את הרומן שניסה לכתוב בעמל רב, בעוד קליין האמיתי, המחבר, מפרסם את הרומן שקליין הבדיוני לא הצליח לפרסם. מי משניהם צדק בהחלטתו? קליין הבדיוני או קליין האמיתי?

פרשת רצח כתירוץ לעיסוק בחיי מושבה קטנה. שלום פלש, "קיבוץ נען", 2012
מתוך התערוכה "נוף נעלם" המוצגת בגלריה רוטשילד תל אביב

בין העיתונאי לסופר

האם ניכר על כתיבתו של יוסי קליין שהוא היה עורך בעיתון? בהחלט כן. עיתון הערב שמחפש סנסציות מעסיק כתב ספורט לא מיומן בסיקור פרשת הרצח, ואילו עיתון הבוקר המפלגתי, שבתחילה לא הזכיר אותה במילה, נאלץ בהמשך להיגרר אחרי הסיקור הסנסציוני של עיתון הערב ומסקר אף הוא את הפרשה. תיאור התחרות בין העיתונים משעשע ומשקף את הבקיאות של קליין בנושא.

את הרומן האנטי־בלשי הזה, שחותר נגד הז'אנר, אפשר במידה מסוימת לקרוא כרומן סאטירי על ז'אנר ספרי הבלש ואפשר לזהות בו במקביל כמה נושאים מרכזיים. זהו רומן על העיתונות והתחקיר העיתונאי, על הספרות והחלום להיות סופר, על הוצאות הספרים והעורכים שלהן, וכן רומן על ישראל של פעם, על השב"כ ומערכת הביטחון, רומן על ניצולי שואה חשדניים שלימדו את עצמם לשתוק, וכמובן רומן מתח על פרשת רצח. הרומן מחדד את הפער שבין ישראל של ימינו, שבה אפשר לפרסם כמדומה הכול, לבין ישראל הישנה, שבה כל פיפס נקשר אוטומטית לביטחון המדינה, גם כשהקשר בינו לבין הביטחון היה מקרי בלבד.

במיטבו מוכיח קליין שהוא בעל כישרון כתיבה מבוזבז המעלה את השאלה איפה הוא היה קודם לכן. אבל כפי שהוא מתברך בכמה מסגולות הכתיבה הטובות של סרנה העיתונאי, הוא גם סובל מכמה מחולשותיו הקטנות של סרנה הסופר, וכתוצאה מכך הרומן שלו נע בין הקטבים של העיתונות והספרות ולעתים מערבב בין הז'אנרים. כמדומה שלא רק קליין גיבור הספר אלא גם קליין מחבר הספר מתלבט באותה השאלה: מה הם רוצים להיות – עיתונאי או סופר? פנחס שדה או ג'ון לה קארה?

לטעמי, קליין מוצלח יותר כסופר מינורי מתבונן מאשר ככותב בלשי. כמה מפרקי ההתבוננות ברומן יפים מאוד, אך מקצת מהפרקים האחרים נדמים לעתים כמו כתבת צבע שנמרחה לרומן. דהיינו, יותר מדי תיאורי אווירה מסביב מאשר העמקה בדמויות. הרומן גם מאריך לעתים יתר על המידה באשר לנפתולי ההתלבטויות של העיתונאי החוקר, שמתקשה להחליט איזה רומן הוא רוצה לכתוב, קושי שמייצר בסופו של דבר את הרומן שהעיתונאי קליין כנראה רצה לכתוב. /

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014